הסקירה המקיפה כוללת את החלקים הבאים : מבוא, עדויות נערים יהודיים בצבא הצאר, רקע היסטורי ומחקרי, סיפורי חיים, סיכום אינטגרטיבי, רשימת מקורות המידע
ליקט, תרגם, ערך וגיבש , עמי סלנט , עורך האתר " רגעים היסטוריים"
מבוא
בשנת 1827 החל הצבא הרוסי של הצאר בגיוס יהודים לשורותיו . פקודת הגיוס של הצאר אלכסנדר הראשון נחרתה לדורות בזיכרון הקיבוצי של היהודים כאירוע טראומטי ביותר . זאת , כיוון שהייתה קשורה לא רק בגיוס מכסה של חיילים בוגרים לשירות של עשרים וחמש שנים , בתנאים קשים ביותר , הרחק מ"תחום המושב" והוויית החיים המסורתית . היא כללה גם הנחיות לחטיפתם של ילדים יהודים , בני 12-7 ומעלה , כדי להקנות להם חינוך קדם צבאי במה שכונה יחידות של קנטוניסטים ( ילדים ברשות הצבא) ( ישראל ברטל , 2002 ).
עדויות
"בוא תעלה, נקפיץ אותך לשם": סיפורו של החייל היהודי חיים מרימזון
מרימזון נולד בעיירה וילקובישקי במחוז סובלקי, ליטא. הוא נחטף לשירות הקנטוניסטים בשנת 1854, שנתיים לפני ביטול גיוס הקטינים לצבא הצאר ושירת עשרים וחמש שנה.
" יום הולדתי ה11 חל בערב שבת , אבא החליט לקנות בשבילי עלייה לתורה למפטיר. אימא אפתה עוגת דבש "לקח", ואבי שלח אותי לחנות לקניית משקאות. רצתי לחנות בשמחה. תוך כדי הליכה לחנות פניתי לרחוב וורשבסקי. לקראתי נסעה כרכרה עם צמד סוסים. בעל העגלה היה גוי ליטאי ובכרכרה ישבו שני יהודים מבוגרים. אחד היהודים שאל אותי" " אפוא גר כאן בעל הפונדק? אמרתי להם שזה בקצה הרחוב ואני הולך בדיוק לשם.
"בוא תעלה, נקפיץ אותך לשם"
"כיוון שהתיישבתי הם אמרו לבעל העגלה כמה דברים בשפה הליטאית והוא הניף את השוט, והסוסים התחילו לדהור. כשהגענו לפונדק אמרתי להם לעצור, אך הם המשיכו לדהור עד שהגיעו לחורשה. השמש שקעה. האנשים ירדו מהכרכרה והתחילו להתפלל מנחה. פתאום תפסתי שאלו הם החוטפים, "חאפרס", שחוטפים אנשים לגיוס. התחלתי לבכות ולצעוק. ניסיתי להימלט, אך הגוי אחז אותי בכל הכוח עד שהם סיימו את התפילה. שוב עלו לכרכרה ומשכו אותי בכוח. הכרכרה נסעה ארוכות בדרך לא דרך עד שהגענו לבית בודד ודי מוזנח, שם מצאתי עוד ילדים בגילי , שהבנתי שהם גם חטופים . אחר כך החוטפים העבירו אותנו למקום הגיוס לצבא הצאר."
( שימוש בחיילים בדימוס, בדירות אכסניה רחוקות ובבעלי אכסניה שמסייעים לחוטפים מעיד על קיום מערכת חטיפות מאורגנת וקבועה , משותפת ליהודים ולמקוממים , הערת יוסף מנדלוביץ ליד העדות המובאת בספרו החשוב).
"ההכשרה הצבאית שקיבלנו הייתה בכפר ליד קייב שם היה הבסיס של גדוד 4. התחילו לימודים ותרגולים של הצבא . בהתחלה לימדו אותנו רק תפילות נוצריות ותארים צבאיים של המפקדים למיניהם. לא ידעתי לבטא נכון את המילים ועל כך קיבלתי מכות. הסמל נהג להרביץ בכף ידו של כל תלמיד שנכשל בתרגולים. בלילה הייתי חוזר בידיים נפוחות וכשדמעות בעיני לבית של הגויה שם התגוררתי ליד הבסיס הצבאי."
במשך כל השנה הורי נהגו לשלוח לי מכתב אחד בחודש בתוספת כסף וכך עברתי את הלימודים בצבא הצאר.
יוסף מנדלוביץ' . הקנטוניסטים: נערים יהודיים במוסדות הצבא הרוסי 1856-1827, הוצאת ארז 2010
"הודעתי למפקדי שאינני רוצה עוד להיות נוצרי ": סיפורו של הקנטוניסט אליהו ( ישראל לייב) איצקוביץ מהעיר ארכנגלסק.
1853
"נולדתי בעיר דרויה בליטא. הייתי בן 7 כאשר נחטפתי על ידי החוטפים היהודים בשעת תפילת הבוקר. אימי ניסתה לזעוק לעזרה, להתנגד, אבל שום דבר לא עזר. בדירה שאליה העבירו אותי מצאתי עוד כמה עשרות ילדים אומללים. היה לי קשר עם אימא ועם עוד קרובים נוספים במאמץ להשתחרר. כעבור שלושה שבועות הביאו אותנו ללשכת גיוס, שם גילחו אותנו. העבירו אותנו לבסיס הגיוס בעיר שלנו והתחילו לצייד אותנו בבגדים : מעיל צבאי , מעיל מעור כבש , מגפיים , נתנו לי גם ילקוט ודחפו בתוכו כל מיני דברים.
כשיצאנו לדרך כל העיר ליוותה אותנו. האדמה רעדה מצרחות איומות. אותנו העמיסו שישה ילדים קטנים בכל עגלה.
ביולי 1854 הגענו לעיר ארכנגלסק( סיביר ) לבניין היחידה הצבאית . דבר ראשון שעשו חטפו מאתנו את התפילין.
תרגילי הצעידה והסדר נמשכו שעות. אחרי כן למדנו ברוסית בכיתה לקרוא , לכתוב , חשבון ודקדוק. גם מי שלא הבין היה צריך לשנן כל דבר בעל פה. למדו גם כל מיני מלאכות יד, תפירה , נגרות.
מפקד הבטליון פודפולקובניק ( סגן אלוף) דייקונוב וסילי וסילוביץ היה אדון כל הבסיס והשליט כל הזמן משמעת . הרביצו בכל האמצעים האפשריים וגם בזמן הלימודים. הם השתמשו בכל האמצעים האפשריים לכפות עלינו את הנצרות והשיגו את המטרה , כולנו התנצרנו לכאורה.
אחר כך התחילו לקדם אותנו מבחינה צבאית . בשנת 1860 סיימתי מכללה צבאית במוסקבה , קיבלתי מינוי לחטיבת התותחנים מס' 3 . המפקד היה אדם מאד לבבי , מצאתי חן בעיניו, וכעבור שנה כבר העלו אותי לדרגת קצין זוטר.
