במהלך מלחמת העולם הראשונה שירתו יותר מ 6,000 נשים לוחמות בצבא הרוסי האימפריאלי . בפרספקטיבה של כמאה שנים המספרים אולי אינם מרשימים במיוחד, שהרי כברבמלחמת האזרחים ברוסיה הצליחו הבולשביקים לגייס לשורות הצבא האדום כ66,000 נשים לוחמות ( נכון לשנת 1920) ובמלחמת העולם השנייה נשלחו לחזית כ־800,000 לוחמות סובייטיות אבל מה שמעניין בהשתתפותן של הנשים הרוסיות בלחימה בשנים 1918–1914 הוא לאו דווקא מספרן, אלא התקדים שהיה בכך: זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות הלוחמה המודרנית שמדינה גייסה נשים באופן רשמי ומאורגן ליחידות לוחמה, זאת ועוד: הצטרפות הנשים לכוחות הלוחמים עוררה אז עניין רב הן ברוסיה ומחוצה לה והעלתה על סדר היום הציבורי סוגיות הנוגעות לתפיסות של גבריות ושל נשיות ולספירות החיים שבהן ראוי לגברים ולנשים להימצא.
במאמר מרתק בכתב העת של האוניברסיטה העברית ( "היה היה ", במה צעירה להיסטוריה , גיליון 10 , תשע"ד , עמודים 7-26) מתמקדת החוקרת קירה אבלמוניץ בדמותה של מפקדת גדוד הנשים הלוחמות ( "גדוד המוות" ) ברוסיה במלחמת העולם הראשונה וגם בתפיסות של גבריות ושל נשיות ולספירות החיים שבהן ראוי לגברים ולנשים להימצא.
כאמור , בחיבור זה מתמקדת הכותבת קירה אבלמוניץ בדמות המזוהה ביותר עם החיילות של מלחמת העולם הראשונה, הלוא היא מריה בוצ'קריובה Bochkareva) , ) מפקדת יחידת הנשים הראשונה שהוקמה בצבא הרוסי לאחר מהפכת פברואר 1917 – ובייחוד בתפיסותיה את הגבריות ואת הנשיות. בוצ'קריובה היא דמות יוצאת דופן. היא הייתה אחת מכמה מאות נשים שלחמו בצבא הרוסי האימפריאלי עוד לפי הקמתן של יחידות נשים נפרדות.
אחרי מהפכת אוקטובר שקעו בוצ'קריובה וחברותיה לנשק בתהום הנשייה ההיסטורית. ניתן למצוא מספר סיבות לשכחה זו. ראשית, מלכתחילה תפסו הבולשביקים ותומכיהם את בוצ'קריובה כדמות אנטי־מהפכנית, בין היתר בגלל סירובה העקשני לאפשר את הקמתה של מועצת חיילות בגדוד שעליו פיקדה.
תנועה פמיניסטית של ממש התגבשה ברוסיה רק לאחר מהפכת 1905, שבעקבותיה ניתן לציבור הרוסי חופש פוליטי רב יותר. הנשים שהצטרפו לתנועה באו מקרב האינטליגנציה, ועיקר מאבקן היה להשוות את מעמדן הפוליטי של הנשים לזה של הגברים בכך שגם להן תוענק זכות הבחירה הפוליטית. עם זאת, נשים אלה נאבקו גם למען מטרות חברתיות כגון ביטול הזנות הממוסדת ומתן תארים אקדמיים לנשים שסיימו את לימודיהן במוסדות להשכלה גבוהה. זו הייתה תנועה קטנה של כמה אלפי נשים בלבד, ורוב נשות רוסיה לא הזדהו עמה. רתיעה זו מהפמיניזם נבעה בעיקר מתפיסתו כרעיון אליטיסטי שאינו מציע פתרון לבעיותיהן של פשוטות העם. יתר על כן, הפמיניזם הרוסי נקלע בין הפטיש של הריאקציונרים השמרנים, שניסו להגן על דמות האישה כרעיה וכאם, לבין הסדן של המהפכנים הרדיקליים של השמאל, שדחו אותו בתור 'מגזרי יתר על המידה' והטיפו למאבק מעמדי כולל שאינו מגדרי.
