איראן אז ועכשיו: חברה, דת ופוליטיקה – היא אסופת מאמרים המציעה התבוננות היסטורית ייחודית, בשל רבגוניותם והעמקתם בסוגיות מרכזיות ומעצבות בתולדותיה של איראן המודרנית. במובן זה, מעניק הספר שורה של תובנות הקשורות לתרבות ולחברה האיראנית, עליהן האפיל הקונפליקט הישראלי-איראני בעשורים האחרונים.
ספר זה מוקדש לפרופ' דוד מנשרי מחשובי חוקרי איראן בישראל ובעולם.
הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית הפועלים, 2017
תוכן העניינים של הספר
מאיר ליטבק , " הממסד הדתי ברפובליקה האסלאמית: תמורות ואתגרים"
מרים ניסימוס, " טקס וקונטסט : משאלי-עם באיראן במבט השוואתי "
ירום להט , "בין עימות לשיתוף פעולה : הקולנוע האיראני הבתר-מהפכני והמדינה"
ליאורה הנדלמן-בעבור . "האח הגדול עינו פקוחה" : אמנות מגויסת והמאבק על המרחב הציבורי "
קמרון מייקל-אמין , "למכור ולהושיע את "אמא איראן" : מגדר והעיתונות האיראנית בשנות ה-40 "
מנחם מרחבי , "זהות לאומית ומורשת היסטורית בצל דמותו של המלך כורש "
דורון יצחקוב . קשרי חוץ בסביבה משתנה : ההכרה של איראן בישראל : פוליטיקה פנימית ואינטרס לאומי
רן צימט, " איום נאצריסטי" או אמצעי למימוש אינטרסים : מדוע הצטרפה איראן לברית בגדאד ? "
ברנדון פרידמן , "משבר המפרץ בבחריין : איראן ומדינות המפרץ הערביות "
מאיר ליטבק, "מדיניות החוץ של הרפובליקה האסלאמית נוכח מציאות אזורית משתנה " ,
דוד ירושלמי, בין מקומיות לגלובליות : חקר יהודי איראן וקהילותיהם במאות ה-18 וה-19 " הערכה מחודשת "
משה אהרונוב . "מלכותיות ובדלנות בתולדות מחוז פארס "
רם רגבים , "הממזרים שינו את הכללים": מדיניות האופיום של איראן נוכח ההגבלות הבינלאומיות על הסחר בסמים, "
הממסד הדתי ברפובליקה האסלאמית: תמורות ואתגרים"
עיקרי דברים מתוך מאמרו של פרופסור מאיר ליטבק
מאיר ליטבק , " הממסד הדתי ברפובליקה האסלאמית: תמורות ואתגרים" , בתוך : ליאורה הנדלמן-בעבור( עורכת) , איראן אז ועכשיו : קובץ מאמרים לכבוד פרופסור דוד מנשרי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017 , ע"ע 18-36 .
פרופסור מאיר ליטבק הוא ראש מרכז אליאנס ללימודים איראניים ופרופסור חבר בחוג להיסטוריה של המזה"ת באוניברסיטת תל אביב. . פרופסור ליטבק הוא אחד המומחים המובלים בעולם לאיראן ולשיעה המודרנית .
בפרוס העשור השני של המאה ה21 הגיע הממסד הדתי באיראן להישג שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה האסלמית בכלל ובשיעית האיראנית בפרט. על אף שבמסורת האסלמית הדת והפוליטיקה כרוכות זו בזו, הרי שמהפכת 1979 באיראן הייתה האירוע הראשון בהיסטוריה של ארצות האסלאם בו תפסו אנשי הדת את השלטון , ואף הצליחו להחזיק בו יותר משלושה עשורים.
מטרתו של מאמר זה לאפיין ולנתח כמה מהתהליכים הפנימיים שהתחוללו בתוך הממסד הדתי, וכן כמה מהאתגרים הניצבים בפניו מאז ראשית המאה ה21 .