בשנת 1872 סיימתי את חוק שירותי הצבאי כקצין בצבא הצאר. עוד לפני כן הודעתי למפקדי שאינני רוצה עוד להיות נוצרי . התחילו לרדוף אותי. ניסו לשלוח אלי את הכומר על מנת לשכנע אותי לא לחזור ליהדות. לאחר מכתבים רבים לפיקוד העליון אפשרו לי לחזור ליהדות ולא מנעו את שחרורי מצבא הצאר כקצין לכל דבר ".
מקור :
יוסף מנדלוביץ' . הקנטוניסטים: נערים יהודיים במוסדות הצבא הרוסי 1856-1827, הוצאת ארז 2010
ראשיתו של מוסד הקנטוניסטים
ראשיתו של מוסד הקנטוניסטים (השם נלקח מהכינוי למגויסי החובה בצבא פרוסיה, שנקראו מכל מחוז, או קנטון) הייתה ב-1721, בימיו של פטר הגדול . הוא ציווה כי בכל גדוד יוקם בית-ספר לילדי החיילים, ששירתו כל אחד למשך עשרות שנים, ובהמשך ילוקטו הכשירים מביניהם ויופנו גם הם לצבא. התפישה כי ילדי המגויסים הם רכוש המדינה התקבעה בימי יורשיו. בערי השדה, בהן שוכנו חילות-המצב, נלקחו למסגרות כאלו ילדים מתוך ומחוץ לנישואין ויתומי מלחמה. ב-1798 היו 16,400 מהם, והשם "קנטוניסטים" החל לשמש מ-1805. על אף שהתיימרו להיטיב עם החברה, שררו בבתי-הספר תנאים מחרידים ואחד מכל שלושה מהשוהים בהם מת.
נוסף על מכסת המתגייסים שכל קהילה יהודית נאלצה לספק, גויסו בכוח גם נערים שכונו 'קנטוניסטים'. הם נלקחו לשירות קדם-צבאי במחנות צבא ('קנטונים') ששימשו בתי ספר לילדי החיילים, חיו בתנאים קשים ותחת משמעת קפדנית ואחר כך גוייו לשירות צבאי מלא. אמנם, על פי החוק אסור היה לגייס נערים מתחת לגיל 12 לצבא, אך בפועל נחטפו גם בני גיל נמוך יותר, תוך שיתוף פעולה בין השלטונות לבין פרנסי הקהילות היהודיות (מקור וקרדיט : פרופסור דוד אסף, הבלוג עונג שבת ).
התגובות הראשונות של הקהילות היהודיות לגיוס הצבאי
ההודעה על גיוס החובה המתקרב לצבא הצאר נחתה על יהודי תחום המושב בהפתעה . הגיוס הצבאי שנתפס בעיני הצאר ניקולאי כשינוים חיוביים ( או ליתר דיוק כ ' שינוי מועיל ' של היהודים ברוח האבסולוטיזם הנאור הפרוסי ) נתפס בעיני היהודים כאי צדק אכזרי . ואכן , על יהודי הקיסרות הרוסית הוטלה החובה הקשה ביותר במדינה , אלא שתמורתה לא הוענקו להם כל זכויות והטבות .
הגיוס ביטל את ההיטל הכספי הקודם , שאפשר לקהילות היהודיות לשלם לאוצר סך של 500 רובל דמי פדיון בעבור הטירון , והטיל חובת גיוס 'גופנית ' – דרישה לספק את הטירון 'בגופו' , כלומר בפועל .
משניטלה מהיהודים האפשרות לקנות את שחרורם בגיוס כסף הם מצאו את עצמם לפתע במעמדם של צמיתים חסרי זכויות , במקום נתיניה החופשיים משלמי המס של הקיסרות הרוסית . אין זה מפתיע אפוא שהיהודים ראו בשירות הצבאי עונש משמים , שהוטל עליהם בעבור חטאים שאין לשערם .
התגובה לגזרה הנזכרת בפיאטיזם האשכנזי , בייחוד בגרסתו המזרח אירופית , קיבלה אופי תאורגי מובהק : ניתן וצריך 'לכפר ' על העונש האלוהי ולהכריח את הקדוש ברוך הוא לבטל את הגזרה . ערב הנהגת הגיוס פנו בדחיפות ראשי ה 'קהל' היהודיים לתיווכם של הצדיקים החסידיים ( כגון : האפטר רבה ) והתחננו לפניהם לסנגר על היהודים לפני הקדוש ברוך הוא ולבקשו על ביטול ה ' גזרה ' – החוק האכזר והאנטי יהודי בעיניהם .
הנס לא התרחש והצו של הצאר נחתם
בקהילות אחדות של מחוז קייב ומחוז פודוליה הוכרז על תענית ציבור , ובמהלכה נדרשו המתענים לקרוא תפילות תשובה , לבקר את קברות קרוביהם ולתקוע בשופר . כדי לשחד את פקידי הוועדה היהודית ולבטל את החוק על גיוסם הצבאי , אספו הקהילות היהודיות בסתר כספים בכל תחום המושב , בהניחם כי השוחד 'יעזור , ' ואם לאו – התרומה ' תציל' . הניסיונות להשפיע מהבחינה התאורגית על מהלך המאורעות לא הביאו כל תועלת : הנס לא התרחש והצו של הצאר נחתם (יוחנן פטרובסקי שטרן , 2012 ).
כיצד הגיבו היהודים על הצו ?
דרשות רבניות משנות העשרים של המאה ה'קהל' היהודים התייחסו לחובת הגיוס באופן שונה : עבור אחדים היה הטירון היהודי בבחינת 'שבוי ;' להצילו מגיוס על ידי הטלת מומים גופניים נתפס בגדר 'פיקוח נפש' .
בעיני אחרים השוו הטירונים ל'אנוסים ' הנאלצים לעבור על איסורי התורה מכורח הנסיבות . והיו כאלה שראו בטירונים יהודים הגונים וישרי דרך , שה 'קהל' הפקירם לגורלם . מכל מקום , מיד לאחר ההצהרה בדבר חובת גיוסם של היהודים לצבא החלו השתדלנים היהודים ממחוזות שונים להתדפק על דלתות משרד הצבא בבקשה להתיר לטירונים היהודים לשמור ולו במשהו על אורח החיים היהודי . מכאן גם עולה כי בעבור הקהילות שימור הזהות היהודית של הטירונים היה בעל חשיבות ראשונה במעלה .
ההשתדלויות הרבות נחלו הצלחה , וכבר בשנת 1829 חתם ניקולאי על צו 'בנוגע לטקסים הדתיים , ' שהתיר לטירונים היהודים לציין חגים ומועדים , בסיוע שירותיהם של רבנים , ואף להקים עם הזמן בתי כנסת משלהם .
אולם בשנות השלושים של המאה התשע עשרה בשל המחסור הגובר במתגייסים והגדלת מכסות הגיוס נאלצו הקהילות היהודיות ברוסיה לדאוג לשימור עצמי : שאלת העזרה לבני דתן בצבא הפכה לשולית . כמו האוכלוסייה האורתודוקסית ראו גם היהודים , בתקופתו של הצאר ניקולאי , את השירות הצבאי כעבודת כפייה בת עשרים וחמש שנה (יוחנן פטרובסקי שטרן , 2012 )
מדיניות האפליה של ראשי הקהל היהודיים והפרנסים
התקנות על חובת הגיוס הציבו בפני הקהילות היהודיות דילמה בלתי ניתנת לפתרון : לשלוח לצבא צעירים המסוגלים לעבוד ומשלמי מסים בוגרים ולהעמיס על עצמן את הדאגה למשפחותיהם.
