עיקרי דברים מתוך מחקרו החשוב של פרופסור יעקב עוֹבֵד אודות קהילות ה-HIPPIES בארה"ב .
קומונות וקהילות שיתוף במחצית השנייה של המאה ה-20
יד טבנקין – המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
תשס"ט – 2009
הפרק הכי מעניין בספרו של פרופסור יעקב עובד הוא המחקרים אודות הילדים של הHIPPIES (ראו בהמשך הסקירה ) וגם על יוצאי קהילות הHIPPIES כיום.
פרופסור יעקב עוֹבֵד הוא היסטוריון ישראלי, חוקר תולדות הקומונות בעולם, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, עמית מחקר ביד טבנקין, ומייסד האגודה הבינלאומית לחקר הקומונות .
חבר קיבוץ פלמחים. מתמחה בחקר האנרכיזם בארגנטינה, האנרכו-קומוניזם, סוציאליזם אוטופי וקהילות קומונאליות.
גרסה מס' 2 , 28 ליולי 2021
מבוא
ילדי הפרחים" היה כינויים של ההיפים (Hippies), צעירים אמריקניים שבשנות ה-60 מרדו במוסכמות ופנו כנגד הסדר המקובל של דור ההורים. בעוד שהחברה האמריקנית הפכה במהלך שנות ה-50 וה-60 לחברה צרכנית ורודפת תפנוקים וכוח, חרטו "ילדי הפרחים" ארוכי השיער על דגלם את המאבק לשלום, פתיחות, שוויון, חופש, אהבה חופשית ואחווה בין כל בני האדם.
לכינוי "ילדי הפרחים" הם זכו על שמם של אותם צעירים שהגיעו לפסטיבל וודסטוק עם פרחים בשיער. "ילדי הפרחים" היו חלק מתרבות הנגד שחיפשה עולם טוב יותר. הם תמכו בתנועה לזכויות האזרח שקראה לשוויון בין שחורים ולבנים באמריקה, כעסו על רצח קנדי ומרטין לותר קינג, האזינו לשירי המחאה של בוב דילן וחבריו והשתתפו במחאות והפגנות נגד המלחמה בוייטנאם. ברצונם ליצור עולם טוב יותר ומשוחרר ממלחמות, שבו האהבה והפתיחות ינצחו, הם התלבשו ברישול, לא הסתפרו וראו במוסיקת הרוק את המרד במוסכמות של דור ההורים. בפסטיבל וודסטוק באה לידי ביטוי היכולת שלהם לחיות ביחד בעולם נקי מאלימות וכסף, אבל הוא גם היה נקודת השיא שאחריה הלכה התנועה והתמוססה.
הם התנגדו למלחמה בווייטנאם, תמכו במאבק של השחורים לשוויון זכויות, "עד שב-1966 לערך הם אמרו: אנחנו לא מתנגדים לדבר ספציפי זה או אחר, אנחנו מתנגדים לכל. כל העסק רקוב", "הבעיה שלהם היתה שהם לא הגדירו את עצמם באמצעות איזשהו 'כן'. ובן אדם חייב להגדיר את עצמו כשייך למשהו. זה כמעט צורך ביולוגי. אהבה ואחווה זה יפה, אבל זה לא מעניק לאדם תחושת השתייכות."
עיקרי הממצאים מתוך המחקר של פרופסור יעקב עובד בספרו קומונות וקהילות שיתוף במחצית השנייה של המאה ה-20
יד טבנקין – המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
תשס"ט – 2009
החיים והערכים של "תרבות הנגר' היו "ההיפים " שהיו קשורים בהופעתם עם ה"ביטניקים" ( Beatniks ) שהופיעו בשנות החמישים , אולם אין לראותם כתנועה עצמאית לפני אמצע שנות השישים . הערכים של הביטניקים וההיפים היו קרובים מאוד אלו לאלו , אלא שההיפים ניסו ליצור קהילות ואילו הביטניקים נשארו אינדיבידואליסטים . בשנות השישים ההיפי הפך למושג כללי ( Generic term ) שבא לאפיין חוגים שהיוו אלטרנטיבה לאורחות החיים ולעולם הערכים של החברה האמריקנית . הם חתרו לחופש מלא של כל אדם לעשות ככול העולה על רוחו ואורח מחשבתם היה אנטי אינטלקטואלי . האתיקה ההיפית הוקיעה את פולחן החפצים ואת הניכור בין האנשים ומתחה ביקורת על מושגי ההצלחה המקובלים ועל המקובלות של חלוקת העבודה המולידה את הפער בין עושר לעוני . ההיפים , כמו ה"שמאל החדש , " היו מתנגדים מושבעים למשטר הקיים וראו בו ממסד מושחת עד היסוד .
" הסינדרום ההיפי "
ההיפים לא היו מעוניינים בפוליטיקה . חזונם היה תרבות חדשה המבוססת על שלום , הרמוניה בין גזעית ושוויון . ההיפים , שהעלו על נס את העוני וחיו בתנאי דלות , היו ברובם בני טובים . התנועה נולדה בקרב המגזר האמיד הלבן של החברה . היפים שחורים היו נדירים מאוד . לואיס יבלונסקי ( Yablonsky ) שכתב ספר על ההיפים , שבחלקו היה מבוסס על תצפיות בכמה קומונות , סיכם את רשמיו בפרק שקרא לו " הסינדרום ההיפי " . יבלונסקי קובע שם , בין היתר , כי ניתן לאפיין את ההיפים על פי הקווים האלה : מרביתם היו בעלי הפרעות באישיותם , שהגבילו את יכולתם לתקשר בצורה אחראית ואפקטיבית עם אחרים בקבוצות שיש להן ממסד מאורגן . המציאות שבה כל אחד יכול לעשות את "מה שנראה לו " התאימה לצרכים הרגשיים שלהם . בדרך כלל הנטייה שלהם היא לאינדיווידואליזם ולאגוצנטריות ומקובלת עליהם מערכת רפויה של כללי מוסר . תופעת ה"נשירה" המאפיינת אותם נגרמת בגלל כמה סיבות :
א ) אנומיה – מצב שבו הם דוחים את ערכי החברה האמריקנית בלי למצוא להם תחליף של נורמות מחייבות .
ב ) רגש של ניכור מהביורוקרטיה של החברה האמריקנית , תגובת נגד כלפי הצביעות של מוסדות אמריקניים כמו המשפחה , השלטון והדת . שלילה מוחלטת של השיטה הכלכלית והחינוכית המעלות על נס את ההישגיות על חשבון ערכים הומניים אחרים . יש אצלם אידיאליזציה של יצירתיות ואמנותית , אולם רק לעתים רחוקות הם נוהגים לשקוד על כך , למעט יצירת מוזיקה והשמעתה הנפוצה מאוד בקרבם .
הסמים הפסיכודליים שהשתמשו בהם העניקו להם אשליה של מימוש עצמי וספונטניות
צעירים רבים הצטרפו אל ההיפים מפני שהאמינו כי היה בכך כדי להוות אלטרנטיבה למה שהם ראו כ"חברה פלסטית . " החברה ההיפית מורכבת מ"כמעט קבוצות : " קומונות , שבטים , משפחות לא ביולוגיות , שהן פחות מחייבות מקבוצות ממוסדות המאפיינות את החברה הכללית ואנשים עם בעיות אישיות יכולים להשתייך אליהם ללא מגבלות .
