מקור וקרדיט : אריה עוז, שמע ישראל , אופיר ביכורים , 2011
מזיכרונות סא"ל אריה עוז , מפקד טייסת תובלת סער בחיל האוויר, 1964 :
" באחת מאותן שבתות רגועות בחיק המשפחה , קיבלתי טלפון מעזר וייצמן . "קח את האוטו ובוא אלי הביתה , אני גר ברחוב הגפן ברמת השרון" , בדרך חשבתי לעצמי , מה חטאתי, מה כבר לא עשיתי בסדר … מי הלין עלי עלילות ? שונאים , קנאים והולכי רכיל לא חסרו בחיל".
"איך מתקדם נושא הצנחת הציוד ? " שאל עזר וייצמן בזמן שישבנו על הספה בסלון.
"אנחנו בסוף הניסויים , הכול מתקדם לפי התוכנית . זה עניין של עוד כמה טיסות, ולפי דעתי אפשר יהיה להכריז על הנושא כמבצעי" ,
"מצויין , אני רוצה שתצניח בתימן ! אתה תוכל לבצע ? "
לרגע , אבל רק קט היה שקט , אבל מיד התאוששתי, "בלי בעיות" עניתי, "יש לנו מפות וצילומים מהשטח? שאלתי .
" חכה ואל תזוז ! " אמר ונכנס לחדר של שאולי הבן וחזר עם עם אטלס בראוור , כזה של ביה"ס. "בערך כאן", " אמר והצביע על השטח צפונית-מזרחית לצנעא, בירת תימן.
"מה התנאים לביצוע ?" , שאלתי
"בטיסה הלוך ושוב ללא חנייה. בלילה , בגובה נמוך, בערך שש טונות כל משלוח, " השיב כלאחר-יד, בוחן את תגובתי.
"יבוצע ", אמרתי. " כמה זמן יש לי להכין את המבצע ? " שאלתי .
אתה קובע , אני רוצה ד"וח התקדמות כל שבוע, הכול בעל-פה. תיכנס למשרד שלי ותספר. אף מילה בחיל האוויר או בצה"ל , שותף הסוד היחידי שלך הוא זאב לירון ראש ענף 4 ( ענף המודיעין בחיל האוויר) .
למחרת בבוקר קראתי לנווט הראשי של הגף , משה ברטוב , למשרדי. "תסגור את הדלת מאחוריך" , אמרתי אני הולך להפיל עליך תיק מהסרטים. אתה עומד להית שותף סוד להכנת מבצע הצנחה בתימן" .
בימים ההם , טרם המצאת הGPS , דרשה טיסת לילה עם מטען רב להצנחה , מיומנות לא מבוטלת מבחינת הניווט.
נווטים בחיל האוויר נדרשו אז למדוד את גובה הכוכבים בשמים מעל האופק ואת האזימוט שלהם ולתרגם ערכים אלו לנקודות ציון על המפה.
הנווטים בחיל האוויר הגיעו למיומנות כזאת , שתוצאות המדידות אישרו את מקום הימצא המטוס בדיוק רב.
"בינתיים זומנתי באחת השבתות למשרדי המוסד , וחיכיתי די נרגש לבאות. שם פגשתי קבוצת קציני קומנדו בריטיים . הקבוצה שהתכנסה בחדר הישיבות הייתה של ותיקי יחידת העלית של הצבא הבריטי , הSAS ( Special Air Services), שחלק מהם לחמו יחד במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה, תחת פיקודו של קולונל דיוויד סטרלינג , שלרגע קט נכנס לחדר מלווה במאיר עמית ( ראש המוסד) , ובירך כל אחד אישית.
אחרי כמה דקות הוא ביקש את רשות הדיבור . בקצרה אך בצורה ברורה הסביר את מצב העניינים הפוליטי והצבאי בתימן . עיקר דבריו התמקדו בסדרי הגודל של הכוחות המצריים ומיקומם סביב העיר צנעא, בשיטת עבודתם ביום ובלילה, ובסכנות הנשקפות למטוס שיגיע ויצניח ציוד לכוחות המלוכניים שנתמכים על ידי קבוצתו.