העמידה במכסה הוטלה על ראשי הקהל היהודיים, אך הרשויות חיברו שורה של תקנות שנועדו להבטיח כי הנשיאה בעול תתחלק באופן הוגן בין שכבות הציבור. מנהיגי היהודים ניצבו מול הצורך לספק את המספר הנדרש. כפי שציין ההיסטוריון ג'ון ד. קליר, הם העדיפו מטבע הדברים לשמר את בעלי המעמד בחברה: הם עצמם, העשירים והרבנים, בני משפחותיהם ובחורי הישיבות. כמו כן, בעלי משפחות צעירים היו חיוניים לקהילות. הפלח שניתן היה לוותר עליו בקלות הרבה ביותר היה ילדי העניים.
העובדה שהם נשאו בעול המסים עבורם סיפקה לראשי הקהל הצטדקות, והגיוס הוצג לעתים כתרומתם של העניים למילוי הנטל על העדה. על אף התקנות – בין היתר, הונחו האחראים לוודא כי בעלי עבודות יצרניות ייפטרו מהחובה ככל האפשר – שנועדו להטיל את הגיוס על כל הציבור, הרשויות היהודיות היו לרוב מושחתות ואפשרו לקהל לבחור כרצונו כל עוד עמד במספר הנקוב. הפרנסים אף הפעילו מערכת של "חאפרים" ("תפסנים" ביידיש ), לוכדים שעבדו תמורת תשלום והיו אחראים על איתור מועמדים מתאימים וחטיפתם במקרה שניסו להסתירם.
מספרם של הקנטוניסטים היה בלתי-פרופורציונלי: מתוך כשבעים אלף יהודים שגויסו לצבא בימי ניקולאי הראשון, היו חמישים אלף מתחת לגיל שמונה-עשרה.
מתח חברתי בקהילות היהודיות בעקבות הגיוס
צעדיהם של הפרנסים עוררו מתח חברתי עז, והשלטונות הוצפו בתלונות על מוסדות הקהל, שהיו כבר שנים משותקים בגלל הסכסוכים התכופים בין חסידים למתנגדים. קליר ציין כי תפקודם המושחת בשאלת הקנטוניסטים היה כנראה הגורם הסופי שהניע את הממשלה לבטל אותם ב-1844.
שיר עם ידוע שהתפרסם באותם ימים סיפר על "פרנסינו ורבנינו המסייעים לתת אותם… לזושא רקובר שבעה בנים, ורק בנה יחידה של לאה האלמנה ביוונים."
חובת הגיוס את הפערים החברתיים בתוך הקהילה , שכן ה 'קהל' הגן על הבוגרים משלמי המסים וקבוצות האוליגרכיה בחברה היהודית ואי לכך נאלץ להוריד בעקיבות את מספרם של הטירונים הבוגרים ולהעלות את מספרם של הטירונים הקטינים , הקנטוניסטים העתידיים .
פעילות החוטפים
כמאפיין חריג המסמל את אי-התקינות המשוועת של תהליכי הבאת נערים לגיוס, אנו נתקלים בפעילות ה"חוטפים". כמעט יחד עם תחילת הגיוס פועלת בקהילה היהודית יחידה להבאת חייבי הגיוס בעל כורכם.
עם פרוץ השמועה על תחילת גיוסם של מועמדי-גיוס, היו המועמדים לגיוס נמלטים ד בר ראשון מן העיירה. אבל הקהילה היהודית שלחה אחרי הנמלטים צוותי חיפוש. מטבע הדברים הייתה פעילות זו כרוכה בשימוש באלימות , בבילוש , צייד-אדם ובחריגות נוספות. התופעה הוחרפה במיוחד בשנת 1851, כאשר ניתן היתר לאנשי הקהילה לתפוס ולהביא לגיוס כל יהודי שאינו תושב האזור ושנמצא בתחומי הקהילה בלא המסמכים והאישורים הדרושים. על פי ההיתר הזה שכר ועד הקהילה שירותי סוכנים מיוחדים שעסקו בציד בני אדם ללא אבחנה. כך נוסד מוסד ה"חוטפים" , "חאפרס" ברוסיה (יוסף מנדלוביץ', 2010 ) .
משנת 1848 החריפה תופעת החטיפות , ואימהות נהגו להישאר בבית כדי לשמור על הילדים מפני חוטפים. היו כנופיות חופים שעברו מעיר לעיר , חטפו ילדים ומסרו אותם לגיוס בערים אחרות.
הפחד מפני חטיפות ילדיהן הפך את חייהן של משפחות רבות לחיי פחד. הן השקיעו מאמץ לא קטן להסתיר ולהעלים את ילדיהם מעיני השודדים. הסופר מרדכי רבינוביץ מספר כי הורים הלבישו את ילדיהם בבגדי תינוקות במטרה לבלבל את החוטפים. בספר הזיכרונות שלו מספר יהודה לייב לוין כיצד נכנסו שישה אנשים לתוך בית יהודי לידו והוציאו ממנו ילד קטן שצרח וניסה להימלט. הם חסמו את פיו כדי להשתיקו. האם ניסתה להתנגד , אך החוטפים דחפו אותה הצידה והעלו את הילד הבוכה וצועק על כרכרה ונמלטו עם "השלל ".
החוטפים באזורי ליטא היו מגיעים מאזורים אחרים של רוסיה , כך שלא היה להם כל סנטימנטים למקומיים והיו למעשה מנותקים רגשית הרוסית (יוסף מנדלוביץ', 2010 ) .
השינוי בחברה היהודית : מסירוב לתמיכה
נוסף על כך , מעל דפי העיתונות היהודית הרוסית נשמעו , בשלוש שפות , קריאות נלהבות של סופרים יהודיים בעלי אוריינטציה משכילית ( כגון מנדלי מוכר ספרים ומשה לייב ליליינבלום ) לבחון מחדש את יחסם של היהודים לשירות הצבאי , להתייחס אליו כאל חובה פטריוטית של האזרח הרוסי , ולהוכיח לחברה הרוסית שהיהודים הם באמת פטריוטים , המוכנים לשרת באמונה וביושר את המולדת ואת הצאר .
קריאות דומות נשמעו לעתים תכופות יותר ויותר בדרשותיהם של הרבנים מטעם , ובסוף המאה התשע עשרה הצטרפו אליהם גם רבנים מסורתיים רבים מהשורה הראשונה .
החפץ חיים ( רבי ישראל מאיר הכהן פופקא , 1933-1838 ) בספרון הכיס ההלכתי שחיבר 'מחנה ישראל' , ( 1881 ) שנכתב במיוחד בעבור הטירונים היהודים בצבא הרוסי, ושלא היו לו מקבילות באירופה , פנה לקורא החייל שלו הן כאל יהודי שומר מצוות והן כאל נתינו של הצאר , הממלא את חובתו כלפי השלטון החילוני .