האנתרופולוג ויקטור טרנר ראה את ההיפים , שבחרו "לפרוש " מהסדר החברתי הקשור בסטאטוס והדגישו יחסים אישיים ולא ולא מחויבות חברתית , ספונטאניות ו " מיידיות " כמבטאים מובהקים של ערכי ה " קומוניטס" "communitas " המנוגד למבנה חברתי .
הסמים הפסיכודליים שהשתמשו בהם העניקו להם אשליה של מימוש עצמי וספונטניות . ההשתוקקות לחופש אישי מוחלט הפכה לשחרור מכל אחריות לזולת , וכך גם האלימות שנתגלתה בקרב ההיפים , שחלקה נבע משימוש מופרז בסמים .( הדוגמה הקיצונית לכך הוא צ'ארלס מנסון Charles Manson) )שהיה היפי שטוף סמים אשר פירש את החופש כהפקרות מינית וכזכות לבצע רצח פולחני שטני.
בקליפורניה נוצר הריכוז הגדול של ההיפים . בשנת 1966 זרמו אליה אלפי צעירים שהתרכזו ברובע Haight-Ashbury שבסן פרנציסקו שם התגוררו בבתים נטושים . בתוך זמן קצר התקבצו ברחובות אלה כ60,000 צעירים מכל רחבי ארצות הברית , רובם בני 25-17 כמה חודשים לאחר מכן צצו מרכזים דומים בניו יורק ובערים גדולות אחרות . ב 4 ו בינואר 1967 נפתח בסן פרנציסקו ההפנינג ההמוני הראשון של ההיפים . שכונה גם n no n " J או "התכנסות השבטים . " התכנסו שם המוני היפים בלבוש "זרוק , " הצעירים בשיער ארוך , והצעירות בשמלות ארוכות מקושטות באביזרים צבעוניים וללא קוסמטיקה .
על הבמה המרכזית ישבו הדמויות הכריזמטיות של "תרבות הנגד : המשורר הביטניק אלן גינזברג וממציא – lsd טימוטי לירי . העיתונות ואמצעי התקשורת האחרים בארה"ב עטו על האירוע ונתנו לו פרסום רחב בארה "ב ובעולם . התהודה הייתה מגוונת . מצד אחד שלילית ומסויגת בקרב הממסד השמרני ובחברה הכללית , ומצד אחר הייתה לכך השפעה חיובית בקרב ההיפים שיצאו מפינותיהם השוליות וראו פתאום אלפי אחים לדרך , מה שהגביר את הזרימה ל"הייט אשבורי " בקיץ 1967 שזכה לכינוי "קיץ האהבה , " התהווה שם הריכוז הגדול ביותר של היפים בעיר אחת .
תגובת הנגד והקמת הקומונות מחוץ לערים
ההתקבצות ההמונית בעיר סן פרנסיסקו עוררה תגובת נגד שלילית מצד האוכלוסייה והחלו ההגבלות למה שכונה "פלישת ההיפים . וכך , בסתיו , 1967 לאחר "קיץ האהבה" בסן פרנציסקו , החלו ההיפים לנוע אל מחוץ
מחוץ לערים . הזרם פנה לאזורי החוף של קליפורניה שם החלו להתהוות קהילות שנשאו שנשאו אופי אופי קו קומונאלי .
האופי האינדיווידואליסטי והאנרכיסטי של ההיפים עמד לכאורה בסתירה לנטייתם לטפח חיים משותפים , אם בקבוצות קטנות היוצאות במשותף למסעות לאורך דרכי אמריקה , ואם בחיי הקומונות העירוניות או בקומונות יציבות בכפרים . נראה שבמציאות , הניגוד לא היה חריף כל כך . לגבי רוב הצעירים שפנו לדרך זו , לא הייתה לקומונות משמעות של צורת חיים קבועה , אלא הקומונה הייתה להם בחזקת מקלט זמני שאפשר לסגת אליו ולשקם בו את אכזבותיו של הפרט מהחברה החיצונית . הנטייה האסקייפיסטית של מרבית ההיפים שפנו לקומונות הביאה אותם ליצור לעצמם תמונה של החברה שמפניה הם בורחים ופחות את תמונת החברה הרצויה . צורת חיים זו היוותה לגביהם שלב חשוב בהתפתחותם האישית והיא אפשרה להם להסתגל אל החברה הסובבת לאחר תקופה של חיים קולקטיביים בקומונה . רק למיעוט קטן יחסית הפכה צורת חיים זו לדרך חיים קבועה , או לפחות לדרך חיים ממושכת . מעניין לציין כי counter-culture צמח בערים ואנשי הקומונות ההיפיות גדלו באזורים עירוניים , ואילו מרבית הקומונות ההיפיות היו באזורים כפריים . הקומונות יצאו מהערים אל תוך האזורים הכפריים בעיקר בין 1969 ל 971ו והיו לכך סיבות רבות . אחת מהן הייתה האפשרות לרכוש אדמה בזול באזורים מרוחקים , והסיכוי לחיות שם חיים של התבדלות והתבודדות . היו גם אידיאליסטים שהאמינו בחזון של קרקע פנויה וחופשית לכל מי שבא לחיות בה .
1968 : התנופה של קהילות הHIPPIES
קומונות ההיפים זכו לתנופה באביב 1968 לאחר כישלון מאבקם של הסטודנטים נגד מוסדות אוניברסיטת ברקלי . הכישלון הביא סטודנטים רדיקלים לשקול את צעדיהם להבא . אווירה של תסכול פקדה גם את ההיפים בסן פרנציסקו והחל "אקסודוס" של סטודנטים מאזור לוס אנג'לס וסנ פרנציסקו שנע בשני מסלולים . לאורגון ולניו מקסיקו . אורגון נחשבה כמדינה ענייה שפרנסתה על היערנות והתיירות והקף תשלומי הסעד בה היה גדול . זה התאים להמוני הנוודים ההיפים שנזקקו לסיוע כספי בצעדיהם הראשונים בקומונות . בנוסף לכך הייתה אמונה מיסטית נפוצה כי הרי דרום מערב אורגון ישרדו כשרעידת אדמה תפקוד את המערב . וכך , בראשית שנות השבעים , האזור שהשתרע מצפון קליפורניה ועד הגבול הקנדי , שכלל את אורגון וושינגטון , הפך לאתר המאוכלס ביותר בקומונות בחוף המערבי . בנוסף למספרן הגדול הייתה בהן אוכלוסייה רב גונית מבחינת רמת החיים , דרגת הקומונאליות , המוטיבציה האידיאולוגית ויחסיהן עם האוכלוסייה המקומית . הקומונות היו קטנות וחיו בהן כ 30-20 מבוגרים בשנות העשרים לחייהם . במרביתן הייתה תחלופה גבוהה של אוכלוסייה ורמת החיים בהן הייתה ירודה . אף על פי שהמניע של ה " חזרה אל הקרקע" back to the Land היה השולט , אבל הן לא הצליחו לספק את צורכיהן מהחקלאות והסתייעו בקצבאות סעד ודמי אבטלה . מקצתן אף לא נרתעו מלפנות לבני משפחה וקרובים לבקש עזרה פיננסית . הקומונה הטיפוסית מיסודם של סטודנטים מברקלי הייתה High Ridge Farm ראשיתה בסתיו 1966 בפגישות שהתקיימו באוניברסיטת ברקלי שבהן נדונו אורחות חיים אלטרנטיביים . השתתפו בהן צעירים בעלי השכלה של קולג' או אוניברסיטה . לאחר שורה של פגישות עברו הצעירים לאורגון והתחילו את חייהם כקומונה לכל דבר : בגדים משותפים , קופה משותפת , ארוחות משותפות . ב 1967 חיו בקומונה זו וו מבוגרים ו 6 ילדים . אולם בעמק הסמוך להם חיו עוד כ 200 היפים שכונו באזור "ארוכי השיער " שמקצתם התגוררו בבתים נפרדים ומקצתם בקומונות . רבים מהם התקיימו מתמיכות סעד .
