לדעת אקיל מרסו , ( סורי ממוצא כורדי ,שנולד בעיר חאלב ,וגלה ממנה לפני 30 שנה ) , שורשי מלחמת האזרחים הסורית מקורם בעימות בשנת 1979 בין האחים המוסלמים הסונים לבין אסד האב והעלאווים.
כותב אקיל מרסו :
" פתאום הגיח מישהו מתוך ההמון וירה שני כדורים בראשו של גבר בחליפה עירונית. התוקף היה מזוקן. ההמון הריע. לא צריך להיות בוגר הרווארד כי לנתח את זהותם של הרוצח והנרצח אף על פי שהייתי רק בן 13. כיום, כשאני קורא "ניתוחים" של "מומחים" אינספור על המצב בסוריה, איני יכול להימנע מלרחם במקצת גם עליהם."
"האחים המוסלמים בעלי הזקנים זכו לתמיכתו של הרוב הסוני בחאלב וגם בערים אחרות. האיבה בין שני המחנות היתה רצחנית, אבל באותם ימים לא היה סי־אן־אן והחדשות מסוריה לא הגיעו לכותרות בעולם."
מקור : אקיל מרסו , "מכתב אהבה לחאלב, עירי" , מוסף הספרים של עיתון "הארץ" , 21 לדצמבר 2016 .
טבח חמאת
טבח חמאת נערך בסוריה ב-2 בפברואר 1982, כאשר צבא סוריה ו-'פלוגות ההגנה', בהוראת נשיא סוריה חאפז אל אסד ובפיקוד אחיו הצעיר רפעת אל-אסד, תקף את העיר חמאת וטבח אלפי אזרחים סוריים סוניים, במטרה למנוע ניסיון הפיכה כנגד השלטון הדיקטטורי במדינה.
ארגון זכויות האדם אמנסטי אינטרנשיונל העריך כי מספר ההרוגים בטבח נע בין 10,000 ל-25,000 בני אדם אך הארגון הסורי לזכויות אדם העריך כי בטבח נהרגו כ-40,000 איש.
לסקירה המלאה בוויקיפדיה בעברית
הכופר חאפז אל-אסד
"הארגון של האחים המסלמים קיים בסוריה עוד משנות ה-40", מסביר פרופ' אייל זיסר, דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב ומומחה בעל שם עולמי לסוריה ולבנון בעת החדשה, "החיכוכים בין המשטר הסורי לבין תנועת האחים המוסלמים החלו עוד בסוף שנות ה-60, וביתר שאת מאז תפס חאפז אל-אסד את השלטון בשנת 1970. אחד משורשי העימות המרכזיים, אם לא הראשי, היה השתייכותו של אסד לעדה העלאווית בסוריה, וכתוצאה מכך הימצאותו של השלטון במדינה בידיה של קבוצה המונה רק כ-12 אחוז מסך תושביה של סוריה".
העלאווים הם בני זרם קטן באיסלאם, ועבור מוסלמים רבים הם נחשבים כופרים. לכך תורמת העובדה כי רבים מעקרונות האמונה שלהם נותרו בגדר סוד, מה שהביא לכך שיש המצביעים על מנהגים שונים של העלאווים כעל מנהגים נוצריים ואולי אפילו מנהגי עובדי אלילים. מכאן ברור למדי כי עבור תנועה כמו האחים המוסלמים, שקמה במטרה לשמור על ערכי האיסלאם כפי שראה אותם חסן אל-בנא, הדרך להתנגשות עם מי שנתפסו ככופרים היתה קצרה. "עלייתו של אסד לשלטון היתה ריאקציה עבור אנשי הארגון", אומר פרופ' זיסר, "זה היה שליט שייצג משטר חילוני, ויותר מכך – אתאיסטי. זו היתה סיבה למלחמה".
