"אלמלא באטאק לא היתה בולגריה חופשית” : המרד הבולגרי בתורכיה הע'ותמאנית

מרד אפריל היה מרד שהתחולל מאפריל עד מאי 1876, ברחבי האימפריה העות'מאנית. התמרדות הבולגרים הובילה באופן ישיר ליסודה מחדש של בולגריה העצמאית. מיגור המרד בברוטליות על ידי הצבא הטורקי והבאשי באזוק גרם לגינויים מקיר לקיר ברחבי אירופה וארצות הברית.

ההתקוממות שאירעה באזורים שהיו מאוכלסים בתושבים בולגריים, הייתה קשורה באופן הדוק להקמת הכנסייה הבולגרית בשנת 1870. מרד אפריל היווה למעשה חלק מתוך התחייה הלאומית הבולגרית.

רקע

באירופה של המאה ה-18 היו מדינות רבות תחת שלטון אימפריות שהיו מורכבות מלאומים רבים השונים זה מזה בתרבותם, שפתם וגזעם. במהלך המאה ה-19 הרעיון של מדינת לאום הלך וקיבל תאוצה בכל רחבי אירופה.

האימפריה העות'מאנית הייתה באותה תקופה נחשלת לעומת שאר חלקי אירופה בכל תחומי החיים: טכנולוגיה, מדע ותעשייה. כמו כן נטל המס על בלתי-מוסלמים היה באופן יחסי גבוה במיוחד לעומת שאר עמי אירופה, כך שהלחץ על העמים הסלאביים ברחבי האימפריה היה גבוה מאוד. שנה קודם לכן החל מרד הרצגובינה, אף הוא מסיבות דומות.

הכנות

בנובמבר 1875, חברי ועדת המהפכה הבולגרית המרכזית נפגשו בעיר הרומנית ג'יורג'יו והגיעו להסכמה כי המצב הפוליטי בשל למהפכה כוללת. התאריך שנקבע היה אפריל או מאי 1876, והמדינה חולקה לחמשה מחוזות מהפכניים: וראצה, וליקו טרנובו, סליבן, פלובדיב וסופיה. המורדים אספו ציוד ונשק כבר במשך תקופה ארוכה, ואף גילפו לעצמם נשק מעץ דובדבן. עם הזמן מרכז המרד בפלובדיב עבר לפנגיורישטה, והמרכז בסופיה חוזק משמעותית.

לאחר פגישה שהתקיימה ב-2 במאי (לפי לוח השנה היוליאני, לפי הלוח הגרגוריאני היה זה ב-20 באפריל, ומכאן שם המהפכה) בין ראשי המטה, פגישה שהגיעה לידיעת השלטונות העות'מאניים, ניסו השלטונות לעצור את אחד ממנהיגי המרד בקופריבשטיצה, טודור קבלשקוב.

דגל המורדים הבולגרים 1876

התקוממות ודיכוי

כתגובה, אירעה סדרה של התקפות כנגד כוחות המשטרה העות'מאנית וסמלי שלטון אחרים ברחבי סרדנה גורה ורודופי. גם בחלקים אחרים של המדינה החלה התקוממות, אם כי בקנה מידה קטן יותר.

לפי כל ההערכות, הפגיעה באוכלוסייה המוסלמית הבלתי-לוחמת הייתה שולית. אפילו לפי טענת הממשל העות'מאני לא נהרגו יותר מ-500 מוסלמים, ורק מעטים מתוכם בלתי לוחמים. לפי הערכות אחרות, יותר אמינות, המספרים אף נמוכים יותר.

כתגובה כוחות צבא טורקיים, כולל כוחות של באשי באזוק פתחו במתקפת נגד על כפרים בולגריים ב-25 באפריל, ועד אמצע מאי ההתקוממות דוכאה לחלוטין. הניצוץ האחרון של המרד היה נאומו של חריסטו בוטיוב שקרא למרד במהלך חודש מאי.

בן התקופה, הדיפלומט והחוקר האמריקאי יוג'ין סקיילר, דיוח כי במהלך דיכוי המרד נחרבו חמישים ושמונה כפרים, ולמעלה מחמישים אלף מורדים נהרגו. אך היסטוריונים מודרניים טוענים כי דיווח זה מבוסס על שמועות ולא על מראה עיניים. היסטוריונים בולגריים מעריכים את מספר ההרוגים בטבח בכ-30,000 איש.

תגובות למרד

בעקבות הגעת השמועות על דיכוי המרד אל סטודנטים באיסטנבול, וכתיבת מכתבים בעיתונות הבריטית, הבטיח ראש הממשלה בנימין ד'יזראלי לחקור את הנושא.