הקומונות של הHIPPIES במדינת ורמונט
ורמונט , המדינה ההררית יפת הנוף שעל גבול קנדה , הייתה משופעת אזורים ריקים מאז נפתחה תעלת אירי וההתיישבות החקלאית נדדה מערבה . עובדה זו משכה אליה צעירים שחיפשו אזורים מבודדים להקים בהם קומונות . ההתחלה הייתה ב 968ו שבה הוקמו שלוש קומונות , בשנת 1970 עלה מספרן ל 50 וב 1972 היו באזור בין 60 ל 100 קומונות . מרביתן היו קטנות , בין 10 ל15 איש . בשנה זו התגוררו באזור 1500 קומונרים .
הקומונות היו קשורות ביניהן בקשרים פדרטיביים וולונטריים . האווירה בהן הייתה א-פוליטית . מחקר שנערך ב 975 ו בקומונות של דרום ורמונט מתאר את התקופה מאז 1968 שבה הפך האזור ל " מכה " של היפים . הקומונות היוו כור היתוך לאוכלוסייה של צעירים מחפשי דרך , בתוכם מאוכזבי השמאל החדש . צעירים אלה התייאשו מסיכויי המאבקים הפוליטיים , ולאחר שורה ארוכה של פילוגים פנו כמה מהם , בשנת 1969 אל הפינות המבודדות בהרי ורמונט והקימו שם קומונות .
בקומונות אלה מצאו להם הצעירים מסגרת חברתית תומכת להוויה שחיפשה דרך להשתחרר מהמנהגים והמסורת הקודמים . התהוו שם מערכות ערכים חדשות בנושא עבודה , חינוך ילדים וכוי . עבודת הכפיים זכתה שם ליוקרה רבה ונוצרה הייררכיה על פי סולם ערכים זה . לקומונות נמשכו אנשים מסוגים שונים , לא כולם ממניעים חיוביים , והיו שחיפשו אהבה חופשית וסמים . היו קומונות אנרכיסטיות והיו קומונות פמיניסטיות רדיקליות . התברר כי למחויבות האידיאולוגית היה משקל מכריע בגיבוש הקומונות . והיו שם גם קומונות דתיות בעלות מבנה מגובש . הקומונות בוורמונט היו הבסיס לפעילות counter-culture באזור . בין 1968 ל 1972 הן התכוונו להיות מוקד של שינוי חברתי ופוליטי במדינה , אך הן לא הצליחו ליצור שינוי משמעותי . אבל עד מהרה המשטר המדיני בארה"ב יצא להתקפת נגד!! .
גורמי השלטון בארה"ב לא התקשו לפתוח במתקפה נגד הקומונות . היו לו כלים רבים להילחם נגד קהילות שהתמודדו עם אתגר בלתי אפשרי של יצירת חברה חדשה בתוך זמן קצר . יחד עם זאת , מן הראוי לציין כי למרות חולשתם המספרית ומשקלם הסגולי הזעום , תרמה פעילותם לשינויים באווירה התרבותית והפוליטית של ורמונט . נוצרה בה יותר מודעות לבעיות חברתיות , לשמירת הסביבה , לשוויון לנשים ולגישות חדשות לקשרים קהילתיים . השנים 1969-1968 היו שנות השיא של תנועת הקומונות הכפריות . בשנת 1969 שנת עלייתו של ניקסון לנשיאות , החלה תקופה של התנכלויות לחוגי השמאל , וזמן קצר אחר כך החלה השקיעה של גל הקומונות ההיפיות .
יותר ויותר קומונות כשלו והתפרקו בגלל סיבות פנימיות , והיו גם התנגשויות עם שכנים עוינים ששנאו היפים ופחדו "מארוכי השיער " והמסוממים . אט אט דבקה במושג 'קומונה ' סטיגמה .
ההבדל בין הקומונות הכפריות של הhippies ובין הקומונות העירוניות שלהם
זאבלוצקי ( B . Zabllocki ) הבחין בין קומונות כפריות ועירוניות והעריך כי ב 1971 היו 1,000 קומונות כפריות וכ 200 עירוניות .
הקומונות העירוניות היו קטנות , ללא אמונה מוגדרת , פלורליסטיות , עניות , מקיימות שיתוף כלכלי חלקי , ללא ענף יצרני עצמאי , ובדרך כלל התמקמו בבית שכור . קומונות אלו לא הוכללו במפקדי האוכלוסייה עירוניים ועל כן קשה היה לאמוד את מספרן המדויק . ניסיונות לאמוד את מספרן שנעשו בבוסטון בסתיו 1972 העלו כי היו שם כ 200 קומונות , בסן פרנציסקו ועוד 350 בברקלי .
ההרכב החברתי של קומונות הHIPPIES
רקע החברתי והכלכלי של אנשי הקומונות , העירוניות והכפריות כאחד , היה מגוון , אך רובם המכריע היו לבנים ובני מעמדות הביניים , ורק מיעוטם היו שחורים ובני מעמד הפועלים . מרבית המצטרפים באו ממשפחות יציבות וקצתם אפילו נהנו במשך הזמן מתמיכות כספיות מהוריהם . מרביתם היו בני 30-20 והשכלתם הייתה של קולג' לפחות . הם העלו על נס את אידיאל הפשטות והצנע ונטשו את אורח חייהם הקודם , את הלימודים והעבודה ומצאו את דרכם לקומונות . במחקר של Zablocki שסקר 60 קומונות בראשית שנות השבעים הוא מצא כי רק 1% מהאוכלוסייה של ההיפים היו שחורים . ההסבר המצוי לכך היה כי אנשי הקומונות חסידי "תרבות הנגר' התנערו מכל נטייה לחומרנות וכן מכל המוצרים חסרי המשמעות שהם גדלו עליהם בסביבתם הקודמת , ואילו השחורים והצבעוניים חסרו בילדותם את כל אותם דברים , ובבגרותם חיפשו ליטול חלק בכל אותם מנעמים .