הפמיניסטיות היו מתומכיה הנלהבים של בוצ'קריובה עת הקימה את גדוד־המוות בשנת 1917. אורחת הכבוד של התנועה, פעילת זכויות הנשים הבריטית אמלין פנקהרסט (Pankhurst)הוזמנה ביוני 1917 בעת ביקורה בפטרוגרד לסעוד עם בוצ'קריובה, ומאוחר יותר אף ביקרה בקסרקטיני הגדוד של בוצ'קריובה. הפמיניסטיות הרוסיות, כמו גם שותפותיהן האידאולוגיות בבריטניה ובמדינות אחרות באירופה, קיוו שנכונותן של נשים להשתתפות פעילה במאמץ המלחמתי תאפשר להן לדרוש את השוואת זכויותיהן הפוליטיות לאלה של הגברים.
הרקע האישי משפחתי של מריה בוצ'קריובה Bochkareva) , ) לפני מלחמת העולם הראשונה לא היה קל : הגברים שבחייה היכו אותה, הגבר האהוב נטש אותה, היא שקלה להתאבד וגם ניסתה לעשות זאת, ונאלצה להיפרד מהחיים שהתרגלה להם כדי ללוות את בן זוגה כשהוגלה ליאקוטסק .
נקודת המפנה בחייה של בוצ'קריובה הייתה פרוץ המלחמה. אמנם נראה כי החיים עם בעלה השני אכן גדשו את סאת הסבל, אך היה זה הרצון להילחם אשר משך את בוצ'קריובה יותר מהרצון לעזוב את בן זוגה. ואמנם, עוד זמן רב אחרי עזיבתה התייסרה על שנטשה אותו. ובכל זאת , הכמיהה לשדה הקרב הייתה חזקה יותר . בוצ'קריובה נמלטה אפוא וחזרה לבית הוריה בטומסק וביקשה להתגייס לגדוד המילואים ה־25 שהוצב בעיר.
בחזית הוכיחה את עצמה בוצ'קריובה כלוחמת אמיצה, ואף עוטרה במדליה לאחר שבמהלך הקרב הראשון שבו השתתפה הצילה פצועים רבים שהושארו בשטח ההפקר.
המלחמה היטיבה עם בוצ'קריובה. היא נפצעה פעמים אחדות, ופעם אחר פעם התעקשה לשוב לחזית, אחד המקומות היחידים שהסבו לה אושר. "חריקת הפגזים ושריקת הכדורים היו בדמיוני למוזיקה", סיפרה על הצטרפותה המחודשת לגדוד לאחר החלמה מפציעה; "הו, אחרי הכול, החיים אינם כה חיוורים וחסרי משמעות". נראה כי הפציעות הפיזיות של בוצ'קריובה ותנאי החיים הקשים בשוחות – מחסור במזון, קור, בוץ ומדים שורצים ברמשים – סייעו לה לכונן את הפן הגברי בזהותה.
בוצ'קריובה מתארת את שנות הלחימה שלה בצד הגברים כ'שנים גבריות, ' ובתקופה זו הנשיות עולה רק פעמים מעטות על פני השטח.
מהפכת פברואר 1917 טרפה את קלפיה של בוצ'קריובה. תסכולם של החיילים מהמלחמה גבר מאוד, המשמעת הצבאית התרופפה, ובגדודים התכנסו תכופות אספות פוליטיות. בוצ'קריובה הרגישה ש"החיילים כבר לא שפויים". בניגוד לרבים מחבריה לנשק היא תמכה בהמשך הלחימה בגרמניה, אך משנוכחה שהיא בדעת מיעוט, היא החליטה לעזוב את הצבא, ששינה את פניו, ולשוב הביתה. זמן קצר לפני שעשתה כן היא פגשה את יושב ראש הדומה הרביעית רודזנקו Rodzianko), נסעה עמו לפטרוגרד, ובפגישה עם נציגי החיילים העלתה את ההצעה להקים גדוד נשים שיישלח לחזית כדי "להוות דוגמה לצבא ולהוביל את הגברים לקרב". בוצ'קריובה לא הייתה הראשונה שהעלתה רעיון כזה, אך בסופו של דבר הייתה הראשונה שהצליחה ליישמו. 'גדוד־המוות' הנשי קיבל את ברכת שר המלחמה קרנסקי (Kerensky) , ובמאי 1917 התגייסו לשורותיו כאלפיים מתנדבות.
משמעת הברזל של בוצ'קריובה וסירובה לכל צורה של התארגנות פוליטית בתוך הגדוד הניעו נשים רבות לעזבו. נשים אחרות גורשו ממנו על ידי בוצ'קריובה. הנותרות – כ־500 במספר – נשלחו לחזית המערבית בשלהי חודש יוני של אותה שנה.