הוא הציע כמה שטחי הצנחה ונתיבים אליהם , אבל המפות שהיו באמתחתו לא היו מפות אוויריות , ולא היו בקנה -מידה מתאים לניווט אווירי."
מה חיפשה מדינת ישראל בתימן ? מה קרה בתימן שהביא את ישראל להסכים להתערב במלחמה לא לה ?
"מלחמת האזרחים בתימן חילקה ארץ נחשלת זו לשני חלקים . הצפון היה בשליטת מלוכנים , שנעזרו בסעודיה ובאנגלים, והחלק הדרומי היה של רפובליקנים בהנהגת כת של קציני צבא צעירים, שנעזרו בכוחות צבא מצריים, שנשיא מצרים שלח בשמחה לעזרתם.
נאצר , נשיא מצרים, חלם להיות המנהיג הפאן-ערבי הגדול. השתלטות על תימן , גירוש האנגלים מעדן והתקדמות לעבר שדות הנפט של סעודיה התאימו לתוכניותיו ארוכות הטווח.
ממולו עמדה ישראל של תחילת שנות ה-60 , שהייתה מבודדת , וסביב לה מדינות עוינות רבות – סוריה , לבנון , מצרים , סודן , תימן , סעודיה וירדן.
האפשרות לישראל לחדור כמסייעת למלוכנים בתימן נראתה הזדמנות ראוייה , בייחוד לנוכח ההבטחה של האימאם התימני , שאם יחזור לשלטון , הוא יכיר בישראל דה-פקטו.
מצד שני , ריתקה המלחמה בתימן כוחות מצריים רבים באזור, מה שהקל על הלחץ בגבול הארוך עם מצרים. ההיסטוריונים טוענים עד היום, שלאבדותיו של נאצר בתימן הייתה השפעה גם על תוצאות מלחמת ששת הימים.
הטייס סא"ל זאב לירון , שהיה אז ראש ענף המודיעין של חיל האוויר נסע בדרך לא דרך לתימן והגיע בעצמו לאחד או יותר משטחי ההצנחה המתוכננים בתימן, וחזר משם עם צילומי שטח ומידע עדכני על היערכות הכוות המצריים והיקף פעילותם סביב אזורי ההצנחה המיועדים .
בעקבות ממצאיו הצענו למטה חיל האוויר נתיב טיסה. הוחלט שהטיסות תתבצענה בלילות ירח מלא , כי הבעייה העיקרית שאתה נדרשנו להתמודד הייתה ההנמכה אל שטחי ההצנחה דרך ההרים שהתנשאו לגובה רב.
ביצענו את ניסויי הטיסה ביום ובלילה , ואחרי כמה טיסות הודעתי למפקד חיל האוויר שפרק זה בהכנות הסתיים בהצלחה , ולמעשה הטייסת מוכנה לביצוע הטיסות.
31 במרץ 1964 נקבע כתאריך היעד להצנחה ראשונה.
מדי חודש בחודשו , כשהירח שט במילואו במרום שמי הלילה , טסנו לתימן.."
בצילום למטה : האימאן באדר , מפקד הכוחות המלוכניים , תימן 1964
האימאם התימני מבקש לחולל "נס"
ההעזה של האנגלים בניסיון להפעיל אותנו ולערב אותנו במלחמת האזרחים בתימן לא ידעה גבולות.