כך נפלה ההחלטה בקרב אנשי הארגון בסוריה כי עליהם להתכונן למרד רחב היקף בשלטון שבו ראו שלטון כופרים, וכי יש להתחיל לאגור נשק ולפתוח בביצוע פעולות נגד שלטון העלאווים. חלק מהחוקרים מציינים את תחילתו של מסלול ההתנגשות של "האחים" עם המשטר ואת תחילתה של הלחימה ביניהם בשנת 1976, עם מותו של מרואן חדיד, אימאם מסגד בארודייה בעיר חאמה ואיש האחים המוסלמים. הסיבות למותו נותרו מעורפלות: בעוד "האחים" טענו כי הוציא את חייו במרתפי העינויים של שלטון הבעת', פטריק סיל, הביוגרף הרשמי של אסד, טוען כי חדיד נפטר במיטתו בבית החולים בסיומה של שביתת רעב. עם זאת, אין מחלוקת כי מאמצע שנות ה-70 החלו העימותים בין האחים המוסלמים לשלטון בסוריה לעלות מדרגה. "רק בדיעבד היה אפשר לקרוא למה שהתרחש באותן שנים מרד או מלחמה", מציין פרופ' זיסר, "בזמן אמת היה מדובר בשורת תקריות בכל רחבי סוריה".
הארגון סימן לו כמטרה הן את מוסדות הממשלה, סמלי השלטון ומחנות הצבא, הן את האנשים אשר שירתו במסגרת זרועות השלטון. למרות זאת, אזרחים רבים אשר להם לא היה קשר לארגון נפגעו או נהרגו בתקריות ובהתנגשויות בין "האחים" לבין כוחות הביטחון הסוריים.
אות נוסף שבישר על העתיד לבוא היה ההתנקשות בקולונל עלי חיידר באוקטובר 1976. המושל הצבאי הידוע לשמצה של חאמה היה אחד ההרוגים הראשונים בסידרת ההתנקשויות של "האחים". אחריו הגיע תורם של בריגדיר עבדל חמיד רוזוג, מפקד כוחות הטילים בצבא סוריה שנרצח ביוני 1977, ושל קולונל אחמד חליל, הממונה על המשטרה במשרד הפנים הסורי, שנרצח באוגוסט 1978. אבל לא רק אנשי צבא חוסלו – ד"ר מוחמד אל-פאדל, הרקטור של אוניברסיטת דמשק, נהרג בפברואר 1977. עאדל מיני, תובע בבית המשפט העליון לענייני ביטחון המדינה, חוסל באפריל 1979, וידי "האחים" הגיעו אפילו עד לנוירולוג ד"ר מוחמד שהאדה חליל, רופאו האישי של הנשיא אסד, שחוסל באוגוסט 1979.
אבל כל אלה היו רק המבוא למה שהתחולל באקדמיה לצוערי ארטילריה בעיר חאלב בבוקר 16 ביוני 1979.
אחד המדריכים באקדמיה, סרן איברהים יוסוף, אסף בתואנת שווא קבוצה גדולה של חניכים בחדר האוכל. כאשר התיישבו כולם ניגש יוסוף, שבסתר השתייך לארגון האחים המוסלמים, אל הדלת האחורית ופתח אותה.
לחדר נכנסה חוליה של הארגון, שאנשיה היו חמושים בתתי-מקלע שהחלו לירוק אש ומוות אל עבר הצוערים. סוריה הרשמית הודתה אז ב-32 הרוגים, בעוד הדיווחים האחרים דיברו על יותר מ-80. טבח הצוערים סימל את המעבר למלחמה עד חורמה של האחים המוסלמים במשטר העלאווי של דמשק.
בכל ערי סוריה החלו חוליות של "האחים" לפגוע באנשי השלטון ובסמליו. בעיר חאלב לבדה נהרגו מאות אנשים בשנים 1981-1979 בסידרת התנגשויות, בעוד דמשק רעדה מסידרת פיצוצי מכוניות תופת בשנת 1980, שכתוצאה מהן נהרגו גם כן מאות אנשים. היה זה הרקע לחקיקתו של חוק מספר 49 בסוריה: על השתייכות לארגון האחים המוסלמים נקבע עונש מוות.