הוויה שבטית ותרבות הנגד של הקומונות
את הקומונות של שנות השישים יצרו צעירים שלא הגדירו לעצמם מטרות אידיאולוגיות ידועות מראש . השלב הראשון של תנועת זו היה אימפולסיבי – בריחה מההשפעה של חברת ההמונים וחזרה להוויה ראשונית של יחסים בלתי אמצעיים . בשלב זה אפיינה אותן הוויה שבטית שחיברה אותם בחבורות בלתי פורמאליות והייתה בהן רמה גבוהה של שיתוף ויחסי גומלין בין אישיים . על פי מסורת האוטופיה הקלאסית הקומונות ראו את עצמן כ " איים " אולם שלא כמו האוטופיה , הן לא היו מוקפות אוקיינוס והיה עליהן ליצור הפרדה פיזית בינן ובין החברה , ולשם כך היה עליהם ליצור מערכת התגוננות פסיכולוגית מפני החוץ . למרות הספונטניות שאפיינה את מייסדי הקומונות אפשר למצוא אצלם כמה יסודות של השקפת עולם משותפת :
אחד הקווים המאפיינים הבולטים שעומד עליו הסוציולוג בנט ברגר ( Bonnet Berger ) הוא הגישה האנטי חומרנית וביקורת החברה הצרכנית והטכנולוגיה המודרנית . אמונה בשוויון הייתה אידיאולוגיה רווחת בקרב חברי הקומונות אם כי הן לא הצליחו להגשימה בשלמות ויהיה זה הוגן לציין כי הקומונות התקדמו בכך הרבה מעבר למציאות הקיימת בחברה האמריקנית . מרבית הקומונות של שנות השישים החזיקו בהשקפה שארה"ב הייתה למדינה מושחתת ללא תקנה , נשלטת על ידי עילית פוליטית וכלכלית מחרחרת מלחמה ומנציחה את העוני והניצול של מיעוטים ושל מדינות קטנות . המטרה הייתה לבנות מחדש את החברה מן המסד עד הטפחות . למרות גישתם הביקורתית כלפי המשטר הקיים לא הייתה להם גישה אחידה לפוליטיקה . אצל רובם המניע להצטרפות לקומונות היה הרצון ל'נשירה " ממוסדות ההשכלה ומאורח החיים הבורגני וסירוב להשתתף בכל עניין פוליטי . רובם פעלו בהשפעת " תרבות הנגד ", ונרתמו למאבק בזירה החברתית והתרבותית למען מטרות אנושיות כלליות . האידיאל שלהם היה ונשאר דחיית החומרנות של החברה האמריקנית ושל התרבות הצרכנית והנחת יסודות למשטר חדש החופשי מרכושנות וממוסר של מצליחנות וחופשי מהייררכיות . באורחות חייהן נשאו הקומונות אופי אנרכיסטי , בהיותן בלתי ממוסדות ואנטי אוטוריטריות '. אולם רק מעטות מהן הגדירו עצמן מבחינה אידיאולוגית כאנרכיסטיות אף על פי שזו הייתה הפילוסופיה והשקפת העולם המתאימה להן . האנרכיזם שלהן היה מנותק מהמערכה על שינוי חברתי , הייתה בו נטייה אקולוגית והוא טיפח מגוון צורות של שיטות נגד ריכוזיות . היו בו שאיפות רוחניות לחיים של סיפוק , בקהילות המודעות לצורך לייצר בכמות המספקת כדי לקיים את עצמן . מטרת הייצור צריכה להיות השגת מכלול המטרות של קיום הקומונה ולא רק הישגים חומריים מיידיים . המטרה כללה גם יסודות רוחניים כגון יחסי אחווה בין- אישיים , מימוש עצמי והנאה מאמנות המתבטאת בייצור מוצרים אמנותיים .
המטרה כללה גם יסודות רוחניים כגון יחסי אחווה בין-אישיים , מימוש עצמי והנאה מאמנות המתבטאת בייצור מוצרים טובים . חלקם הכירו בצורך להפנים אישית את ערכי החברותא והזיקה לכלל כדי שהשיטה תפעל . למרות אופיו האנרכיסטי , העולם הרוחני של אנשי הקומונות לא עשה אידיאליזציה של האינדיווידואליזם מאחר שהיה זה אחד מערכי היסוד של המשטר באמריקה , שתוצאותיו היו תחרותיות , אגואיזם וקנאה . הביקורת על האינדיווידואליזם האמריקני היה סימן ההיכר של עולמם הרוחני . הערכתם הייתה כי המטוטלת נעה מעתה לכיוון של עזרה הדדית ושיתוף פעולה עם הזולת . הנושא של שילוב אינדיווידואליזם וקהילתיות תפס אצלם מקום מרכזי , שכן בשנות השישים החזון היה התמזגות מלאה וספונטנית של הפרט בקהילה אוהבת . האידיאל לא הוגשם בשום מקום אולם בכל זאת היה לו כוח מושך .
האידיאליזם הכפרי והרומנטיקה של שיבה אל הקרקע ואל הטבע היו יסודות בולטים בהתפרצות הקומונות של שנות השישים . למרבית הקומונות הייתה גישה אקולוגית ידידותית לסביבה . ולכן כמה מהן העדיפו שיטות של חקלאות פרימיטיבית במקום שימוש במכונות . היו גם שאימצו אורח חיים פרימיטיבי בלי חשמל , טלפון ורשת מים וביוב . במרבית הקומונות הכפריות הייתה חקלאות אורגנית . הקומונות העריכו כי במשטר של שיתוף הם חוסכים בדלק ובכך הן ידידותיות לסביבה . מרבית הקומונות הכפריות שאפו לחיות כאנשי טבע ואצל חלק מהם זה התבטא ביחס אל גוף האדם . בהשפעת הגישה הזאת הייתה התהלכות בעירום מקובלת בקומונות חילוניות עירוניות בכפריות . היו קומונות שראו בכך אמצעי לחיזוק הסולידאריות . לטענתם , היה בזה ביטוי לאמון הדדי . אולם התהלכות בעירום הייתה קיימת רק במספר קטן של קומונות , ובעיקר בשלב הראשון הספונטני . במשך הזמן פחתה תופעת העירום . הירידה נגרמה גם בגלל עליית מספר הקומונות הדתיות והרוחניות שהסתייגו מנוהג זה .
ההיפים גדלו בערים ויסדו שם קומונות עירוניות , אולם הם לא מצאו את מקומם בסביבה העירונית , ומרחבי הכפר והחופש בטבע משכו אותם . האידיאל של קרקע פתוחה וחופשית שביטאו הקומונות הראשונות של שנות השישים היה רב עוצמה והוא אומץ על ידי מאות קומונות בשנות השישים המאוחרות . אופיין של הקומונות נקבע בדרך כלל על פי מגוון האנשים שחיו בהן . רבים מהם היו אנשים יצירתיים אשר התכוונו לקדם עתיד יותר טוב לעצמם ולסביבתם . רבים מאלה שנמשכו לאידיאליזם של הקומונות היו נחושים באמונתם כי השקפותיהם הן הנכונות , והיו מוכנים להתנסות בקשיים רבים כדי להגשימן . אולם לא כל מי שהגיע לקומונות היה כזה . בצד האידיאליסטים הצטרפו גם טיפוסים בעלי רעיונות מוזרים , אנוכיים , עקשנים , רודפי מדון , עצלנים , טיפוסים שהחברה הכללית דחתה . הגיעו גם "לא יוצלחים" שהיו עול רציני על חיי החברה והכלכלה בקומונות , והיו גם יסודות עברייניים שנמשכו אל הקומונות , ובתוכם גם אנשי מחתרות אלימות , כגון אנשי weatherman וה " פנתרים השחורים" שחיפשו בהן מקומות מסתור מפני אנשי החוק . קומונות נפלו קורבן גם לחוגים שלא היה להם עניין בחיי קומונה ושניצלו את שהותם לגניבות ולפשעים אחרים בתחומן . הקומונות היציבות טיפלו בכל הנושאים הללו – של פשעים קטנים וגדולים – ללא סלחנות ובתקיפות תוך אימוץ נורמות מחייבות . המגוון הגדול של מצטרפים לקומונות בשנות השישים והמניעים הרבים שהנחו אותם הביאו להקמתן של קומונות מסוגים שונים . חוקרי קומונות ניסו ליצור סיווג של הקומונות ההיפיות על פי קריטריונים של יעדים ומטרות . להלן נצביע על כמה אפיונים שהעלתה החוקרת רוזבט מוס קאנטר ( Rosabeth Moss Kanter ) .