בחזית התימנית השקיעו המצרים מאמץ רב כדי להביא למיגור הכוחות המלוכניים . ראשי השבטים החלו לאבד תקווה , ואחיזתו של האימאם בשבטים החלה להתרופף . היה עליו לבצע מעשה שיפיח תקווה בלוחמים שהיו עדיין נאמנים לו , בעקבות כך , הזמין את כל ראשי השבטים התימניים לבוא אליו אל ההר שבו הייתה המערה שלו , והבטיח להם שכאשר הירח יהיה מלא , יבוא מטוס ויצניח לרגליהם ציוד לחימה- עדות לכוחות חיצוניים וחזקים שתומכים במאבק. אחרי שכך החליט, הפנה את דרישתו לאנגלים, שנבהלו מאד, בלשון המעטה. השטח המיועד להצנחה היה קטן וצמוד לרכס ההר. יתרה מזאת, הוא היה מבודד על צוק, וסביבו תהומות. המשמעות : כל חבילה שלא תנחת על השטח תתגלגל מאות מטרים לתהום, ותיפול לידיהם של הכוחות המצריים.
האנגלים הגיעו חיש מהר לארץ . לא היה בידם צילום , אבל הם הצליחו לשרטט את פני השטח.
כל העיניים הופנו אליי.
השבתי לעצמי – טייסת תובלת סער כבדה או לא ? תשובתי הייתה –נבצע , אבל אני צריך הקצאת שעות טיסה לאימון לקראת הביצוע. שעות אלו אושרו בו-במקום וחזרתי לטייסת עם תכנית פעולה .
למדנו להצניח בצורה כזאת שהחבילות ייפולו בשטח המדוייק. החלטנו להוריד את גובה ההצנחה, כך שהמצנחים יספיקו להיפתח ולבלום את הנפילה, אבל השהייה באוויר תהה מינימלית.
בליל הירח המלא הראשון יצאנו לדרך . הגענו לשטח כמתוכנן , עשינו שני יעפים בגובה נמוך מעל ההרים בתימן , והחבילות יצאו כפי שתכננו בהתאם לניסויים שבצענו.
מהדיווח של האנגלים הסתבר שכל החבילות נפלו בשטח המיועד , על הצוק שמלרגלות הנוכחים, ואפילו חבילה אחת נפלה על רגלי אחד מראשי השבטים שצפו בהצנחה.
האופוריה הייתה בשיאה. " עכשיו נוכל לכבוש את צנעא" , מלמלו הנוכחים, ומעמדו של האימאם ניצל.
בכל הטיסות של הטייסת לתימן ניווטנו ללא כל העזרים כמו מכ"מ , אך הייתה בטייסת הרגשת שליחות בשם ועבור המדינה. היה רצון לבצע את המוטל עלינו בשאיפה למצויינות , על אף העדר נתוני פתיחה סבירים.
מקור :אריה עוז , שמע ישראל , אופיר ביכורים, 2011 . עמודים 125 – 147 .
בצילום למטה : קציני הSAS הבריטיים בתימן מסייעים לכוחות המלוכניים בהרים
מבצעי "רוטב" ו"דורבן" היו סדרת גיחות מטוסי תובלה של חיל האוויר הישראלי לתימן בשנים 1964–1966 כדי להצניח כלי נשק וציוד אחר למורדים המלוכניים שנלחמו נגד צבא מצרים בתקופת מלחמת האזרחים בתימן. המטוסים טסו לתימן בשעות הלילה לאורך חופי סעודיה, ולאחר שהצניחו את הציוד המשיכו לג'יבוטי שהייתה אז תחת שלטון צרפתי, חנו שם לתדלוק וחזרו לישראל. במבצעי "רוטב ו"דורבן" השתתפו מטוסי סטרטוקרוזר, שקיימו 14 טיסות מבסיס תל נוף לתימן. הטיסה הראשונה בפיקודו של מפקד טייסת 120 יצאה ב-31 במרץ 1964 והטיסה האחרונה יצאה ב-5 במאי 1966.