"חוק מספר 49 הוא ביטוי לתובנה של המשטר, שהגיעה לאחר חלחול איטי, שמתנהלת כאן מלחמה", מסביר פרופ' זיסר, "השלב הזה, מראשית שנות ה-80, הוא בעצם שלב שבו מצד אחד הולך ודועך המרד של הארגון בשלטונות, ומהצד האחר מתחילה הסלמה בפעולות הנגד של השלטון הסורי נגד הארגון".
זה היה הרקע לתוכנית שהגו האחים אסד עבור מעוז האחים המוסלמים בסוריה – העיר חאמה. "כאשר אתה מבין שמתנהלת נגדך מלחמה באמצעים אלימים, אתה מגיב באותה המטבע", מסכם פרופ' זיסר.
לשחרר את סוריה
הלילה של 2 בפברואר 1982 היה קפוא, והגשם הטורדני רק עשה אותו קשה יותר עבור 500 אנשי סארייה אל-דיפא (גדודי ההגנה), כוח העילית של ריפעת אסד, שסגרו בדממה על שכונת בארודי, מעוזם של האחים המוסלמים בעיר חאמה. בידי קציני הכוח כבר היתה רשימה מפורטת של שמות וכתובות, אבל כפי שכותב תומס פרידמן בספרו "מביירות לירושלים", הם לא הספיקו לנקוש ולו על דלת אחת.
אף על פי שהמבצע נועד להיות סודי, אנשי "האחים" למדו עליו מבעוד מועד וזקיפים חמושים המתינו על גגות הבתים, עד שנכנסו אנשי הצבא אל מלכודת הסמטאות. בשעה אחת אחרי חצות ניתן האות.
צרורות ירי שאליהם התלוו הקריאות "אללה הוא אכבר" נפתחו על החיילים המתקרבים והחלו להפיל בהם חללים. בתוך כך חסמו כוחות אחרים של הארגון את הגישה לאזור ומנעו מכוחות צבא אחרים שהותקפו ברחבי העיר להושיט עזרה לאנשי ריפעת. השחר האפור שעלה על הכוחות הסוריים לאחר כמה שעות ראה אותם נסוגים לאחר שספגו אבידות כבדות.
הרמקולים מעל צריחי המסגדים בישרו על תוצאות הקרב והכריזו כי חאמה משוחררת מעול שלטון אסד הכופר. עבור אדיב אל-כילאני, אחד ממנהיגי האחים המוסלמים בעיר ובסוריה, היתה זו השעה שלה חיכה זמן רב. "קומו, צאו מהמחתרת, הוציאו את הנשק והסתערו לקרב", האיץ באנשיו. בחזונו ראה את אש המרד אוחזת בכל קצווי סוריה, אש שתשרוף את המשטר הכופר ותעלה את "האחים" לשלטון בסוריה. "עדיף למות על מזבח האיסלאם מליפול בידי שלטון הכופרים", אמר.
בהמשך שעות הבוקר נראה כי החזון קורם עור וגידים: קהל גדול שלא היה לו דבר וחצי דבר עם "האחים" או האידיאולוגיה שלהם, חוץ משנאה עזה למשטרו של אסד, הצטרף ללוחמי הארגון שלחמו בצבא הסורי וגירשו אותו מרחובות חאמה. החבורות פשטו על תחנות משטרה, מחסני נשק ולא פחות חשוב מכך – בתיהם ומשרדיהם של מנהיגי בעת' מקומיים ממפלגתו של אסד.
עשרות רבות של אותם נציגי שלטון וכן קציני משטרה, סוכני מוח'בראת (מודיעין) ופקידים אחרים נגררו לרחוב או חוסלו בבתיהם. אחדים מהם הוצאו ממכוניות נוסעות שנעצרו ונערך בהם לינץ' בו במקום. כל אותו הזמן המשיכו הרמקולים במסגדים להאיץ בתושבים לשחרר את העיר ואת המדינה מעולו של "הכלב המארוני".
אבל מהצד האחר, צידו של הצבא הסורי, כבר הוזעקה תגבורת. מסוקי סער החלו להעביר חטיבות אל מרחבי העיר וסביבותיה וגדודי טנקים החלו להיאסף. לכל המעורבים, משני הצדדים, היה ברור כי הקרב על סוריה החל.
