קורותיו של "המבצר המעופף" במלחמת העולם השנייה במלחמת העצמאות  

לכל יוצאי חיל האוויר שחשו כי קופחו בעקבות הכתבה שלנו על "הסטן" (קישור) אז הנה  הפיצוי : סקירה עתירת צילומים על מטוס " המבצר המעופף" .

מטוס "המבצר המעופף" : B-17 Flying Fortress היה חדשני לזמנו בכך שהיה המפציץ הראשון עם 4 מנועים. היה בו כוח אש עצום, כיוון שהיה בכל מטוס B17 גם מאגר עצום של פצצות וגם צריחי מקלעים ששימשו את הטייסים להגנה עליו מפני מטוסי היירוט של האויב.

גם את חיל האוויר הישראלי שימשו 3 מטוסי מבצר מעופף, שנרכשו והופעלו במהלך מלחמת השחרור. אחד מהם אף הפציץ את ארמון המלך המצרי פארוק.

במהלך מלחמת העולם השנייה, שירת המבצר המעופף בעיקר ביחידות חיל האוויר השמיני האמריקני, ועיקר שימושו היה הפצצות אסטרטגיות לאור יום על יעדים צבאיים, תעשייתיים ואזרחיים.

במהלך המלחמה הטילו מטוסי המבצר המעופף כ-640,000 טון פצצות – יותר מכל מפציץ אחר ששירת במלחמה. המפציץ היה לאחד המטוסים העיקריים במלחמה ותרומתו לניצחון על מעצמות הציר הייתה מכרעת.

תרומתו של המבצר המעופף לניצחון בעלות הברית במלחמת העולם והדומיננטיות שלו הפכו אותו לסמל לעוצמתה האווירית של ארצות הברית.

מקור וקרדיט : ויקיפדיה בעברית

ממפיס בל , הצוות האמיתי

25 גיחות הפצצה מעל אירופה ביצע קולונל רוברט מורגן במפציץ "המבצר המעופף" בי-17 שלו בתקופה שבין נובמבר 1942 למאי 1943, בלי שיאבד אפילו איש צוות אחד. כך הפך לאחד הטייסים הנערצים בארצות הברית בימי מלחמת העולם השנייה. במלחמת קוריאה היה כבר מפקד טייסת.  ב-1990 הנציחה הוליווד אותו ואת המפציץ שלו – שנקרא על שם ידידת נעוריו – בסרט שובר הקופות "ממפיס בל".

Robert K. Morgan – Wikipedia, the free encyclopedia

B-17 Flying Fortress 'Movie Memphis Belle' takes to the …

Memphis Belle: Famous World War II Eighth Air Force B-17 

פעילות מבצעית

המטוסים נכנסו לשירות בחיל האויר ה-8 וה-15 של צבא ארה"ב בבריטניה החל מסוף 1943, כשהחל  מינואר 1944 נשלחו המטוסים לטייסות ללא צבע עליון.

המפציצים הופעלו במשימות הפצצה רצופות לאור יום מעל אירופה ומעל גרמניה להשמדת התשתית הצבאית והתעשייתית שלה. הם הוטסו מבריטניה עם ליווי מטוסי קרב במבנים ענקיים של מאות מטוסים שהטילו אלפי טונות של פצצות מגובה רב כשהמטילנים נעזרים בכוונות ה"נורדן" שלהם כדי לנסות ולדייק בהפצצה. לדוגמה,235 מטוסי B-17G הפציצו את מפעל הגומי בהולס שבעמק הרוהר בגרמניה ב-22 ביוני 1943.
ב-17 באוגוסט 1943 הפציצו 147 מטוסים את מפעל מטוסי הקרב של מסרשמידט ברגנסבורג, ולאחריהם הפציצו 230 מטוסים את מפעל המיסבים הכדוריים של חברת "פאפניר" בשווינפורט. באותו היום הופלו 60 מפציצים. היות וטווח מטוסי הקרב שליוו את המפציצים לא היה ארוך מספיק, נאלצו מטוסי הקרב לנתק מגע בדרך למטרה ולחזור לבסיסם ואז מטוסי הקרב הגרמניים ואש הנ"מ עשו שמות במבני המפציצים ולפעמים עשרות מהם הופלו בכל גיחה, ואחרים הצליחו לעשות את דרכם חזרה לאנגליה כשהם פגועים קשות ואנשי צוותם פצועים או הרוגים בתוך המטוסים, וזאת הודות למבנהו הקשיח והחזק של המטוס שיכל לספוג פגיעות קשות. חלקם הצליחו לנחות והוצאו משירות עקב מצבם, ורבים אחרים התרסקו בנחיתה ואנשי צוותם נהרגו.