מבצעים אלה, שנערכו בתיאום עם שירות הביון החשאי הבריטי, נועדו לסייע לרתק לתימן כוחות צבא מצריים כדי להרחיקם מקו החזית מול ישראל. במהלך המבצעים הציע המתאם הבריטי, טוני בויל, שמטוסי חיל האוויר הישראלי יפציצו את שדה התעופה של צנעא. מפקד חיל האוויר עזר ויצמן הסכים לבצע זאת, אך ראש הממשלה לוי אשכול אסר על כך!! מקור
רקע היסטורי כולל
אויב האויב הוא ידיד?' – מעורבות ישראל במלחמת האזרחים בתימן
הסדנה להיסטוריה חברתית
מאת: יוגב אלבז*
ב-26 בספטמבר 1962 ביצעה כת צבאית הפיכה נגד משטרו של האימאם הזיידי, מוחמד אל-בדר, שאך שבוע קודם לכן ירש את כס אביו שנפטר. הקושרים הפגיזו את ארמון האימאם, השתלטו על תחנת הרדיו והכריזו על הקמת 'הרפובליקה הערבית של תימן'. אולם, באמצע אוקטובר התברר כי למרות הודעת הקושרים בדבר מותו של האימאם הצעיר – הצליח האחרון להימלט לצפון המדינה, קיבץ סביבו צבא שבטים הנאמנים למרותו, ואיים על קיומה של הרפובליקה הצעירה.
המורדים נוכחו לדעת כי לא יוכלו לעמוד בפני המלוכנים בכוחות עצמם ופנו לגמאל עבד אל-נאצר, נשיאה הכריזמטי של מצרים, בבקשה לעזרה. נאצר – שחתר באותן השנים לאיחוד העולם הערבי תחת הנהגת ארצו, ועודד הפיכות צבאיות כנגד משטרים מלוכנים-ערבים – שלח כמה גדודי חי"ר מובחרים לתימן. ההתערבות המצרית בתימן עוררה חששות כבדים במדינות ערביות שמרניות כסעודיה וירדן ובמדינות מערביות בעלות אינטרסים באזור, בעיקר בריטניה, ששלטה בעדן ובסביבתה. החשש היה כי הנאצריזם יתפשט לכל ארצות ערב. לכן, החליטו השלוש לתמוך באימאם.
בעוד סעודיה וירדן סייעו לצבא הזיידי באספקה ובמימון כספי בצורה גלויה יחסית, נקטו הבריטים במדיניות מעורפלת במתכוון. על ארגון הביון הבריטי, ה-MI6, הוטל לעמוד בקשר חשאי עם המלוכנים. זה החליט להשתמש בשירותיה של חברת שכירי-חרב בבעלותו של קולונל דיוויד סטרלינג, מייסד יחידת העילית הבריטית, ה-SAS (Special Air Service), על-מנת שבריטניה הרשמית תוכל להכחיש מעורבות כלשהי. סטרלינג גייס למבצע כמה עשרות מיוצאי יחידתו, שנשלחו לתימן על תקן של יועצים לכוחות האימאם בדר. חבר-הפרלמנט הבריטי, ניל מקלין, בעצמו יוצא המודיעין הבריטי, שימש כ'שר-החוץ' של שכירי-החרב.
המעורבות הבריטית הביאה לשוויון במאזן-הכוחות, שנטה בתחילה לטובת המצרים והמורדים. מצרים הלכה והסתבכה, תגברה שוב ושוב את חיל-המשלוח (שהגיע בשיאו לכ-60,000 חיילים, כשליש מהצבא המצרי דאז), וניסתה להכריע את המערכה – אך לשווא. במרץ 1963 חדלו המצרים החבולים ממתקפתם. אט-אט החל משתרר במדינה קיפאון צבאי, כשכל צד מתבצר בעמדותיו: המצרים החזיקו בחלק הדרומי של תימן, ואילו בחלקה הצפוני שלטו המלוכנים. אולם, למצרים היה יתרון מובהק – תומכי האימאם שהו במובלעת הררית, ללא כל מוצא לים. בתחילת העימות עוד הצליחה ערב-הסעודית לצייד את המלוכנים באמצעות אורחות-גמלים. אך לא היה די בכך. עם התארכות הלחימה והחשש המתמיד לניתוקם, חיפשו המלוכנים דרכים חדשות להבאת האספקה והגדלתה. לבסוף, הגו שכירי-החרב פתרון בדמות אספקה מוצנחת. אולם, חיל-האוויר המלכותי לא יכול היה לבצע זאת ישירות, עקב הצהרת המדינאים הבריטים על אי-מעורבות במלחמה. לאחר גישושים עקרים בדבר הטסה שכזו בקרב מנהיגי מדינות האזור המתונות (שחששו מפעולת-עונשין מצרית) – פנו הבריטים לישראל.