במחקרה על הקומונות של ההיפים מצאה כי לא הייתה בהן הומוגניות פנימית . רבות מהן לא הצליחו לגבש מערכת של חוקי התנהגות ולא הצליחו להשיג אפילו הסכמות מחייבות , שכן חבריהן היו חשדנים כלפי סמכות וסמכותיות . בעיקר אמור הדבר בקומונות שאימצו את מדיניות "הדלת הפתוחה " בקליטה , שגרמה לתחלופה גדולה בקרב חבריהן , בעוד הגרעין היציב היה קטן . רבים שהו בה ימים מעטים בלבד . החיים היו במידה רבה ציבוריים – וה " ציבור" היה לא רק החברים , אלא גם הזרם המתמיד של מבקרים בקומונה שהפריעו לדרה של הקומונה.
Kanter , Rosabeth Moss , Commitment & Community Harvard University Press 1972 ) , pp . 175-195.
" כימיה" ביחסים הבין-אישיים בקומונות הייתה תמיד בעיה מסובכת . קומונות מעטות בלבד פעלו באופן תקין בימיהן הראשונים . רבות נכשלו בגלל בעיות של יחסי גומלין בין-אישיים . מכל מקום , במשך הזמן הצליחו הקומונות לפתח מערכות יחסים שבהן יכלו החברים להסתדר זה עם זה תוך כדי בקשת טובת הכלל . יש להניח כי ההרכב החברתי של הקומונות המודרניות הקל על כך , שכן רובן המכריע הוקמו בידי צעירים משכילים שהמניע שלהם היה אידיאליזם של חלופות לאורח החיים הקיים . מכל מקום הרצון הטוב והאידיאלים הגבוהים לא הצליחו ליצור לאורך ימים את הקרבה המיוחלת שהייתה צריכה להיווצר בתנאי הקרבה הפיזיים של אתרי הקומונות . תנאים אלה הביאו בדרך כלל לתוצאות הפוכות.
כאן צריך לציין כי אחד הדברים האופייניים לקומונות של שנות השישים היה המרחב הפיזי הצר שלהן . הקומונות העירוניות אכלסו בצפיפות בתים נטושים ולא היו קהילות או יישובים עצמאיים כפי שהיה מקובל בקומונות בעבר . בחוות הכפריות שבהן הוקמו הקומונות הן התאימו מבנים קיימים למגורים . בדרך כלל בקומונות אלה נדחסו כולם למבנה היחיד בחווה . היו קומונות שהצטופפו מתוך עיקרון – כדי להחליש את הפרטיות . במרבית הקומונות הפעילות היצרנית המשותפת הייתה מועטה ושעות הסעודה היו ההזדמנות הטובה להתכנסות חברתית . בקומונות העירוניות ארוחת בוקר הייתה חפוזה ואילו ארוחת הצהרים הייתה חשובה והיוותה מעין דבק לחיי החברה . ארוחת הערב המשותפת הייתה חשובה יותר שכן היא יכלה לרכז לשיחה את כל חברי הקומונה .
מתירנות מינית : דימוי או מציאות?
להיפים הייתה השקפה שמותר להם לעשות ככל העולה על רוחם כל עוד אין הדבר מזיק לאחרים . וזה כלל מין וסמים . הדימוי הרווח של הקומונות הציג אותן כמקום מקלט לפעילויות שהיו אסורות בציבור הרחב . הדימוי הזה חל על כל הקומונות , גם על אלו שלא היו מתירניות . אך המתירנות המינית לא הייתה כה נפוצה בהן כפי שהוצגה בדימוי הציבורי שלהן . למרבית הקומונות לא הייתה עמדה אחידה בנושא , והאפשרויות היו פתוחות . סובלנות או אפילו תמיכה בשימוש בסמים הייתה לאופנה רווחת בשנותיהן הראשונות של הקומונות , שכן הייתה נוהג מקובל ב " תרבות הנגד ".
במקרים רבים הדחף להצטרף לקומונות היה ההתנסות בהרחבת התודעה באמצעות סמים . העובדה כי סמים היו בלתי לגליים בחברה דרבנה רבים לחפש זאת במסגרת הקומונות , והיו קומונות כפריות שסיפקו שטח לגידול מריחואנה . מרבית הקומונות השתמשו בסמים "רכים " וחלקן גידל אותם לצריכה עצמית . הידיעה על כך הביאה לפשיטות רבות של המשטרה האמריקאית שחיפשה סמים בקומונות . יחד עם זאת ראוי לציין כי במרבית הקומונות , לאחר שנים אחדות , נאסר השימוש בסמים בתחומי הקומונה . למרבית הקומונות של שנות השישים הייתה נטייה לחיים רוחניים וטקסים שצמחו מהווייתן המיוחדת . חברים רבים בקומונות נטו לעסוק בעניינים רוחניים ובתורות אזוטריות החל מאסטרולוגיה , יוגה.
מדיטציה קבוצתית הייתה פופולארית בהרבה קומונות . מאורעות טקסיים כמו חתונות , לידות וכו יהיו מלווים בחגיגות שכללו שירה וריקודים . בין חברי הקומונות , שרובם היו צעירים ומשכילים , בלטו החברים היצירתיים ובעלי הכישורים האמנותיים . במרבית הקומונות היו מוזיקאים , ציירים , פסלים , סופרים ואמנים אחרים . יצירת אמנות הייתה פעילות רווחת ולעתים אף מרכיב חשוב בכלכלתן . היצירתיות האמנותית תרמה תרומה של ממש לכלכלה ולחברה של הקומונות . מוזיקה הייתה תמיד חלק בלתי נפרד מהווייתן היום יומית . אחד היסודות האופייניים לתרבות המודרנית – הטלוויזיה לא הייתה קיימת כגורם בצריכה התרבותית בקומונות . בשנים הראשונות הטלוויזיה נאסרה או הורדה לחדרים פרטיים ונוכחותה צומצמה . בהיעדר טלוויזיה עלתה רמת הקריאה . לכל קומונה טיפוסית הייתה ספרייה או לפחות כמה מדפי ספרים על נושאים כמו אקולוגיה או פסיכולוגיה , פילוסופיה , תורות הנסתר וספרות "העידן החדש "..