חיל האויר השמיני עשה בשלב זה הפסקה בגיחותיו כדי לאגור כוח, מטוסים וצוותים חדשים הגיעו לטייסות, וב-6 לספטמבר 1943 תקף מבנה בן 338 מטוסים את העיר שטוטגארט בגרמניה. שוב עטו על המפציצים מטוסי הקרב הגרמניים ולמרות לחימתם ההרואית של מקלעני המפציצים הצליחו הגרמנים להפיל ביום זה 30 ממטוסי ה-B-17 של המבנה, העיר כמעט ולא נפגעה.

מזג האויר הקשה מעל אירופה, ובמיוחד בחורף, גרם לביטול גיחות הפצצה רבות, וברבות אחרות לא יכלו המטילנים לראות את המטרות מבעד לכיסוי העננים הכבד. האמריקאים פנו לבריטים בבקשה למצוא פתרון לבעיה זו. הפתרונות שאומצו היו מערכת ניווט לטווח קצר שכונתה "ג'י", מערכת ניווט לטווח ארוך הנעזרת באותות רדיו שכונתה "אובו", ומכ"מ למיפוי פני הקרקע שכונה H2S. מכ"מ ה-H2S היה יעיל להפצצה דרך כיסוי העננים רק אם אפשר היה לזהות את המטרה עפ"י סימנים מזהים כמו גבעות ונהרות. הוא הורכב בתחילה בחרטום המפציץ,לאחר מכן החליף אותו מכ"מ ה-H2X שמוקם בראדום מתכנס באותו מקום ולבסוף הוזז אחורה והורכב במקום הצריח הכדורי בגחון. מטוסים המצויידים במכ"מ טסו כ-"פורצי נתיב" בראש המבנים, ולאחר שזיהו את המטרה הטילו עליה פצצות עשן לסימון. שיטה זו נוסתה לראשונה בהתקפה על העיר אמדן ב-27 בספטמבר 1943.

בשלב זה הסתבר שאורך חייו של מפציץ B-17  הינו 11 גיחות בממוצע לפני שיושמד, וזה אמר שסיכוייו של איש צוות במפציץ לשרוד "סיבוב" גיחות של 25 טיסות הם נמוכים ביותר, ובין היתר נעשו שיפורים כדי להעלות את סיכויי ההשרדות ע"י הפעלת מערכת בשם "מרבד" לשיבוש מכ"מ הבקרה של תותחי הנ"מ הגרמניים.
אך גם זה לא הספיק. ב"שבת השחורה" ב-14 באוקטובר 1943 תקף ח"א הגרמני ברקיטות כוח של  291 מפציצי B-17 שהגיעו להתקפה חוזרת על שווינפורט. הרקיטות פיזרו את המבנים, ואז הופלו 60 מפציצים, 5 נוספים התרסקו בנחיתה ועוד 12 נפסלו לטיסה עקב מצבם, 121 נוספים תוקנו והוחזרו לטיסה. הגרמנים איבדו 77 מטוסים.

המצב השתנה מקצה לקצה בדצמבר 1943. אז הגיעו לבריטניה מטוסי הקרב מדגם "מוסטנג" תוצרת ארה"ב ואלו, בעזרת מיכלים נתיקים יכלו ללוות את המפציצים עד לתוך גרמניה. כמו כן התחיל ח"א האמריקאי באותו חודש להשתמש באמצעי לשיבוש המכ"מ של תותחי הנ"מ הגרמניים. אמצעי זה היה ה"מוץ" הידוע שהוטל ע"י מטוסים במקומות שונים, שלא בנתיב המפציצים וגרם לגרמנים לחשוב שהמפציצים נמצאים במקום אחר.