בעת מלחמת הבלקן שהתרחשה בשנים , 1878-1877 גילו יהודי רוסיה הזדהות עם 'המלחמה לשחרור המלאבים . ' במקומות ריכוז הכוחות הופיעו רבנים בדרשות שנשאו לפני החיילים וארגנו קידוש חגיגי בעבור החטיבות ששירתו בהן חיילים יהודים . הגל הפטריוטי הכלל לאומי שטף גם את הקהילה היהודית , וממנה הגיע גם אל הטירונים היהודים , שחלק מהם הצטיינו בהגנה על שיפקה , ואילו אחרים מצאו עצמם בין גיבורי לוונה .
העיתונות היהודית הרוסית פרסמה דיווחים מפורטים מהחזית והקדישה תשומת לב מיוחדת לחיילים היהודים שהצטיינו בקרב .
ברבע האחרון של המאה התשע עשרה יזמו הקהילות היהודיות העברת ספרי תורה במתנה לחילות הרגלים , ששירתו בהם חיילים יהודים , מתוך שאיפה להוכיח לצבא את הפטריוטיות שלהן מחד גיסא , ולהוכיח לחיילים היהודים את דאגתן כלפיהם מאידך גיסא . אולם , היזמה המקומית שגילו מפקדי החטיבות והקהילות היהודיות המקומיות נתקלה בעוינות מצד הפיקוד הצבאי העליון הרוסי שהיה ברובו אנטי-יהודי (יוחנן פטרובסקי שטרן , 2012 ).
הרבנים וגזירת הקנטוניסטים
כיוון שגזירת הקנטוניסטים גרמה להעברה על דת, שימשה גזירה זו לדיונים שונים מבחינות מוסריות והלכתיות. דוגמה להתלבטות הייתה האפשרות להנצל על ידי מסירת ילדים אחרים (הידוע בהלכה כאיסור "מוסר").
בין ראשי הרבנים שדנו בשאלה זו היה הרב דוד מנובהרדוק מחבר "גליא מסכת". החפץ חיים ורבי אלחנן וסרמן דנו ביחס לקנטוניסטים (קובץ מאמרים חלק א עמוד מא ובעמוד שלו). שאלות נוספת שנדונו היו האם חייב אדם למסור את נפשו בעניין זה, האם חל כאן דין "ייהרג ואל יעבור" וגם האם מותר לאדם למסור את עצמו תחת בנו,.
עם הזמן , החלה להיות השלמה של הרבנים עם הגיוס הכפוי ובמרבית המרבית הרבנים , מורי הדעת של העיירות היהודיות לא יצאו חוצץ כנגד הפעולה הלא מוסרית של חוליות החוטפים היהודיים שלכדו ילדים קטנים.
בין יהודי רוסיה היה נהוג לשיר ניגון על המילים "הצילני נא", כתפילה להינצל מהגזרה. המשורר היידי יום טוב אהרליך כתב והלחין מספר שירים המתארים מצבים מחיי הקנטוניסטים.
מאבקן של קבוצות אוכלוסייה בתוך הקהילה היהודית לקבלת פטור מן הגיוס
סוחרים יהודים אמידים שהיה להם מעמד מוכר במסגרת הגילדה , היו משלמים מס ישירות לאוצר הרוסי ולא דרך הקהילה. הם היו פטורים מחובת הגיוס לצבא הצאר . מצב מועדף זה הניע את חברי הקהילה לשאוף "להשיג מעמד סחר גילדה א' " . אמנם מעבר ממעמד מסחרי אחד למעמד אחר היה מורכב, בין היתר כי דרש הוצאות רבות מצד המועמד, אך אנשים היו מוכנים להיכנס לחובות כבדים, ובלבד שישתחררו מן התלות בקהילה ומחובת הגיוס. מאוחר יותר גם בעלי המלאכה , החל משנת 1944, ניסו להגיע למעמד דומה לזה של הסוחרים, מתוך חובה לפטור את עצמם לחלוטין מחובת הגיוס, אך התהליך עצמו לשיפור מעמדם לא צלח הרוסית (יוסף מנדלוביץ', 2010 ) .
מה היו מטרותיו המעשיות של הצאר ניקולאי הרוסי ?
מבחינת החוק היבש , משנת 1827 השוו היהודים מבחינת חובת גיוסם הצבאי למעמדות האוכלוסייה האורתודוקסית הנוצרית : הם חויבו לספק בכל מכסת גיוס ארבעה אנשים על כל אלף איש , ואילו רבני ה'קהל' ( אולם לא הצדיקים החסידיים) , סוחרי הגילדה ובעלי מלאכה נהנו מאותן ההטבות כמו עמיתיהם האורתודוקסים – בראש ובראשונה הזכות להמיר את השירות הצבאי בתשלום .
הן היהודים והן הנוצרים היו חייבים לשרת עשרים וחמש שנה , אולם בעבור שירות ארוך ללא דופי יכלו להשתחרר כעבור שמונה עשרה שנות שירות .
בעבור הקנטוניסטים , היהודים והאורתודוקסים , תקופת עשרים וחמש השנים החלה בגיל שמונה עשרה , עם שיבוצם בצבא לאחר הגיעם מגדודי הקנטוניסטים . אף על פי כן , אם גיל הגיוס אצל האורתודוקסים-הנוצרים היה מגיל שמונה עשרה עד גיל שלושים וחמש , מקרב היהודים גויסו טירונים מגיל שתיים עשרה עד גיל עשרים וחמש . לדעת פרופסור יוחנן פטרובסקי שטרן ,זו לא הייתה גישה 'אנטישמית ' ואף לא 'מיסיונרית '. להפך , הבדל זה דווקא חשף את מטרותיו המעשיות של ניקולאי : לגייס לצבא את בעלי הנטייה המובהקת ביותר ללמוד ולהיות מושפעים בכך מהחברה המודרנית.
הצאר ניקולאי הראשון ,
1 בדצמבר 1825- 2 במרץ 1855
(ידוע בהיסטוריה של רוסיה בזכות השכלתו הרחבה וגם בשל חוסנו הנפשי הנמוך)
מלבד זה לא דרש משרד הצבא שום דרישות נוספות ביחס להתפלגות לפי גיל : בהסתמך על החלטת הקהלים המקומיים ( רשימות גיוס מסודרות עוד לא היו אז אצל היהודים ) הקהילות של תחום המושב היו חייבות לספק את המכסה לכל מחזור גיוס .
היסטוריונים יהודים בני ימינו ( בראש ובראשונה מיכאל סטניסלבסקי ) חולקים על הדעה הרווחת , ולפיה ניקולאי הראשון בעל הנטייה האנטישמית , 'המן הרוסי ' הזה , החליט לגזול מן היהודים את ילדיהם על מנת לנצרם בצבא .(יוחנן פטרובסקי שטרן , 2012 )
לממשל הרוסי לא הייתה מדיניות ניצור מכוונת: הכנסייה האורתודוקסית חששה מהמרת דת אופורטוניסטית שתיצור בעיית אנוסים חדשה, והצאר עצמו אמנם תמך בכך בעקרון אך לא ראה זאת כאפשרות מעשית. למרות זאת, רבים מהקצינים הרוסים ניצלו במהרה את ההזדמנות.