המסגרת המשפחתית בקומונות של ההיפים
החוקר הרברט אוטו ( Herbert Otto ) שחקר קומונות מודרניות מצא אצלן רמה גבוהה של זוגיות עם מגמה חזקה של מחויבות אישית ליחסים מתמשכים . רבים חיו בקומונות בתנאים יציבים למדי ובמסגרת משפחתית מונוגאמית אף כי אחוז הגירושים היה גבוה למדי . במקרים של נישואים בעייתיים הייתה הקומונה מסגרת שאפשרה חיים עצמאיים לכל אחד מבני הזוג שחיו בנפרד . סוציולוגים שהתבססו על סטטיסטיקות מציינים כי אחוז הגירושים של אלו שפנו לחיי קומונה היה 50 אחוז בשנה הראשונה והוא פחת והלך לאחר מכן . בחלק מהקומונות הסתמנה נטייה ליצור קשרים רגשיים מסוג חדש – שבטיים , משפחתיים וקהילתיים . הקשרים החדשים , שסימלו משפחתיות חדשה , דחפו קומונרים לאמץ לעצמם שמות חדשים . היו גם קומונות שהחברים בהן לא נטו לנתק את קשריהם עם בני משפחתם הקודמת והיו גילויים רבים של הורים שיצרו קשרים חבריים עם הקומונות הצעירות ולפעמים גם נרתמו לסייע . היו גם מקרים שבהם באו הורים להתגורר עם בניהם בקומונה הצעירה . התברר כי בקומונות טיפלו בהורים מזדקנים טוב יותר מאשר בחברה שממנה באו ההורים . יחסי מין קבוצתיים ואורגיות כלליות היו נדירים מאוד . כל מי שכתבו על הקומונות המודרניות וחקרו אותן מעידים כי בדרךכלל יחסי המין שלהם היו רגילים . קומונות רבות שפנו לרוחניות אף הגבילו את המתירנות שאפיינה אותן בעבר . מגמה זו גם פקדה את הקומונות החילוניות . קומונות רבות היו להוטות לסלק את המושגים המסולפים שנצרבו בתודעה אודות המתירנות המינית .
ילדים בקומונות
במרבית הקומונות של שנות השישים הייתה נוכחות בולטת של ילדים ורק במיעוטן היו הגבלות מסוימות על מספר הילדים מטעמים כלכליים . בקומונות היה קיים עניין רב בלידות בית . כמקום שבו נוצרה תרבות חדשה היה להן עניין בשיטות חדשות של לידה טבעית ובכמה מהן אף הנהיגו לידות כאלה . ילדים נחשבו לחלק בלתי נפרד של הקומונה ולפעמים התייחסו אליהם כאל " ילדים של כולם . " ההורים האמינו כי הקומונה מהווה סביבה אידיאלית לילדים . מלומדים ואנשי חינוך חקרו את ילדי הקומונות בתקופת השיא שלהן בשנות השישים וממצאיהם תאמו את הציפיות האופטימיות של ההורים . פסיכיאטרים שעסקו בנושא הגיעו למסקנה כי הילדים בקומונות נוטים להיות נינוחים יותר כלפי מבוגרים זרים ופחות תלויים בהוריהם מאשר ילדים במשפחות הגרעיניות . חוקרים שחקרו ילדים בשנות השבעים המוקדמות גילו אצלם דרגה גבוהה של בגרות וביטחון עצמי .
ראיונות עם מבוגרים שגדלו כילדים בקומונות של שנות השישים העלו זיכרונות נעימים מאותה תקופה . רבים מהם פנו אחר כך לרכוש השכלה גבוהה ולפתח קריירות מצליחות . בדרךכלל אין למצוא הערות שליליות חד משמעיות על החינוך בקומונות . ילדים רכשו שם כמה מיומנויות חשובות – ידעו להסתדר עם אנשים רבים שחיים ביחד , ועל פי רוב היו לעצמאיים יותר כבר בגיל צעיר . הורים רבים שגידלו את 6 א ילדיהם בקומונה היו מרוצים מהדרך שהתפתחו בה . עם זאת מן הראוי להבהיר כי התמונה אינה חד משמעית והיו גם בעיות סבוכות ביחס אל הילדים בכמה מן הקומונות . בעלוני הקומונות הייתה ביקורת פנימית על היעדר קשר ישיר בין הורים וילדיהם ונמתחה ביקורת על מעורבות בלתי מאוזנת של כלל החברים בחינוך הילדים . לעתים היא הייתה מפנקת מדי ומזיקה , בעיקר כשהתייחסו אל הילדים כאל חיות מחמד וסלחו להם על הכול , ולעתים הייתה ביקורתית ונרגזת מצד מבוגרים שלא יכלו לשאת רעש והשתוללות של ילדים במחיצתם וראו בהם מטרד . היו קומונות שהתייחסו לילדים כמו אל מבוגרים ללא הבדל גיל ולא הגבילו את התנהגותם ופעולותיהם . היו גם ניגודים בין הורים . היו שהתייחסו אל ילדיהם כאל ילדי הקומונה כולה , וגילו כלפיהם שוויון נפש , והיו הורים שגוננו על ילדיהם יתר על המידה . לילדים בקבוצות כאלה היה קשה לחוש הזדהות עם קבוצה שאינה אינטימית , ובעיקר אינה יציבה . התחלופה המהירה של האוכלוסייה הפגישה את הילדים עם זרים רבים ובכך מנעה מהם אפשרות ליצור יחס של הזדהות . בקומונות שהיה נהוג בהן שימוש בסמים נחשפו הילדים למבוגרים מסוממים ולא הייתה זו מציאות חיובית , בלשון המעטה . בכמה קומונות היפיות נלקחו ילדים גם לקונצרטים של מוזיקת רוק ולהפגנות רחוב .
היו קומונות שניסו לחלק את עול הטיפול בילדים בין כל החברים , אולם בסופו של דבר , לאחר כמה שנות ניסיון , החזירו את האחריות להורים . בשנותיהן הראשונות של רוב הקומונות הקטנות לא היו מוסדות חינוך כלל , ואילו במקרים אחרים היה חינוך הילדים העצמאי , היסוד שסביבו קמה הקומונה . היו קומונות אשר שלחו את ילדיהן לבית הספר המקומי מטעמים של נוחיות ולפעמים מתוך רצון לקשור קשרים עם האוכלוסייה המקומית , אולם המגמה הכללית הייתה להקים מוסדות חינוך משלהן . יחד עם זאת מערכת לימודים רצינית בבתי ספר קומונאליים דרשה השקעה גדולה באנרגיה , כוח אדם מיומן ואמצעים כספיים , וכל אלה לא תמיד עמדו לרשות הקומונות בעיקר בשנות המחסור הראשונות . קומונות שיסדו בתי ספר עצמאיים עם ציפיות גבוהות נוכחו כי תוחלתן נכזבה בגלל היעדר אמצעים מתאימים ורצון מספיק מצד המבוגרים שלא יכלו להתמודד כהלכה עם המשימה הפדגוגית.
ממצאים מעניינים על חינוך ילדים בקומונות מצויים במחקר שנערך באוניברסיטת לוס אנג 'לס על ילדי קומונות שנות השישים והשבעים . המחקר נערך בשנת 986 ו והוא כלל 150 נערים בני 12 שגדלו בקהילות או בקומונות של "תרבות הנגד " והשווה אותם למספר דומה של נערים מהחברה הכללית .