ביולי, שלחה השגרירות הבריטית באיסטנבול נציג מטעמה, וולטר ברינג, אל בולגריה כדי לחקור את אשר אירע. מכיוון שברינג לא דיבר בולגרית, אך דיבר טורקית, חששו נציגי הבולגרים כי דיווחו יהיה מוטה לצד העות'מאני, ולא יציג את התמונה השלימה. לכן יזמו הבולגרים משלחת שנייה, עם נציגות אמריקאית (יוג'ין סקיילר), כתב מלחמות אמריקאי נודע (ג'נואריס מק'גאגן), כתב גרמני ואציל רוסי – הנסיך אלקסיי צ'רטלב.

שני המשלחות הסכימו כי טבח נעשה, אך חלקו במספר ההרוגים. בעוד שהמשלחת הבולגרית דיווחה על 58,000 הרוגים הרי שהנציג הבריטי דיבר על כ-12,000 הרוגים.

הדיווחים המפורטים של הכתבים משדה הקרב, המתארים ערימות של גופות הנערמות בלתי קבורות, שינו את דעת הקהל לטובת הבולגרים. ראש האופוזיציה באנגליה, ויליאם גלאדסטון, כתב חוברת על "הזוועה הבולגרית", וקרא לבריטניה להפסיק את תמיכתה באימפריה העות'מאנית. מלומדים אירופאים אחרים, כמו צ'ארלס דרווין, אוסקר ויילד, ויקטור הוגו וג'וזפה גריבלדי הביעו את מחאתם כנגד העות'מאנים.

כאשר פרצה המלחמה עם רוסיה והעות'מאנים ביקשו את עזרתה של בריטניה, סירבה בריטניה לסייע. הסיבה לכך, כפי שטענו הבריטים באותה עת, הן הזוועות שחוללו העות'מאנים בבולגריה שנה קודם לכן.

הכפר באטאק במורשת ההיסטוריה של בולגריה

באטאק הוא כפר בולגרי קטן במורדות המערביים של הרי הרודופי. מנומנם, יושב על הדרך אל כפרים רבים אבל יש לו חלק חשוב במורשת ההיסטורית הבולגרית בדרך לעצמאות( Richard Millman,, 1980)

ב- 30 באפריל 1876 צרו הטורקים יחד עם פומאקים (בולגרים מוסלמים) על הכפר. לאחר קרב אחד שלא הכריע דבר הוחלט על פשרה: אנשי הכפר יניחו את נשקם והצבא הטורקי ייסוג. המורדים מילאו את חלקם בהסכם אבל הצבא נכנס לכפר. את הגברים ריכזו והרגו במקום אחד. והנשים והילדים: האם נמלטו לתוך הכנסייה? האם החיילים הם שדחפו אותם לשם? התוצאה היתה כנסייה נצורה ובה נשים, ילדים ותינוקות. התוצאה היתה טבח נורא. בכנסייה עצמה, בחצר המוקפת חומת אבן, ברחובות הסמוכים. ובכך הצטרף באטאק לשורת כפרים חסרי מזל, נטיפי בוץ שניתזו תחת גלגלי ההיסטוריה הדוהרת. עוד לפני גרניקה או לידיצה המפורסמים ממנו (שרה חפרי־אפלל, 2017 ).

ב-22 לאוגוסט 1876, כארבעה חודשים לאחר מכן, פירסם ה"דיילי ניוז" הלונדוני דיווח של כתבו הצבאי ג'ניואריס מקגהאן. מקגהאן, אמריקאי ממוצא אירי, עזב עיתון בניו יורק ויצא לסקר את המלחמה באירופה למען הקוראים בלונדון. הדיעות באנגליה נחלקו ביחס למלחמה הזאת. הממשלה היססה במי לתמוך. השמועות על אכזריותם יוצאת הדופן של הטורקים זכו לביקורת מזלזלת. גם הבולגרים אינם תמימים, נאמר. בנג'מין ד'יזראלי, ראש ממשלת אנגליה, נטה לתמוך בטורקים (שרה חפרי־אפלל, 2017 ).