השינוי הקיצוני בשנת 1843
בשש-עשרה השנים הראשונות לא התנהל מאמץ מאורגן להובלת הנערים היהודים להתנצרות, ורשמית הובטח כי המגויסים יורשו לקיים את דתם. הדבר השתנה חדות ב-1843.
ב-29 באפריל 1843 הנחה הצאר ניקולאי הראשון את הסינוד העליון של הכנסייה האורתודוקסית לפעול בנושא, אף כי דרש לפעול במתינות ובזהירות. החיילים הורחקו מכל מגע עם דתם (בשייטת באסטרחן הורחק מלח שתפקד כרב מיחידתו); נאסר עליהם לקבל מכתבים ביידיש, והם חויבו לתקשר עם החוץ ברוסית בלבד. פקדו עליהם להשתתף בטקסים נוצריים ובהרצאות חינוכיות של כמרים. עשרים וחמישה אלף המירו את דתם.
כפי שציין ג'ון קליר, מדיניות הניצור כלפי הקנטוניסטים בין 1843 ל-1856 הייתה השלב היחיד בתולדות היהודים תחת האימפריה הרוסית בו זנחה הממשלה את הבטחתה לסובלנות דתית ופעלה באופן נחרץ כדי לגרום להם להיטבל.
הדיווחים של מפקדי הגדודים לצאר ניקולאי וכן תוצאות מסעות הפיקוח שלו עצמו ( למשל בחורף 1828 לקרונשטאט ) מעידים על כך שספק גדול הוא אם הגיוס של הנערים תוכנן מלכתחילה כאמצעי להמרת דתם ההמונית של היהודים לנצרות . אבל מאוחר יותר חל שינוי מהותי באמונה אצל הצאר ניקולאי ה-I לנושא גיור היהודים והוא החל מגלה בעצמו מעורבות אישית רבה לנושא.
כאשר חל השינוי אצל הצאר ניקולאי הראשון ( כנראה מסיבות של משבר נפשי דתי) היו דווקא מפקדי הגדודים בצבא כבר פחות נלהבים לביצוע כפוי של פעולות המרת הדת אצל הנערים היהודיים.
המערכה המיסיונרית הואצה בשל דרישותיו הנמרצות של ניקולאי , אף שהוא עצמו הבין שהמרת דת המונית לנצרות נושאת בהכרח אופי שטחי , ומשנת 1848 החל לדרוש הכנה 'איכותית ' לקראת קבלת הנצרות . אולם ההנהגה הצבאית חסרה את המשאבים והרצון לכך .
בשנת 1828 הודות לשאלונים ולחוזרים של ניקולאי ידוע לנו שבשנתיים הראשונות לאחר הטלת חובת הגיוס הצבאי המירו את דתם לנצרות האורתודוקסית 7 אחוז בקירוב מן הקנטוניסטים , בכלל זה גם לותרנים וקתולים , שנחשבו גם הם לכופרים בעיני הממונים החרוצים (יוחנן פטרובסקי שטרן , 2012 )
מעניין שניתוח מפורט של הנתונים שהוצגו לניקולאי מעיד בין השאר שהקנטוניסטים היהודים בגדודי סיביר , שעל פי השמועה העממית הרוסית נחשבו לקדושים מעונים שנתלשו מחיק היהדות , הוכיחו למעשה איתנות בלתי רגילה : המומרים מביניהם היו נדירים ביותר . נוסף על כך , הנתון ההיסטורי שנמצא לאחרונה בארכיונים רוסיים הוא כי שני שלישים של הקנטוניסטים היהודים לא הסכימו להמיר את דתם בשום אופן .
יש גם עדויות היסטוריות כי המרת הדת בצבא הצאר התנהלה בצורה רשלנית ביותר , ללא הכוונה וללא כל תכנית פעולה מפוקחת להמרת דת בשנים הללו .
המרת הדת של הקנטוניסטים הקטינים מקרב היהודים , שנותרה ללא הכוונה וללא פיקוח עד לשנות הארבעים של המאה התשע עשרה , התנהלה בקצב בלתי אחיד וקידומה היה תלוי לחלוטין ברצונם של מפקדי הגדודים . היא נתמכה על ידי הדיווחים הרברבניים לניקולאי , שבדק אישית את המספרים שצוינו במסמכים וציין בכעס שהם מנופחים .
עם עלייתו לשלטון של אלכסנדר השני ( 1881-1855 ) וביטול חובת הגיוס הצבאי על 25 שנות השירות שלה , התנערו מאות קנטוניסטים , שהועברו מהגדודים לצבא , מהדת האורתודוקסית שנכפתה עליהם , משמותיהם הנוצריים ו'מזהותם הנוצרית החדשה' (יוחנן פטרובסקי שטרן , 2012 ).
אף שמשרד הצבא הרוסי אילץ את רוב ה 'מורדים ' היהודיים ואחרים להישאר בדת האורתודוקסית , נמשכו ניסיונותיהם של היהודים האורתודוקסים לשעבר 'להיפרד מהנצרות האורתודוקסית ' – כעת כבר באופן פרטי – עד לראשית המאה העשרים .
מעניין כי המערכה המיסיונרית בחילות הצבא , בהבדל מזו שהתקיימה בגדודי הקנטוניסטים ( היחידות הקדם-צבאיות) לא נחלה למעשה כל הצלחה.
עם עלייתו של הצאר אלכסנדר השני גדל ביטחונם העצמי של החיילים היהודיים בצבא הצאר . הבגירים היהודים ניצלו את הזכויות שאפשרו להם לקיים את 'הפולחן הדתי , ' הם שמרו על קשרים הדוקים עם הקהילות , ארגנו מניינים מקרב החיילים , החזיקו בכלי קודש משל עצמם , קיבלו תמיכה כספית בהחזקת בתי כנסת צבאיים מטעם משרד הצבא , ויסדו אגודות דתיות התנדבותיות .
מאוחר יותר הרפורמות הגדולות של אלכסנדר סייעו לעיצובה של מודעות חברתית רוסית ואפשרו לראשונה דיון גלוי בנושא חובת הגיוס הצבאי בזיקה לשוויון הזכויות של היהודים (יוחנן פטרובסקי שטרן , 2012 ).
השפעת החיילים היהודיים הוותיקים
המספר המסכם של תוצאות מדיניות שהוצגו לניקולאי הראשון משקף את המצב הכללי: מתוך 10,050 קטינים שגויסו בתקופת 1840-1827, המירו את דתם רק 5,328 חיילים.
בין הגורמים החשובים שעיכבו את ביצוע תכניתו של הצאר ניקולאי הראשון להמרת הדת לנצרות הייתה השפעת החיילים היהודיים הוותיקים ששירתו בסביבתם של הקנטוניסטים.
סגן אלוף ווידנוב , מפקד חטיבת קאזאן שבה הוחזקו 1,500 קטינים יהודיים מדווח בשנת 1852 למדור להתיישבות צבאית, בהסבירו את סיבות כישלונו:
"חיילים יהודים סדירים מתעקשים שלא להמיר את דתם. מתוך כך, הם מחזקים את רוחם של הנערים היהודים בבסיס, אשר מתוקף תפקידם הם באים אתן בקשר יום-יומי."