לפי הממצאים : הישגיהם הלימודיים של 86 אחוז מילדי הקומונות היו מעל הממוצע הארצי . מרבית הנערים שהשתתפו במחקר טענו כי השתלבו בקלות ב"זרם המרכזי" לאחר עזיבת הקומונה , אם כי חשו כי הם נושאים עמם מטען מתקופת הקומונה הממשיך להשפיע עליהם . כילדים הם לא ידעו שהם חיים בחברה שונה ואלטרנטיבית : " היינו צריכים להתנסות באורח חיים אחר כדי לדעת שגדלנו בתנאים אחרים . " מרביתם טענו כי תקופת ילדותם בקומונה הייתה הנאה גדולה . " היה זה כאילו חיינו במחנה קיץ . " בחייהם בקומונה הם למדו לנהוג סובלנות ביחסים הבין-אישיים ולחפש גישה אלטרנטיבית למצבים נתונים . המחקר מראה שאין יסוד להניח כי ילדים שהתחנכו בקומונות לא יגיעו לאותה רמת הישגים בחברה הארצית הסובבת.
כלכלה
קומונות רבות היו חסרות בסיס כלכלי . הן היו יחידות צריכה משותפת ללא ייצור משותף . חלק מחבריהן עבד , חלק קיבל דמי אבטלה וחלק חי על תרומות או מתנות של אוהדים .
הן היו שונות מקומונות המאה ה 9 ו שהיו יחידות משקיות וחברתיות ורצו להיות מודל של חברת העתיד . לא כן קומונות שנות השישים . הן רצו ליצור אורח חיים חלופי לעולם הטכנולוגי ולחזור לחיים בטבע . בהעדר משק עצמאי ובהעדר מקורות כספיים זמינים התקיימו רבים מחברי הקומונות על קצבאות הסעד הממשלתיות הניתנות למובטלים והשתמשו ב " תלושי מזוך שניתנו לנזקקים ע " י שירותי הרווחה הממשלתיים . מקורות אלה היוו תוספת כספית של ממש בכמה קומונות , אך היו גם קומונות שנמנעו מכך לחלוטין מטעמים עקרוניים . כמה מהן סברו שעצם ההסתייעות בממשלה היא דבר דוחה . לעומתן היו מהפכנים שהייתה להם השקפה "מקורית , " הם טענו כי שימוש בכספי הסעד הממשלתי הוא ניצול כספי הממסד למען מטרה נעלה של חברה אלטרנטיבית …. היו גם קומונרים שהמשיכו לקבל תמיכות מהוריהם ולא נרתעו מ " משנור" מידידים ואוהדים .
הבעיה הלוחצת ביותר שניצבה בפני הקומונות בשנותיהן הראשונות הייתה הבעיה הכספית . מרביתן לא נטו להשיג אמצעים כספיים ממשכורות עובדי החוץ בערים הסמוכות . הייתה הבנה כי דרך כזאת מערערת את יכולת הגיבוש החברתי . לפיכך כמעט כולן נטו לחפש מקורות פרנסה בבית ובסביבתו . בימים הראשונים נמצאו מקורות אלה בעיקר ממכירת עבודות יד ויצירות אמנות וכן מחקלאות ביתית . בדרך כלל השקיעו הקומונות מאמץ רב והפגינו כושר יצירתי בחיפוש אחר מקורות הכנסה . מלבד ניצול הכישורים האמנותיים , היו קומונות שהפכו את האתר שלהן למקום אירוח לכינוסים ואף לאתרי מרפא הוליסטיים . קומונות רבות הפחיתו עד למינימום את הוצאותיהן באמצעות הורדה רמת החיים שהוגבלה לסיפוק צורכי הקיום הבסיסיים . אורח חיים של פשטות וצנע , חסכנות והוצאות נמוכות היה יסוד ראשוני בכלכלת הקומונות . המלחמה בבזבזנות ובצריכת המותרות , שאפיינו את החברה האמריקנית , הייתה בבחינת אידיאולוגיה אצל חברי הקומונות .
האם היה שיוויון נשים בקומונות של הHIPPIES ?
בפועל , קומונות ההיפים לא השיגו הרבה בשוויון הנשים ובשחרורן מהמלאכות המסורתיות . בקומונות אלה המשיכו הנשים לעסוק בעבודות המטבח והניקיון , בכביסה ובטיפול בילדים . לעתים הן גם השתלבו בעבודת השדה , אולם במקרים אלה חיכו להן עבודות המטבח והשירותים לאחר העבודה , בעוד הגברים יכלו להתפנות לשיחות ולדיונים . במציאות זו היו נשים שהרגישו מופלות לרעה ועזבו את הקומונות . בעניין זה יש עדות של אישה בקומונה היפית באורגון בשנות השבעים . על פי תיאורה , הגברים בקומונה זו עסקו בעבודות השדה ואילו הנשים נשארו בבית , טיפלו בתינוקות , הכינו ארוחות , שטפו כלים ועסקו בכל עבודות הניקיון בבית ולעתים אף ספגו טענות וביקורת מהגברים על טיב הארוחות ועל איחור בהגשתן .
תהליכי התפרקות בקומונות שנות השישים
בראשית שנות השבעים החלה תופעה של התפרקות קומונות : מקצת הקומונות התפרקו ברעש גדול ומקצתן בקול דממה דקה , וכמה המשיכו להתקיים קיום עלוב עם אותם מנהיגים ואידיאלים שהיו להן בראשית דרכן . קומונות רבות נטו להיכנע למתחים הפנימיים ולפרק את החבורה , בדרך כלל בהליך פורמאלי , אולם היו כאלה שחבריהם הסתלקו "אחד אחד ובאין רואה , " עד כי לא נשאר דבר שניתן לכנותו כחבורה . לפעמים הגורם הישיר להתפרקות היה איבוד המתקנים והמבנים שבהם גרו . היו גם מקרים של לחצים מבחוץ , אולם בדרך כלל הסיבה הכללית הייתה השתנות רוח התקופה . חלפה רוח שנות השישים אשר הולידה קומונות של HIPPIES.
יותר מאשר אי פעם בהיסטוריה האמריקנית . נעלמה גם העילה לרדיקליות הפוליטית : מלחמת וייטנאם הסתיימה .
התפרקותן של קומונות רבות בראשית שנות השבעים מעלה את השאלה מדוע זה קרה ? יש להבהיר כי מרבית הקומונות נפלו לא בגלל רדיפות ולחצים חיצוניים אלא בגלל מצוקות פנימיות . אחת ההערכות הייתה כי רבים מחברי הקומונות לא השכילו להבהיר לעצמם מה היא מהות ההתנסות בחיי קומונה לפני שהחליטו להצטרף אליהן . חברי הקומונות לא יכלו למצוא מן המוכן קובץ כללים מכונן לחיי קומונה , ולמרביתם הייתה זו התנסות חדשה . ניסיונם הקודם בחברה האמריקנית לא יכול היה להכשירם לכך .
ד"ר מקס פינסטיין ( Max Finstein ) שהיה בעברו חבר קומונה , התייחס עוד בשנת 1968 לקומונות בנות זמנו וטען כי : "בניגוד לקומונות העבר שנולדו מתוך צרכים ממשיים של מייסדיהם , למרבית מייסדי הקומונות המודרניות לא היו צרכים כאלה , ולחבריהן נשאר גב כלכלי וחברתי שאפשר לחזור אליו תמיד .