כדי להפיח בחיילות שעליהן פיקדה רוח גברית היא אסרה על כל סממני הנשיות המסורתיים והסטראוטיפיים: שיער הנשים נגזז, נאסרו צחקוקים, וכל התנהגות שנתפסה כבלתי הולמת הייתה עילה לשחרור מיידי מהגדוד.
במהלך שירותה כמקפדת הגדוד חזרה והתעמתה עם קרנסקי על רקע התעקשותו להקים מועצת חיילות בתוך הגדוד. הפעם הכריזה שהיא מסרבת לשרת תחת פיקודו, תלשה את דרגותיה, הטיחה אותן בפניו ועזבה את החדר. קרנסקי ההמום הורה להוציאה להורג בירייה, אך שתדלנות הנוכחים במקום מנעה את רוע הגזירה.
"היא סבלה יותר מכל חייל אחר בחזית", ניסו ללמד עליה זכות, "וזאת מכיוון שסבלה גם בתור אישה וגם בתור חיילת".49 אנו רואים אפוא כי בוצ'קריובה הצליחה לקדם את מטרותיה ולהיחלץ בשלום ממצבים רגישים בנצלה לטובתה תפיסות רווחות על התנהגות ואופי נשיים. בין שהייתה 'אישה־שטן' או 'אישה־קורבן', היא זכתה כמה פעמים לסלחנות־יתר מצד הגברים שהיו בעמדות כוח.
תומכי 'גדוד המוות' קיוו שמראה הנשים הלוחמות יעודד את הגברים לצאת לשדות הקרב בכוחות מחודשים וכי לוחמים זכרים יימנעו מישיבה בשוחות עת הנשים יסתערו על האויב. אך בפועל, הגדוד – כמו גם יחידות נשים אחרות שהוקמו בעקבותיו – לא הצליח להרים את המורל של החיילים הרוסים בחטיבה ."הייתה זו אשליה, והתפכחותי לא איחרה לבוא", אמרה בוצ'קריובה לאחר שנוכחה לדעת שרוב הגברים נשארו במקומם בעת שהגדוד שלה יצא למתקפה הראשונה שלו בתחילת יולי 1917.
בוצ'קריובה מתארת את התנהגותה בזמן שפיקדה על גדוד המוות של הנשים בתור התנהגות שופעת רגשות ופנטית: היא ששה אלי קרב גם כשחיילים אחרים היו משוכנעים שהמתקפות על השוחות של הגרמנים חסרות תוחלת, והיא יצאה למתקפה אף כשנראה שרוב הגברים לא יצטרפו, מה שגרם לגדוד שלה לספוג אבדות בנפש ולחזור לעמדותיו המקוריות עם כמה עשרות פצועות. ועם זאת, מי שנהגו בדרך הראויה היחידה היו היא והנשים שעליהן פיקדה – ולא הגברים קרי הרוח והרציונליים, שנשארו מאחור. הגברים הפקירו את רוסיה; הנשים יצאו לקרב אבוד מראש במאמץ לשמור על כבודה לנוכח פני האויב. אמנם האומץ היה ונשאר פריווילגיה גברית – ולכן הוא אינו נחלתן של הנשים ככלל אלא שמור לאלו שמאמצות את הגבריות .
הקרבתן העצמית של נשות גדוד המוות לא עשתה רושם על החיילים בחטיבה. הם המשיכו להטריד ולגנות את הלוחמות שנשארו בחיים, וחודשים אחדים אחרי הקרב הוחלט לפרק את הגדוד.
אחרי מהפכת אוקטובר 1917 היא קיבלה מפטרוגרד מברק שהורה לה לפרק את הגדוד ומיהרה למלא את הפקודה. לעומת זאת, בזיכרונותיה נכתב שהיא החליטה לפרק את הגדוד אחרי שחיילים זועמים בחטיבה שהתנגדו להמשך הלחימה התעמתו עם החיילות בניסיון לגרום להן להתפרק מנשקן. הנשים נמלטו אז ליער ולאחר שהסתתרו ימים אחדים הן יצאו ממנו בקבוצות קטנות ושבו לביתן לבושות בבגדי נשים. "היה זהו סיום מעורר רחמים לפרק הרואי בתולדות הנשים הרוסיות", סיכמה בוצ'קריובה.
סיכם : עמי סלנט , מערכת "רגעים היסטוריים"
ראה גם :
Maria Bochkareva – Wikipedia, the free encyclopedia
Записки скучного человека – Мария Бочкарева и ее …
7