גורם נוסף אשר בלם את ניסיונות ההתנצרות היה הקשר התמידי בין הנערים לבין הוריהם. למרות מחיצות הצבא , קשיי המעבר מתחום המושב ומרחקים של אלפי קילומטרים קיבלו הנערים מהוריהם משלוחי כסף ואף יצאו ל"חופשות מולדת" הרוסית (יוסף מנדלוביץ', 2010 ) .
מלחמת קרים והגיוס הכפוי של היהודים לצבא הצאר
הפחד מפני הגיוס הגיע לשיאו ערב מלחמת קרים ובמהלכה , כאשר משרד הצבא ערך שלושה-ארבעה מחזורי גיוס בשנה בבל שטח הקיסרות . דווקא בתקופה הנזכרת , כלומר בשנים , 1856-1853 כדי לעמוד במכסת הגיוס הבלתי אפשרית שכרו הקהילות 'חאפרים' – ציידים יהודים חסונים גופנית , שתפקידם היה לתפוס ולספק ללשכות הגיוס את הטירונים היהודים . עקב כך נחרת רושם 'תקופת הציד ' בת שלוש השנים בזיכרון ההיסטורי הלאומי היהודי , כחלק נכבד מתולדות יחסי הגומלין בין היהודים לבין הצבא בתקופת הצאר ניקולאי .
המאפיינים הצבאיים והנפשיים של הסתגלות הנערים היהודיים בגדודי הקנטוניסטים
מה החליש את כוח העמידה של הנערים בשלבי הגיוס הראשונים?
יש לציין שפעילות הקהילה היהודית החלישה את כוח העמידה של הנערים מול הצבא. כפי שמסתבר באופן חד-משמעי מדיווחיהם של פקידי הצאר ומזיכרונות החיילים היהודיים , אנשי "הקהל" היהודי ( ועד הקהילה והפרנסים) נהגו כלפי הילדים באלימות ובחוסר צדק משווע. תפקודו האוטונומי של ועד הקהילה היהודי מול השלטונות הרוסים מופיע בכל העדויות והמחקרים באופן שלילי ביותר . הנער היהודי המגויס הרגיש עצמו נבגד ומופקר על ידי הקהילה לידי הגויים. תרמה להרגשת הניכור עמדת כלל הציבור היהודי שראה במגויסים מועמדים בטוחים לשמד ולכן החרים במקרים רבים את הילדים היהודיים המגויסים וניתק את הקשרים עמם.
יחס חיובי יותר קיבלו הנערים מחיילים יהודיים ששירתו בקרבתם ומן התושבים היהודיים המקומיים. במקומות רבים הקימו החיילים היהודיים הבוגרים בתי תפילה ואפילו מינו רבנים, ששמרו שבת והקפידו על אוכל כשר. לכן , אם הנער היה מגיע לסביבה מאוכלסת על ידי דמויות כאלו, התנגדותו לניצור הייתה עיקשת ומוצלחת יותר , כפי שאנו קוראים מדיווחיהם של הכמרים בצבא הצאר. זאת ועוד, תקופת יכולת ההשפעה והחשיפה לניצור של הכמרים, הייתה מוגבלת יחסית עד כחצי שנה מזמן הגעת הילד או הנער לבסיס.
נער יהודי מגויס ידע להסתגל חיש מהר לתנאי הצבא . הוא ידע ליצור קשרים עם קנטוניסטים ותיקים שנתנו לו גיבוי ותמיכה נפשית , עם האוכלוסייה היהודית המקומית ואפילו ידע כיצד להרוויח כסף בפרנסות צדדיות על מנת לשכור מלמדים שיסייעו לו במקצועות התלמוד. ברגע שהנער היהודי רכש מיומנויות אלה הוא הפך חסין יותר בפני ניסיונות הניצור. גם שלטונות הצבא ידעו זאת, ולכן ניסו להחיש את תהליכי הניצור , ואף פעלו לפעמים בדרך של הטבלה נוצרית בדרך לבסיס הרוסית (יוסף מנדלוביץ', 2010 ) .
היקף הגיוס לצבא הצאר
בממוצע גויסו בכל שנה, לפחות בשלב ההתחלתי , כ2000 חיילים יהודיים . על פי דיווחי הצבא מספר הקנטוניסטים שגויסו בשנים 1840-1827 הגיע ל15,000 , כ1100 בכל שנה, מספר המהווה כ50% מן המגויסים היהודיים בכל שנה.
במהלך כל שש שנים נלקחו לצבא הצאר כ7000 נערים יהודיים בגילאים 7- 12 .
ההיקף המצטבר של מגויסים יהודים היה כ50,00 חיילים . אחוז זה היה גבוה פי שבעה מאחוז היהודים באימפריה הרוסית (יוסף מנדלוביץ', 2010 ) .
עמדת צבא הצאר כלפי המגויסים היהודים
למרות שבדיונים על הגיוס הובע בהתחלה זלזול בכישורים של היהודים, החלו בהדרגה קציני צבא הצאר לראות ביהודים המגויסים נכס לאור כישורי הלמידה הגבוהים שלהם והשתדלו, על כן , להשיג אישור מהפיקוד להעסקתם במסגרות הצבא. עם זאת , הצבא היה מעוניין באופן עקרוני דווקא בחיילים מבוגרים ולא בקטינים.
הייתה אפליה ברורה בשיבוץ יהודים ליחידות מסוימות נבחרות ( גברדיה). יהודים שהמירו את דתם עדיין הוגדרו "יהודים" . מאוחר יותר נתקבלה הוראה כי ניתן להעלות בדרגה לקצין זוטר חיילים יהודיים אשר לא קיבל את הדת הנוצרית. בתנאי שגילו מצוינות ואומץ לב. בעקבות כך התחילו השורות בצבא הצאר להתמלא גם בקצינים ממוצא יהודי ורובם הוכיחו יכולות גבוהות מאד. במלחמת רוסיה-יפאן בשנת כבר מאות קצינים יהודים ( ביניהם טרומפלדור) ויש עדויות על כך כי שניים הגיעו לדרגת פודפולקובניק( סא"ל) .
הכשרה צבאית
לנוכח שביעות הרצון של קציני הצאר מיכולת הלמידה של הקטינים היהודים בבתי הספר הצבאיים של הקנטוניסטים החלו לשלוח אותם בהמשך להכשרה צבאית גבוהה יותר בקורסים לחובשים ( פארמדיקים) ובהמשך הם הגיעו גם לבתי הספר לרפואה של צבא הצאר בקייב.
למרות לחץ רב מצד רשויות הצבא איש מהם לא התנצר. כלומר , ניתן היה לא לוותר על היהדות ויחד עם זאת להתקדם בצבא הרוסית (יוסף מנדלוביץ', 2010 ) .
בתי הספר לקנטוניסטים
בתי הספר לקנטוניסטים הוקמו במקור 150 שנה קודם לכן כמחסה ליתומי חיילים.
בתקופת הצאר ניקולאי הראשון עברו בתי ספר אלו מודרניזציה מסוימת . תכניות הלימודים בבתי ספר אלו עובדו על פי שיטות מתקדמות באירופה. הצבא של הצאר ראה בבתי הספר הקדם-צבאיים האלו כלי להכשרת אנשי מקצוע צבאיים כה נחוצים בתקופת התפתחות הנשק והטכנולוגיה.