ב-4 במרץ 1944 תקפו ה-B-17 לראשונה את ברלין בליווי מטוסי מוסטנג. הגרמנים היכו בדרך חזרה ו-23 מטוסי מוסטנג הופלו אך רק 5 מפציצים.
באוגוסט 1944 הגיע כוח מפציצי ה-B-17 האמריקאיים שמעבר לים ל-9 כנפות שבהן 33 להקים ובכל אחד 4 טייסות, רובם בבסיסים בבריטניה, והאחרים באוקינוס השקט ובים התיכון. עד סוף המלחמה גדל מספר המטוסים והגיע לשיא של 2370. הם הטילו על מטרות באירופה 640,036 טון פצצות ב-300,000 גיחות והצליחו להפיל 23 מטוסי אוייב לכל 1000 גיחות. 4735 מפציצי B-17 הושמדו בקרב ועוד 1000 הוצאו משירות עקב סיבות שונות. מטוס דגם G האחרון סופק ב-13 באפריל 1945. ובסוף המלחמה, ב-7 במאי 1945, הוצאו מאות מטוסי B-17 משירות והוצעו למכירה, מטוסים רבים אחרים הוסבו לדגמי משנה שונים ומשונים והמשיכו לטוס בח"א האמריקאי. שהוציא את המטוס האחרון משירות באוגוסט 1959, ובמקומות אחרים בעולם עד סוף שנות ה-80.

מקור וקרדיט : אתר מרקיע שחקים

מטוסי ה-B-17 בחיל האוויר הישראלי

מדינת ישראל הצעירה וחיל האויר שלה נזקקו לכל כלי טייס שיכלו שליחי הרכש למצוא ברחבי העולם. בארצות הברית פעלו שליחי רכש רבים וביניהם אל שווימר שהיה מנכ"ל חברת "אל שווימר שירותי תעופה" שפעלה מבורבנק, קליפורניה.שני מטוסי B-17 מאוזרחים היו בבעלות צ'רלי ווינטרס מפלורידה, שהשתמש בהם להעברת פירות טריים בין פוארטו-ריקו ומיאמי.שווימר רכש ממנו את המטוסים כשאת המימון השיג אליהו סחרוב שהגיע לארה"ב להמשך פעילות הרכש שם.
המטוס הראשון, מדגם B-17G-95-DL יוצר במפעל חברת דוגלס בלונג ביץ', קליפורניה, וקיבל את מס ח"א האמריקאי 44-83753. המטוס לא סופק לח"א האמריקאי עד תום המלחמה והוכרז כעודפים. הוא נרשם ע"ש צ'רלי ווינטרס כ-NL5024N.
המטוס השני, מדגם B-17G-95-DL יוצר באותו מפעל וקיבל את מסח"א האמריקאי 44-82851. נרשם ע"ש צ'רלי ווינטרס כ-NL-1098M.
שני מטוסים נוספים אותרו בטולסה, אוקלהומה.

מטוס מדגם B-17G-60-VE שיוצר במפעל לוקהיד-וגה וקיבל את מסח"א ארה"ב 44-8381. נרשם לאחר המלחמה ע"י חברת יוניברסל אויאיישן מטולסה כ-NL5041N והופעל למטרות צילום אוירי.