בצילום למטה : כוחות מצריים מגיעים לתימן 1962
מדינת ישראל, שבאותן שנים הייתה מבודדת יחסית ואותגרה תכופות בידי שכנותיה, נענתה בחיוב. שורת התרחשויות לאורך סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים – איחוד מצרים וסוריה לישות אחת הכפופה לנאצר; הפיכה צבאית בעיראק, בה הוצאו להורג נציגי המשטר הפרו-מערבי ושנראתה כי כוּונה מקהיר; ניסיון הפיכה בירדן, בתמיכה מודיעינית מצרית; העסקת מומחים גרמניים, חלקם נאצים לשעבר, במצרים (בעיקר לשם ייצור נשק ארוך-טווח ומטוסי-קרב מקומיים); והמעורבות הצבאית בתימן, במהלכה השתמשו המצרים בגז חרדל כנגד התימנים – מיצבו את נאצר כמנהיג המסוכן ביותר באזור. הפחד הקמאי, שמנהיג ערבי יאחד את מיליוני הערבים כנגד המיעוט היהודי, עלה וצף מחדש. פחד זה חבר לחשש הכבד של ישראל הצעירה בדבר היתכנות שואה שנייה. העסקת המומחים הגרמניים והשימוש המצרי בגז, הביאו לתפישת נאצר כדמון המוחלט, ממשיכו הערבי של אדולף היטלר. מדינת ישראל גמרה אומר לפגוע במצרים ככל שתוכל.
בקיץ 1963 יצר מקלין קשר עם נספח צה"ל בלונדון, אלוף-משנה דן חירם, וגישש אצלו בדבר עזרה ישראלית לאימאם. חירם העביר את הבקשה החריגה בצינורות המקובלים, וימים אחדים לאחר מכן הגיע מקלין לתל-אביב לפגישה עם משה דיין, שלמרות שהיה שר-החקלאות, נחשב לבר-סמכא ובעל מהלכים בתחום הביטחוני, ומאיר עמית, ראש המוסד. ישראל נתנה הסכמה עקרונית, ובמהלך סתיו 1963 התגברו המגעים בין הצדדים והחלה להתגבש התכנית האופרטיבית. המבצע, שכונה בצה"ל 'מבצע רוטב' (ומאוחר יותר 'מבצע דרבן') החל קורם עור וגידים.
ב-31 במרץ 1964, באישון לילה, הגיח מטוס תובלה ישראלי בשמי תימן. צוות האוויר בראשות הטייס סגן-אלוף אריה עוז, ניווט את המטוס לעבר צפון המדינה, בינות למחנות צבא מצריים. לאחר מספר רגעים זיהה עוז תחתיו מקבץ מדורות קטנות, והדליק את האור הירוק בבטן המטוס. ההצנחה החלה. תריסר מכולות עץ עמוסות לעייפה בכלי-נשק, תחמושת וציוד רפואי, ריחפו לאטן אל הקרקע. הצלחת ההצנחה חיזקה את ביטחון שני הצדדים. כתוצאה מכך, במהלך השנתיים הבאות קיימה ישראל עוד 13 טיסות לתימן שנועדו לצייד את המלוכנים. ברם, עקב רגישות העניין, הייתה חובה לשמור על סודיות מרבית: מלבד קומץ בצמרת ההנהגה המלוכנית, לא ידעו שאר האנשים מיהי המדינה המתספקת אותם; אף לסעודים לא נמסרה זהותה של בעלת בריתם, עקב החשש שהם ימשכו ידיהם מהאימאם.