אחוז הנערים היהודיים בבתי ספר קדם-צבאיים אלו הגיע ל15%, כלומר , 6,500 חניכים מתוך 36,000 חניכים הרוסית (יוסף מנדלוביץ', 2010 ) .
המשמעת הגבוהה של הנערים היהודיים בבתי הספר הקדם-צבאיים של הקנטוניסטים
לגדודי הקנטוניסטים , שנוסדו בעיקר עבור בניהם של האורתודוקסים בעלי הדרגות הנמוכות בצבא , נוספו בתקופתו של ניקולאי קטינים מוסלמים , קתולים , לותרנים ויהודים .
ילדי היהודים , כמו בני הדתות האחרות , עברו את הכשרתם בשלושה עשר גדודים קנטוניסטיים , בתשעה חצאי גדודים ובשלוש פלוגות , הן בתחום המושב והן מחוצה לו .
על פי הדיווחים הרפואיים מהתקופה ברוסיה , מצבם של הילדים הטירונים היהודים לא היה משביע רצון ( ספחת וגרדת נזכרו כמחלות הנפוצות ביותר , אולם הקנטוניסטים היהודים בתקופת שירותם הוכיחו רמה נמוכה באופן ניכר של תחלואה ותמותה לעומת עמיתיהם הלא יהודים ) .
גם ברמת המשמעת והפשיעה בעיקר בתחום הגנבה והרמת נשק כלפי הממונים הקנטוניסטים היהודים נבדלו לטובה מכל האחרים : בין התיקים הפליליים השמורים במחלקת היישובים הצבאיים ( הגדודים הקנטוניסטיים היו נתונים למרותה ).
כמות התיקים הנוגעים לקנטוניםטים יהודים פחותה באופן ניכר יחסית למספרם בגדודים הנזכרים (יוחנן פטרובסקי שטרן , 2012 ).
מההכשרה הצבאית לימדו במוסדות החינוך הקנטוניסטיים את המקצועות קריאה , כתיבה , חשבון ומלאכה . רובם של הצעירים היהודיים , ללא קשר לעובדה אם התנצרו או נשארו יהודים , הופנו לחיל הרגלים , יחידות התחזוקה , אוגדות העורף ולמפעלי נשק הגדולים .
ההבדל היחיד בין הקנטוניסטים שהתנצרו לבין אלו שנשארו יהודים היה שהאחרונים הופנו לעתים קרובות יותר להתיישבות הצבאית ולצי , קרוב לוודאי לשם המשך 'תיקונם' .
מוסדות הקנטוניסטים והמיזוג עם החיילים הגויים
הנערים היהודיים הגיעו למוסדות הקנטוניסיטים בתקופה בה רמת ההוראה השתפרה ובתי ספר אלו נכנסו לתהליך הסבה להכשרת בעלי מקצוע צבאיים. הצבא היה זקוק לאנשי מקצוע לאור המודרניזציה הכללית בצבאות אירופה.
אחד מעקרונות הטיפול ביהודים היה מבוסס על התמזגותם עם החיילים הגויים. אבל המיזוג היה דליל מאד. מתוך שני גדודים של הקנטוניסטים בארכנגלסק, גדוד שלם היה מורכב מיהודים בלבד, כאשר מדובר על מחזור שנתי של חטיבה צבאית.
הקמת יחידות שהיה בהן רוב יהודי צבר דינאמיקה משלו למרות המדיניות הרשמית . יחד עם זאת , לאחר הכשרה צבאית גבוהה יתר לא היה הדבר אפשרי הרוסית (יוסף מנדלוביץ', 2010 ) .
היחס של הסגל והקצינים בגדודי הצאר
יוסף מנדלוביץ ליקט עשרות עדויות של חיילים קנטוניסטים בצבא הצאר . מתוך סיפוריהם ב' קלינגר, מ' שפיגל, חיים מרימזון ועוד עולה כי למרות ההכשרה המשפילה בהתחלה , הרי בחלק הגדול מיחידות הצבא של הצאר היה יחסם של החיילים והקצינים אנושי למדי. לא היה זה יחס אנטישמי בהכרח כפי שהיינו מניחים.
מן הקשיים שהיו אופייניים בתחילה למגויסים היהודיים בצבא הצאר יש לציין את אי-ידיעת השפה הרוסית, חוסר הבנה במציאות הרוסית, חוסר האפשרות לשמור מצוות ( שהייתה טראומה לילד יהודי שהיה אמון על המצוות) ולעתים גם אנטישמיות הרוסית (יוסף מנדלוביץ', 2010 ) .
ההטבות של החיילים המשוחררים
החיילים המשוחררים מצבא הצאר זכו להטבות שיהודים לא זכו להם בדרך כלל, כמו לגור בערים מחוץ לתחום המושב; ואכן היו ממייסדי קהילות יהודיות חדשות מחוץ לתחום המושב (למשל קהילת חרקוב).
ב-1856, כחלק ממדיניותו הליברלית יחסית, ביטל אלכסנדר השני את מוסד הקנטוניסטים בכלל. היהודים היו אסירי תודה על כך במיוחד. הממשלה נסוגה מניסיונות דומים לכפיית הנצרות, מאותם שיקולים שהניעו את ההתנגדות לכך עוד בהתחלה. במהלך העשורים הבאים התנהלה סדרה של משפטים נגד קנטוניסטים לשעבר ששבו ליהדות, באשמת המרת דת; רבים הצדיקו את עזיבת הנצרות בכך שאולצו לקבל אותה כילדים. רובם המכריע זוכה עקב כך.
מרבית החיילים היהודים ששירתו 25 שנים בצבא הצאר יצאו לחברה עם השכלה חילונית טובה יותר מאשר בני העיירות שנותרו בתחום המושב . ברוב המקרים הם התקדמו גם מבחינת היצע התפקידים בחברה הרוסית , אך שמרו על אמונותם היהודית.
השפעת הגיוס לצבא ברוסיה על התגברות העלייה לארץ ישראל
המצב הקשה ששרר בקהילות היהודיות ברוסיה בתקופת שלטונו של הצאר ניקולאי גרם לא רק למשבר באיסוף הכספים אלא כאמור גם לבריחת יהודים הרחק מהישג ידה של הממשלה . בשנות השלושים והארבעים גברה ההגירה היהודית ממזרח למערב . אלפים רבים היגרו מרוסיה ומליטא אל אוקראינה , פולין , וגם ארץ ישראל נראתה בעיני מקצתם מקום מפלט בטוח ורצוי (אריה מורגנשטרן , 2007 ).
ואכן , מאז הוטלה גזירת הגיוס ברוסיה חל גידול של ממש במספר העולים לארץ ישראל . מן הנתונים הדמוגרפיים עולה כי משנת 1834 העלייה לארץ ישראל בראשית שנות השלושים של המאה ה19 היא בעיקר עלייה של אוכלוסייה צעירה המטופלת בילדים , ויש מקום לקשור עובדה זו עם סכנת הגיוס לצבא שאיימה על הילדים הצעירים בשםד רוחני . המניע המיידי לעליית משפחות צעירות היה אפוא מניע של הצלה , אבל מניע זה לבדו יכול להביא , לכל היותר , לבריחת יהודים מרוסיה , אבל לא להפנותם לארץ ישראל . ואכן , , הגיעו רוב היהודים שברחו מפני הנוגש הרוסי לפולין או למערב אירופה (אריה מורגנשטרן , 2007 ).