Antoni Piotrowski The Batak Massacre 

מקגהאן הגיע לבולגריה ביולי 1876. הוא הספיק לסקר קרבות בצפון ואז שמע על באטאק. פליטים מכפרי הרודופי נמלטו צפונה ובפיהם סיפורים. הוא יצא לשם בימים הראשונים של אוגוסט. השלטונות הטורקיים לא ששו לתת לו לצאת לדרך והערימו עליו קשיים. הדיווח שלו ארוך. הוא מספר את השמועות שדחקו בו לצאת ולראות, את קשיי הדרך. הוא קיבל סוסים ללא אוכפים, מורי הדרך שלו הסתירו מפניו את קיומה של דרך סבירה והוא השתרך בהרים בשבילי עיזים צרים. הוא מתאר את הארץ. אז, כמו היום, היו גבעות הרודופי ירוקות ומלבבות, השדות מלאים חיטה והעצים מלאי פרי. אבל החיטה לא נקצרה, הפירות לא נקטפו ומקגהאן הרגיש שהארץ ריקה באופן מוזר. הוא לא ראה בני אדם. כשהתקרב לכפר ראה כלבים. ראה אותם נוברים בערימות בשולי הדרך, חושפים גולגלות ועצמות. בכפר פגש אנשים ששרדו את הטבח. ראה אותם בבקתות עץ שהוקמו בחופזה לאורך הדרך, ללא אמצעי מחייה, ללא מים. הם אישרו את השמועות: איך נרצחו הגברים, איך נאנסו הנשים, נערות והרות, איך נערפו ראשי הילדים. הם הפנו אותו לערוץ הנחל בלב הכפר, שם ראה חלקי גופות גלויות או מכוסות בוץ.

"מר ד'יזראלי צדק באבחנתו שהטורקים נוהגים במי שנפל בידיהם באמצעים יעילים יותר מאשר שבי. כך הם אמנם עשו. בזמן שהוא דיקדק בלשונו הנערות האלה שכבו שם כבר כמה ימים". המאמר היכה בתדהמה את דעת הקהל האנגלית. פרצופה של טורקיה נחשף. מתנגדיו של ד'יזראלי השתמשו בו כדי להחליש את מעמדו. בריטניה העמידה בפני טורקיה אולטימטום והמלחמה נעצרה. (שרה חפרי־אפלל, 2017).

חיילים תורכים עות'מאנים , המאה ה19

המעורבות הרוסית והעצמאות של בולגריה

24 באפריל 1877 הכריזו הרוסים מלחמה על העות'מאנים וחצו את הדנובה, תוך שהם זוכים לשיתוף פעולה מהרומנים והסרבים. הרוסים התקדמו בשלושה צירים. הראשון מהדנובה לכיוון פלבן וסופיה, השני לכיוון רוסה והשלישי לכיוון וליקו טרנובו. העות'מאנים הוכו, הרוסים כבשו את מעבר שיפקה ובהמשך את סליבן ובורגס. ב-9 בינואר 1878 נכבשה סופיה, ב-17 בינואר פלובדיב וב-20 בינואר העיר אדירנה. הבריטים שחששו מקריסת העות'מאנים לחצו על הרוסים ואף שלחו צי ספינות מלחמה כדי להרתיעם וב-3 במרץ נחתם חוזה סאן סטפנו שסיים את המלחמה.

במסגרת החוזה הכירו העות'מאנים בבולגריה כנסיכות אוטונומית בעלת אופי נוצרי, שתורשה להחזיק בצבא עצמאי וראשי שלטון נבחרים. הנסיכות חויבה בתשלום מס לעות'מאנים. בשטח הנסיכות נכללו חבלי מקדוניה הוארדארית, תראקיה הצפונית, עמק הדנובה, אזור הרי הבלקן וסופיה.

הוסכם שהצבא העות'מאני יעזוב את בולגריה ובמקומו יוצב צבא רוסי לתקופה של שנתיים. הבריטים נחרדו מהתחזוקתם של הרוסים בבלקן ולאחר לחץ כבד שהפעילו כונס קונגרס ברלין, שבמסגרתו נגרע משטח הנסיכות הבולגרית חלקה המזרחי שהפך למחוז עות'מאני אוטונומי בשם רומליה המזרחית. לתפקיד נסיך בולגריה, מונה אלכסנדר באטנברג בלחצו של גיסו אלכסנדר השני, קיסר רוסיה.

מקורות המידע

שרה חפרי-אפלל, "אז פרחה כאן אימה", מוסף לספרות ותרבות של עיתון ,הארץ" , 14 ליולי 2017 .

Richard Shannon (1975). Gladstone and the Bulgarian agitation 1876, : Branch Line, 1975

(Richard Millman, "The Bulgarian Massacres Reconsidered", in The Slavonic and East European Review, Vol. 58, No. 2, (April, 1980

מרד אפריל (בולגריה) – ויקיפדיה

 

7