בניידות הכללית השוררת בחברה האמריקאית הם היו יכולים לשנות מקום וסטאטוס מבלי להסתכן בשריפת גשרים .
אם בוחנים את המציאות של הקומונות בשנות השבעים הראשונות ניווכח כי מרביתן לא חיו על פי האידיאלים של מייסדיהן . הדיבור הריק הנלהב על אורח חיים לא תחרותי המבוסס על שותפות ואחווה עמד בניגוד למציאות של מאבקים , מתחים ומחלוקות בקומונות , שהוליכו בסופו של דבר לפירוקן .
.בקומונות העירוניות , שהנן תופעה ייחודית למאה ה 20 לא היו גבולות טריטוריאליים מבודדים ומכאן שהייתה בהן חשיפה מתמדת שהקשתה על קיומן .
החוקר יו גארדנר ( Hugh Gardner ) שחקר את הקומונות של ראשית שנות השבעים סיכם כי שותפות הדוקה , שלהלכה היוותה את התמצית של קומונות שנות השישים , למעשה קיצרה את משך קיומן , וכי רמת השותפות הלכה ופחתה במשך הזמן בקומונות ששרדו . הוא גם קבע כי " בעיקרו של דבר אנשי הקומונות המודרניות היו תמיד יותר אינדיווידואליסטים מאשר קומונאליסטים ' .
האם הקומונות של שנות השישים נכשלו ? אם קנה המידה הוא משך קיומן , אכן כן , הן נכשלו . אולם אם נתייחס אליהן כאל אמצעים לארגון מחדש של החברה ניתן לראות את המאזן באור חיובי יותר . צריך לזכור כי הופעתן של אלפי קומונות עם עשרות אלפי חברים היוו תופעה חברתית רחבת ממדים בשלהי שנות השישים . מאזן הניסיון הקומונאלי בארה"ב יכול להיחשב כחיובי בהתחשב בהשפעה שהייתה לו על התודעה של החברה האמריקאית .
ההיסטוריון טימוטי מילר ( Timothy Miller ) ערך בשנים האחרונות סקר ותיעוד בעל פה בין מאות חברי קומונות של שנות השישים ועוזביהן . התברר כי למרביתם יש זיכרונות נעימים , בין אם הם חיים עדיין בקומונות או שעזבו . יתר על כן , רבים הגדירו את התקופה של חייהם בקומונות exhilarating ^ ובתקופה ששינתה את חייהם . אחד מהם אמר : "כל מה שיש בי עתה בא מאותן שנים . כל מה שיקר לי , אורח מחשבתי , אורח חיי , כל זה צמח מאותה התנסות " . מרבית המרואיינים נשאלו אם הם סבורים כי הקומונות שבהן הם חיו היו הצלחה או כישלון . רק מעטים השיבו כי היו כישלון , אפילו כאשר החיים בהן היו כאוטיים ומשך זמן הקיום היה קצר . כמעט כולם העריכו כי חייהם בקומונות היו עבורם ניסיון חיים מאלף . ' מרבית המרואיינים טענו כי ההתנסות של שנות השישים הפנימה אצלם את הצורך לעסוק בדברים שיש להם ערך חברתי ולחיות "באורח חיים נכון"
לאחר שעזבו את הקומונה . מרביתם המשיכו לעבוד כמורים . עובדי מערכת הבריאות , עובדים סוציאליים , מילדות , חקלאים בחקלאות אורגנית , לוחמים לאיכות הסביבה , פעילים בתנועות השלום . לכולם הייתה זיקה לחיי קהילה . הילדים שהתראיינו ראו את התקופה שבה חיו בקומונות כתקופה מאושרת של חופש אם כי רובם לא המשיכו לחיות בקומונה . איש מאלה שרואיינו , ובכללם אלו שלא רצו לחזור לחיי קומונה , לא התחרט על ההתנסות בחיי קומונה . אין זה מפתיע על כן כי קבוצה ניכרת , חברי קומונות לשעבר , שומרים עדיין על קשר ומקיימים מפגשים לעתים מזומנות במיפגשים שנתיים.
מרבית ותיקי הקומונות שרואיינו אמרו כי הם חושבים כי היו חוזרים על כך בנסיבות שהיו אז , אם כי אינם חשים נוסטלגיה לכל מה שהיה בעבר . אלה שדיברו על התחלה מחדש ציינו שהם היו מעדיפים כיום רמה גבוהה יותר של פרטיות , בחברה שיש בה שילוב של מאפיינים קומונליים ופרטיים . כמה מהם ציינו את הקומונה כאפשרות טובה לפרישה לגמלאות . יש לזכור כי קומונות שנות השישים נבנו על ידי אנשים שהיו משוכנעים כי מצאו דרך טובה יותר לחיים מאשר יתר בני החברה . הם יצאו להציל את העולם על ידי יצירת אורח חיים חדש . " לפי הסקר של פרופסור טימוטי מילר יש עדיין כמה עשרות של קומונות שנוסדו בשנות השישים, עדיין חיות ומתקיימות בראשית המאה ה21. יש בהן קומונות שממשיכות את מסורת שנות השישים : יש בהן שיתוף הכנסות , הן חותרות לשוויון , חיות בפשטות ובצנע ונמנעות מתחרותיות וצרכנות של חפצי מותרות . אחרות נטו לשנות את פעילותן.
כמה מהקומונות הדתיות הרוחניות שהיו להן אמונות ייחודיות על השיתוף , פעילותן נשארה כמו לפני מחצית יובל שנים . הקומונות החילוניות שהיה בהן משטר שיתופי נוקשה עברו לאורחות חיים פתוחים יותר ואפשרו תערובת של חירות לפרט ואחריות הקהילתי . כמה מהן עברו מבעלות קולקטיבית של האדמה והמבנים למצב של "עמותת נאמנות ( Trust ) שבו לפרטים יש בעלות על בתיהם אך האדמה נתונה לבעלות משותפת .
מוסכם על כל העוסקים בנושא כי לחיי הקומונות , עם כל יתרונותיהם , היו מגבלות ומחיר שחבריהן היו צריכים לשלם . אין בהן תשובה לכל הבעיות . קשה לייסד אותן וקשה יותר לייצב אותן . הן דורשות מחויבות שלא רבים הם המוכנים לקיימה . ובאשר לעתיד הקומונה , הם סבורים כי הבעיה המרכזית היא כיצד להגיע למצב שבו יטפחו את מרחב הפרטיות בחברה של יחסים קרובים , ובד בבד ישמרו על רמת מחויבות גבוהה לכלל . אריך פרום הציג את הקומונות כאחת הדרכים לשפיות אשר תאשר מחדש את כבודה של האנושות . לדבריו , הקומונות המודרניות נוטות לבטא באמצעות עצם יצירתן חזון אוטופי רומנטי ואופטימי של הפוטנציאל האנושי . הן מאמינות כי באמצעות חיים בחברותא ניתן להתגבר על הבדידות , וכי בכיבוד חלומות משותפים החיים יכולים להיות משמעותיים יותר ובאמצעות יצירת קהילות שיתופיות.
מקור וקרדיט :
פרופסור יעקב עובד קומונות וקהילות שיתוף במחצית השנייה של המאה ה-20
יד טבנקין – המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
תשס"ט – 2009
עוד כמה צילומים של קהילות הHIPPIES