סיכום
במבט לאחור , תהליך הגיוס נראה, אולי , כנקודת מפנה בתודות היהודים במזרח אירופה. בני התקופה התרגשו מאד מצו הגיוס ואף עשו מעשים כבירים לדחות את הגזירה. אבל מהרגע שנקבעה הגזירה פחתה מאד השתדלות הציבור היהודי בזמנו. הרבנים לא הפעילו את סמכותם המוסרית להפסקת החטיפות וועדי הקהילה לא גילו כל רגישות למצוקת המשפחות.
במשך עשרים ושמונה השנים בהן התקיימה גזרת הגיוס לנערים עברו דרך מוסדות הצבא יותר משישים אלף ילדים יהודיים . גורלם האישי נרמס בהתחלה על ידי צבא הצאר , אך בהמשך הם השתלבו יותר ויותר בתהליכי המודרניות אליהם נחשפו בזכות ההכשרה בצבא הצאר . החשיפה למודרניות התבטאה בהשכלה כללית, לימוד רוסית וגם מקצועות שהקנה להם צבא הצאר.
פטרובסקי-שטרן טוען שגיוסם של הקטינים היהודיים נועד בסך הכול לטובת האינטגרציה של היהודים בתוך האימפריה הרוסית. לעומתו , יוסף מנדלוביץ טוען כי השלטון הצארי היה בעל מניעים אנטישמיים בנוסף שתכניותיו אכן נעשו מתוך מגמה של אינטגרציה של כלל האוכלוסייה באימפריה הרוסית.
בקהילה היהודית ( ולא רק החרדית) נחרת רושם 'תקופת הציד ' של הגיוס הכפוי של ילדים בזיכרון ההיסטורי הלאומי היהודי, אך מחקריו החדשים של פרופסור פטרובסקי-שטרן מלמדים כי פעולות הגיוס של הצאר ניקולאי הראשון הובילו ,בסופו של דבר, למוביליות גבוהה יותר של היהודית במוסדות החברה הרוסית לאורך שנים.
סיפורי חיים
קפיטאן צבי הרץ צם
צבי הרץ צַם (ברוסית: Герцель Янкелевич Цам,) גֶרְצֶל יַענקֶלֶבִיץ' צם; 1843 בערך, גורינגרד, ווהלין, רוסיה – 1915, טומסק) היה קנטוניסט ואחד הקצינים היהודים הבודדים בצבא הרוסי במאה ה-19. היה פעיל ציבור בקהילה היהודית בטומסק.
הוא נולד במשפחה ענייה. בשנת 1852 נחטף על ידי חאפרים שהעבירו אותו לצבא, ונשלח לבית הספר לקנטוניסטים בטומסק. בשנת 1876 קצינים בחטיבתו של צם הצביעו בעד קבלת צם לשורותיהם, הצאר אלכסנדר השני חתם על צו להענקת דרגת קצונה לצם.
צם מקבל דרגת פרפורצ'יק (סגן משנה). בשנת 1887 הוא קיבל דרגת שטבס-קפיטאן. בשנת 1893, אחרי 41 שנים של שרות פעיל, החליט להשתחרר מהצבא. בזמן השחרור הועלה לדרגת קפיטאן (סרן). לאחר שיחרורו מהצבא קבל פנסיה קבועה והיה פעיל מאוד בקהילה היהודית של טומסק.
אהרן דב פיינשטיין
אהרן דב פיינשטיין (1832 – 1905) מחלוצי ההתיישבות בארץ ישראל לפני העלייה הראשונה, ממייסדי ראש פינה.
נולד בשנת 1832 בדווינסק (כיום דאוגבפילס שבלטביה). אביו, שלמה לפידות, היה שוחט ובודק בחצרו של רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסדה של חסידות חב"ד. היה תלמיד ישיבה ונחשב עילוי ומיועד לרבנות.
בשנת 1844 נחטף על ידי חיילי צבא הצאר, במסגרת גזרת הקנטוניסטים. בשנים הראשונות לאחר החטיפה עבד בעבודה חקלאית ולאחר מכן גויס לצבא והוכשר כחייט בתפירת מדים.
בשנת 1853 פרצה מלחמת קרים ופיינשטיין נשלח לחזית סבסטופול. במהלך הקרבות הוא נפגע מרסיס פגז, נלקח בשבי הצרפתי וטופל בבית חולים צרפתי. לאחר החלמתו הועבר למחנה שבויים צרפתי, שם שהה עת תום המלחמה. במחנה השבויים הועסק במקצוע החייטות בתפירת מדים ובגדי אסירים.
העלייה לארץ ישראל
עם תום המלחמה העדיף פיינשטיין להישאר בצרפת, ולא לחזור לרוסיה (שם היה מחויב להמשך שירות צבאי עד שנת 1863). במקום זה החליט לעלות לארץ ישראל
אברהם יצוך ,
שירת בגדודים של צבא הצאר 25 שנה עד 1880 , שמר על יהדותו , חזר לקהילה היהודית באסטוניה ממנה גוייס כילד בכפייה. השירות שלו בצבא הצאר קידם אותו מבחינת ההשכלה החילונית והמודרניות בחברה ההרוסית , אך הוא מעולם לא הסתייג מהיהדות וזכה להשתלב כאחד מראשי הקהילה היהודית.
מקורות המידע
יוחנן פטתבסקי שטרן. "היהודים והצבא ברוסיה : היבטים חברתיים ותרבותיים " , בתוך : איליה לוריא ( עורך) . תולדות יהודי רוסיה – תולדות יהודי רוסיה : מחלוקות פולין עד נפילת הקיסרות הרוסית, 1772-1917 – כרך ב, ירושלים : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי . 2012.
יוסף מנדלוביץ' . הקנטוניסטים: נערים יהודיים במוסדות הצבא הרוסי 1856-1827, הוצאת ארז 2010
אריה מורגנשטרן . השיבה לירושלים : חידוש הישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע-עשרה, הוצאת שלם , 2007 .
Yohanan Petrovsky-Shtern, Jews in the Russian Army, 1827-1917: Drafted into Modernity
Cambridge and New York, Cambridge University Press, 2009, 307 pages
Yohanan Petrovsky-Shtern, “ Military service in Russia,” The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, 2010
Simon Dubnow, The Newest History of the Jewish People, 1789-1914 Vol. 2 (Russian ed. ISBN 5-93273-105-2) pp. 141–149, 306-308
CANTONISTS, by Herman Rosenthal at Jewish Encyclopedia, 1901–1906
Benjamin Nathans, Beyond the Pale: The Jewish encounter with late imperial Russia (University of California Press, Berkeley, CA. 2002). pp. 26–38
Yohanan Petrovsky-Stern, Drafted into Modernity: Jews in the Russian Army (1827-1917) (Cambridge University Press, 2009)
Larry Domnitch, The Cantonists: The Jewish Children's Army of the Tsar (Devora Publishing, 2004). ISBN 1-930143-85-0
Cantonist – Wikipedia, the free encyclopedia
11