אחד האיומים הפנימיים המשמעותיים הוא הסתאבותו של הממסד הדתי האיראני במהלך שנות שלטונו . האמרה הידועה , או המציאות העגומה, כי השלטון נוטה להשחית , וכי שלטון אבסלוטי נוטה להשחתה אבסלוטית לא פסחה על אנשי הדת באיראן. אחד הגורמים לניצחונו של אחמדינז'אד בבחירות לנשיאות ב2005 היה ביקורתו כנגד השחיתות שפשטה בצמרת האיראנית ובחוגי אנשי הדת, שזוהתה עם דמותו של רפסנג'אני. קריאתו לחזור לערכים המקוריים של ראשית ימי המהפכה שיקפה יותר מאשר ביקורת סמויה על ההסתאבות שחלה בתקופת כהונתו של ח'אמנאי כמנהיג העליון. עם זאת , לא נראה כי חל שינוי משמעותי ברמת השחיתות בתקופת שלטונו של אחמדינז'אד חרף הצהרותיו ויומרתו לעקור אותה. כך למשל , ניצבה איראן במקום 78 מתוך 133 מדינות במדד השחיתות העולמי לשנת 2003 ובמקום 136 מתוך 175 במדד השחיתות העולמי לשנת 2014 . השחיתות הגואה בעיקר בקרב אנשי הדת חשפה גם את כישלונה של היומרה המהפכנית להקים חברת מופת אסלאמית כתחליף למערב החומרני.
הפוליטיזציה המופרזת של הדת באיראן , כישלונו של המשטר לפתור את בעיותיה הכלכליות-חברתיות הקשות של איראן והשחיתות הנרחבת , צמצמו את תמיכתן של שכבות נרחבות של הציבור במשטר המהפכני , וחשוב יותר , החלישו את כוח המשיכה של הדת בעיני ההמונים. למרב האירוניה ההיסטורית, חלקים נרחבים בחבר האיראנית , עברו תהליך חילון עמוק יותר מזה הקיים במדינות מוסלמיות אחרות באזור, דווקא בגלל תחושת המחנק התרבותי עקב השלטון הדתי . אנשי דת לא מעטים קוננו בשנים האחרונות כי הנוער האיראני הפך אדיש לדת, והתריעו בפני הסכנה של חדירתה והתפשטותה של התרבות המערבית החומרנית לאיראן.
תהליכי השחיקה ביוקרתו של הממסד הדתי חיזקו מאד את משמרות המהפכה כשחקן מרכזי בכלכלה ובפוליטיקה האיראנית. חרף נאמנותם המוצהרת לעקרון 'ולאיתי פקיה' (עיקרון "שלטון חכם ההלכה" ) חשו אחדים ממנהיגיהם של המשמרות המהפכנים כי אנשי הדת אינם נחושים מספיק או שהם חלשים מכדי להתמודד עם האתגר הרפורמיסטי המסכן את עצם קיומו של המשטר הזה ללא מעורבותם הפעילה. בעקבות מהומות והפגנות הסטודנטים ביולי 1999 פרסמו 24 קצינים בכירים במשמרות המהפכה אזהרה פומבית לנשיא האיראני בה איימו בהתערבות צבאית כדי להשיב את הסדר על כנו , עם ובלי הסכמתו.
החמרת הדיכוי על רקע הבחירות לנשיאות ב2009 והתגבשותה של "התנועה הירוקה" ( ג'נבשי סבז) שקראה לרפורמות וליתר דמוקרטיזציה באיראן הביאה להתחזקות נוספת של משמרות המהפכה באיראן . החמרת הדיכוי והצורך להפעיל כוח כדי לשמר את שלטונו הגבירו את תלותו של הממסד הדתי במשמרות המהפכה , והעצימו עוד יותר את כוחו של הארגון.