מטוס מדגם B-17G-95-DL יוצר במפעל דוגלס בלונג ביץ', קליפורניה וקיבל את מס ח"א ארה"ב 44-83842. נרשם כ-N1212N ואח"כ ע"ש חברת יוניברסל אויאישן כ-NL7712M. למרות איזרוחו, נשארו במטוס צריחי המקלעים המקוריים וידוע שהשתתף לפחות באחד מהסרטים שנעשו בהוליווד בתחילת 1948.
המטוסים הועברו למוסכי חברתו של שווימר בבורבנק והוכנו לטיסה ארוכה. ההכנות התנהלו במהירות מפני שהבולשת האמריקאית עקבה אחרי פעילות אל שווימר וחבריו. המטוסים היו מוכנים לצאת לש"ת הבין לאומי של מיאמי בתאריך 12.6.48.
נשכרו שלושה טייסים: דייב גולדברג, שעבד בעבר בחברתו של צ'רלי ווינטרס, סמוקי לי והארולד רוטשטיין, כשלכל אחד הובטח שכר של 1000 דולר עבור ההעברה לאירופה. כמה ימים לפני הטיסה נשאל גולדברג אם יסכים לטוס כטייס משנה כיוון שאותר טייס, קולונל לשעבר בח"א האמריקאי, שלו יותר שעות על המטוס ושמו יראה טוב יותר בניירות. היות והשכר לא השתנה גולדברג הסכים. הם המריאו במטוס N5041N והטיסה ממיאמי לסן חואן בפוארטו-ריקו התנהלה ללא אירועים מיוחדים. על המטוס גם היה נווט בשם כהן ועוד 10 צעירים שתוארו כ"פקחי העמסה".
בזמן התדלוק והמנוחה בסן-חואן השתכר הקולונל ובבוקר נגרר למטוס שהוטס ע"י גולדברג והנווט. כיוון הטיסה היה לאיים האזוריים, טיסה של 21 שעות. לאחר 10 שעות התעורר הקולונל והחליף את גולדברג על ההגאים. לאחר כמה דקות נפל הנווט דרך לוח הזכוכית שהותקן ברצפת החרטום לשם משימות הצילום האוירי שבהן עסק המטוס קודם לכן והחל להישאב החוצה. גולדברג נכנס לתא הטייס, האט את מהירות המטוס והפעיל את הטייס האוטומטי, וכך משכו את הנווט פנימה.
למרבה המזל הם הצליחו לאתר את משואת הרדיו של שדה סנטה מריה לאחר 20 שעות טיסה. אך מזג האויר מעל השדה היה גרוע ובסיס העננים היה נמוך ביותר. אז הכריז הקולונל שגישת מכשירים הינה מסוכנת מידי היות שהאי מכוסה בהרים, ושהוא עומד להנחית את המטוס בים ליד החוף. גולדברג "העיף" אותו מכסא הקברניט ונחת בשלום. את יתרת הדרך לצ'כוסלובקיה עשה המטוס כשגולדברג על ההגאים לבדו.
כל שלושת המטוסים הגיעו לבסוף לשדה זאטץ, שהיה 40 מייל צפונית-מערבית לפראג ב-14 ליוני 1948. אנקטודה מעניינת היא, שתכנית הטיסה שהציגו המטוסים בהמריאם מהאיים האזוריים, הגדירה את יעד הטיסה כשדה איאצ'יו שבקורסיקה. היות ושדה איאצ'יו לא הודיע לאיים האזוריים על נחיתת המטוסים שם, פורסם בהרחבה בכלי התקשורת שהמטוסים נעלמו.
בזאטץ נטל ריי קורץ את האחריות להבאת המטוסים לכושר מבצעי. לאחר עבודה של 24 שעות ביממה במזג אויר גרוע ותוך כדי חג צ'כי בו לא הופיעו המכונאים הצ'כים לעבודה, וחוסר בציוד מתאים ותוך קשיים רבים נוספים, המטוסים הובאו למצב "כמו" קרבי. הורכבו בהם מקלעי חי"ר קלים גרמניים בעמדות הצד ובעוד כמה מקומות, והורכבו נושאי פצצות וכוונת הפצצה.