בינואר 1965 פתחו המצרים במתקפה לאורך החזית. המלוכנים נפגעו קשות ועמדו בפני שבירה. בעקבות זאת, הציעו הבריטים תכנית נועזת: חיל-האוויר הישראלי יפציץ את בסיסי המצרים בצנעא וחודידה, והמלוכנים ידווחו כי היו אלה מטוסים שהוטסו בידי שכירי-חרב אירופיים. עזר ויצמן ואנשי צוות האוויר תמכו ברעיון, אך הרמטכ"ל יצחק רבין וראש-הממשלה לוי אשכול אסרו זאת.
בצילום למטה : מחנה של המלוכנים בהרי תימן , לידו הוצנחו חבילות נשק ותחמושת
באוגוסט 1965 נחתם הסכם הפסקת-אש בין מצרים לסעודיה, בהשתתפות נציגים תימנים משני הצדדים. בעקבות זאת, חדלו הסעודים לממן את צבא האימאם, לרבות שכירי-החרב. האחרונים ניסו להתנגד לרוע הגזירה, אך לבסוף הכירו במצב אי-הלוחמה, ובמאי 1966 פנו לישראל על-מנת שתשהה את הרכבת האווירית. למרות ניסיונות לחידוש המעורבות (שכללו רעיונות כשליחת שכירי-חרב אמריקניים לתימן בתמיכה ישראלית, ואימון צבאו של האימאם בחבלה על אדמת איראן), ואף גישוש של מלך סעודיה, פייצל, בדבר הצנחות-ציוד נוספות בפברואר 1967 – הטיסות לא חודשו מעולם.
רק הצלחתה המסחררת של ישראל במלחמת ששת-הימים – שנבעה לא מעט מהיחלשות מצרים בעקבות משבר-תימן – הביאה, באירוניה מזרח-תיכונית אופיינית, להתקרבות סעודית-מצרית ולנסיגת חיל-המשלוח המצרי מתימן. ב-1970 הסתיימה המלחמה באופן סופי, בניצחון המהפכנים.
מלחמת-תימן 2015, כאחותה בשנות השישים, משקפת את מאזני-הכוח הסבוכים במזרח-התיכון. כנגד התיאור הדיכוטומי התקשורתי, לפיו המלחמה בתימן היא מלחמה שיעית-סונית, בה איראן וסעודיה תומכות בבני-מינן, גם הפעם התמונה האזורית מורכבת בהרבה. המרחק בין השיעה התרי-עשרית, הפלג השליט באיראן, לבין הענף הזיידי התימני, קטן רק במעט מהתהום הפעורה בין השיעה לסונה. השבטים התימנים – אז כהיום – נאמנים בעיקר למטרותיהם. יתרה מכך, חלק ניכר מצבא תימן, הנאמן לנשיא לשעבר צאלח, תומך, כאמור, במורדים החות'ים. הפליאה גוברת כאשר מתגלה שצאלח, הנמנה אף הוא על הזיידיה, הצטרף עם ההפיכה ב-1962 לצבא הקושרים והיה במהלך השנים לאחד המפקדים המובילים בו.
מלחמות-תימן השונות מדגימות את נזילות הבריתות הפוליטיות ומאזני-הכוח במזרח-התיכון: ידידים זה מכבר הופכים בן-לילה לאויבים, ואינטרסים קרים מתערבבים עם נאמנויות שבטיות ונקמות-דם עתיקות-יומין.
* יוגב אלבז הוא סטודנט לתואר שני בתכנית אישית בלימודי ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים. כותרת עבודת התזה שלו היא מעורבות ישראל בסכסוכים מזרח-תיכוניים כחלק ממדיניותה במרחב, 1975-1948
קישור
'אויב האויב הוא ידיד?' – מעורבות ישראל במלחמת האזרחים בתימן –
4