ביטוי לתחושת הכוח של משמרות המהפכה השתקף בהכרזותיו של מפקד משמרות המהפכה מוחמד עלי ג'עפרי ב24 בדצמבר 2011, כי כוחותיו ייטלו לעצמם את התפקיד לאשר את "כשרותם" הדתית-אידיאולוגית של מועמדים לבחירות למג'לס שנקבעו ל2012, וכי הם ימלאו תפקיד מרכזי במאבק נגד ה"מלחמה הרכה" אותה מנהל המערב במישור התרבותי נגד המהפכה וערכיה. בהצהרותיו שבאו לכאורה כדי לחזק את השלטון האסלאמי היה משום איום מוסווה על שאיפתם של המשמרות להרחיב א פעילותם לתחומים שהיו בעבר נחלתם הבלעדית של אנשי הדת. לדברי מספר פרשנים , משמעות התהליך היא מיליטריזציה של המערכת הפוליטית באיראן, והפיכתם של משמרות המהפכה לכוח דומיננטי באיראן , שיביא להפיכתם של אנשי הדת בהדרגה למנהיגים בתואר בלבד ולא בפועל.
אחד הביטויים לפיוס אנשי משמרות המהפכה ע"י הממסד הדתי היה העברת פרויקטים כלכליים רחבי היקף לניהולם של משמרות המהפכה ותהליך הפרטה פיקטיבית שהעביר נכסי מדינה לידיהם. התהליך שנמשך עד היום, הביא לשליטה של משמרות המהפכה בנתח נכבד מאד, כ30% מהכלכלה האיראנית.
סיכום
הממסד הדתי השיעי באיראן הגיע לעוצמה פוליטית , לפריחה מספרית ולרווחה כלכלית חסרת תקדים בהיסטוריה של השיעה ושל איראן למעלה משלושה וחצי עשורים מפרוץ המהפכה באיראן . אולם בתהליך דיאלקטי האופייני להיסטוריה דווקא עוצמה זו , ובמיוחד הפוליטיזציה המופרזת פגעה בבסיסו הלמדני של הממסד הדתי , ובמיוחד ברוחה של השיעה כדת המייצגת מחאה נגד עושק ועוול , הפכה את אנשי הדת באיראן לממסד שליט מדכא ומושחת.
איראן עברה אמנם התפתחות מרשימה בתחומי הטכנולוגיה והמדע , ואף בתחום החברתי , כגון שיפור ניכר ברמת ההשכלה. עם זאת , חלק מהתפתחות זו נבע מתוך התעלמות או עקיפה של חוקי הדת, ואימוץ דרכי פעולה שאינן שונות במהותן מאלה של המערב המשוקץ כל כך בעיני המשטר. לא פחות חשוב , בתחום הצדק החברתי והמוסר , הכול כך מרכזיים בתפישת העולם של השיעה, נכשל המשטר כישלון חרוץ. העובדה שמשטר דתי , המבסס את הצדקתו על עקרונות האמונה נזקק לדיכוי הולך ומחמיר כדי לשרוד, וכן הכמיהה בקרב חוגים נרחבים בעיקר של צעירים ליותר פתיחות תרבותית וחירות , גם אם לא דרישה למשטר חילוני מובהק , מצביעה אף היא על כישלונו של המשטר. תופעות אלה אינן ייחודיות לאיראן , וניתן לראות ביטויים דומים להם בתולדות הכנסייה הקתולית באירופה. מבחינה זו ניתן לקבוע כי שלטון של ממסד דתי באשר הוא , אינו מביא ברכה רבה בטווח הארוך לאלה הנמצאים תחתיו אך גם לא לרוחו ולנשמתו.
מקור וקרדיט :
מאיר ליטבק , " הממסד הדתי ברפובליקה האסלאמית: תמורות ואתגרים", בתוך : ליאורה הנדלמן-בעבור( עורכת) , איראן אז ועכשיו : קובץ מאמרים לכבוד פרופסור דוד מנשרי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017 , ע"ע 18-36 .
1