בינתיים עשו אנשי הרכש בארה"ב ימים כלילות בנסיון להוציא משם את המטוס הרביעי (NL7712M). המטוס הועבר ע"י ארווין שינדלר לשדה התעופה בווסטצ'סטר שבמדינת לונג-איילנד ביום ראשון ה-11 ביולי 1948. צוות המטוס הבין שהרשויות עלולות להגיע לשם בכל רגע. היה במטוס מספיק דלק כדי להגיע לנובה-סקוטיה ולכן הגיש שינדלר תכנית טיסה לאימונים בחוף המערבי. הצוות עלה למטוס והמריא מיד. אנשי הבולשת הפדרלית הגיעו לשדה חצי שעה מאוחר יותר. בבסיס ח"א המלכותי הקנדי בדארמות שליד הליפקס שבו נחתו פיברק שינדלר סיפור על כך שנאלץ לנחות שם עקב מזג אויר גרוע ועזרי ניווט לא תקינים. שינדלר חשב שהכל בסדר ומאמינים לו אך לפתע נשמעה ברדיו שבמפקדת הבסיס הודעה על מטוס B-17 שהוטס בצורה לא חוקית אל מחוץ לארה"ב בדרכו לישראל והצוות נעצר. לבסוף שוחרר הצוות ב-14 ליולי ונקנס ב-100 דולר. בשיחת טלפון לאשתו הבין שינדלר שיוכל להגיע לאיים האזוריים שם בוצעה עסקה כל שהיא עם שלטונות פורטוגל והם יוכלו לתדלק ולהמשיך לצ'כוסלובקיה. הקנדים הורו לשינדלר לטוס לניו יורק. הוא הגיש תכנית טיסה לבוסטון אך לאחר 12 שעות נחת באיים האזוריים שם הבין שינדלר שלא הכל כשורה. קבלת הפנים שציפתה להם היתה טובה מידי! הסתבר שהפקידים הפורטוגליים ציפו לגנרל אמריקאי שאמור היה להגיע בדגם תובלת האח"מ של ה-B-17 הצוות העייף של מטוסו של שינדלר הלך לנוח, והשלטונות החרימו מיידית את המטוס ואנשיו נעצרו עד שהוחזרו לארה"ב בטיסת פן-אם הבאה.
בינתים הסתיימה בארץ ההפוגה הראשונה בקרבות מלחמת השחרור והועברו הוראות דחופות לצוותי המטוסים שחיכו במלון "סטלינגרד" בזאטץ להשלים את ה"לג" האחרון של העברת המטוסים לארץ ובדרך להפציץ את מצרים. טיסה ארוכה יותר מטיסות ההפצצה על ברלין!.

המטוסים חומשו בפצצות 550 ליברות גרמניות שנמצאו במזבלת חימוש צ'כית שהותאמו אך בקושי לנושאי הפצצות, ובשעה 09:30 בבוקר ה-14 ליולי המריאו בדרך למטרה, לא לפני שבזמן חימום המנועים נשרפו במטוסו של קורץ שני מגברי זרם, ווסת סיבובי המדחף במנוע מס' 1 נתקע ב-2400 סל"ד, לחץ הסעפת במנוע מס' 2 לא עלה מעל 18 אינץ', והאופק המלאכותי סירב לפעול. בדרך נתקל המבנה במזג אויר גרוע ומערבולות מעל אוסטריה שגרם לפיזורו. המבנה התכנס מעל לחוף היוגוסלבי, ובעוברו מעל אלבניה נורתה עליו אש נ"מ שלא גרמה לנזק.
ליד כרתים התפצל המבנה והמטוס המוביל אותו הטיסו ריי קורץ וביל כץ טיפס לגובה 25,000 רגל חצה את הגבול המצרי ליד אל עלמיין 200 מייל צפונית מערבית לקהיר, והתביית על אלומת הרדיו משדה התעופה בפאיד שליד התעלה.
לפתע התעלף הנווט וקורץ הבין שמערכת החמצן במטוס לא מתפקדת. הוא הנמיך לגבה 15,000 רגל עד שאנשי הצוות התאוששו והעבירו את וסתי החמצן למצב חירום, ואז טיפס חזרה לגובה המקורי, ובשעה 21:40 הגיע לקהיר המוארת והפציץ את ארמון אבאדין, ארמונו של המלך פארוק. קורץ הנמיך את המטוס וכיוונו לצפון מערב בדרך לישראל, ונחת בעקרון שעה מאוחר יותר.
והאחרים, אותם הטיסו נורמן נומיץ ואל ראיסן הגיעו לאל עריש ורפיח לאחר רדת החשיכה והפציצו אותן. לעבר המפציץ שהפציץ את רפיח נורתה אש נ"מ מהבסיס הבריטי הסמוך, אך הוא לא נפגע והצליח לנחות בעקרון בשעה 22:45, בערך באותו הזמן שבו הגיעו האחרים.
באותו הלילה, שניים מהמטוסים חומשו בעקרון והמריאו לאל עריש כדי להפציצה שוב בעוד 6000 ליברות פצצות.
מפציצי ה- B-17G של טייסת 69 ביצעו במלחמת השחרור כ-200 גיחות הפצצה.

מקור וקרדיט : אתר מרקיע שחקים

 

4