עד מוות
השלב הראשון היה כיתור העיר והפרדתה מהסביבה הקרובה והרחוקה. קווי הטלפון נותקו, כבישים נחסמו והשכונות אשר סומנו כבעייתיות ביותר הוקפו בטבעת הולכת ומתהדקת של אלפי חיילים סורים. בבוקר שלמחרת החלה חטיבת השריון 21 לנוע אל תוך העיר, לא לפני שחיילים וקצינים ילידי העיר חאמה הוצאו מבין שורותיה.
לפי הספר "חאמה: הטרגדיה של דורנו" שהוציאו האחים המוסלמים, יורטה ברשת הקשר של הטנקים הוראה חד-משמעית של ריפעת אסד: "אני לא רוצה לראות ולו בית אחד שלא עולה באש".
וכך היה. המכבש הסורי הורכב משלושה אלמנטים מרכזיים: סוללות ארטילריה שבמשך ימים רצופים ושעות ארוכות כתשו את העיר, מסוקי קרב שהמטירו אש ומוות מלמעלה וחטיבות שריון שנעו באיטיות ופשוט מחקו שכונות שלמות על יושביהן. אחת המטרות העיקריות היו צריחי המסגדים, ולפי המסופר, לא נותר ולו צריח מסגד אחד בעיר לאחר תום הפעולה, כאות, סימן ואזהרה לעתיד.
למרות העוצמה שהופעלה נגדם, לא נכנעו "האחים" במשך כמעט שבועיים של לחימה. הם הגיחו מן הבונקרים והעמדות שלהם והלמו שוב ושוב בחיילי הקומנדו הסורי ובטנקים שרבים מהם נתקעו בסמטאות העקלקלות של הדרא, חמידייה ובארודי – השכונות שבהן התבצרו רוב הלוחמים. את לוחמי האחים המוסלמים בעיר הנהיג אותו אדיב אל-כילאני שקיווה להצית את סוריה כולה. הוא עבר בין העמדות, הלהיב את הלוחמים בפסוקי קוראן והוביל לא מעט מההתקפות על חיילי הקומנדו הסורים.
אלא שהטבעת הלכה והתהדקה בשיטתיות. כל אזור שנכבש על ידי הטנקים המתקדמים נבזז, בתיו נהרסו ורבים מהתושבים הוצאו להורג רק בשל חשד כי השתייכו לארגון. ב-17 בפברואר, שבועיים לאחר פרוץ הקרבות, נהרג השייח' כילאני מרסיס פגז. היתה זו מהלומה כבדה עבור אנשי הארגון אולם הם המשיכו להילחם עוד כשבוע וחצי עד שהוכרעו כיסי ההתנגדות האחרונים של שכונת בארודי, שבה החל הקרב על סוריה באותו לילה קפוא של 2 בפברואר.
אבוי למנוצחים
אבל האחים אסד לא הסתפקו בהכרעה צבאית של האחים המוסלמים. בדיעבד הם רצו משהו שיהיה אזהרה שתהדהד לדורות. כוחות הנדסה החלו לעבור ברחבי העיר ולפוצץ בזה אחר זה עשרות בניינים, בעיקר בשכונות שהיו מעוזי האחים המוסלמים.
רוב מעוזי "האחים" התרכזו בעיר העתיקה של חאמה, וכוחות הצבא הסורי ממש מחו אותה מעל פני האדמה, כמו את המעוזים האחרים של "האחים" בעיר. להשלמת המשימה הובא לעיר ציוד הנדסי כבד. הבולדוזרים עבדו שעות ארוכות כדי ליישר את השטח שבו עמדו אותן שכונות בעייתיות.
תומס פרידמן מספר כי חודשיים אחרי הטבח, עת הגיע לעיר כשהוא מסתיר את זהותו כעיתונאי, נראתה העיר כאילו השתוללה סופת טורנדו בתוכה במשך שבוע. גם כתמי הדם עדיין נראו על האדמה. ההריסות נותרו על עומדן עוד זמן רב, משמשות אזהרה דוממת עבור כל מי שהגיע למקום.
אלא שגורל הבניינים היה רק הד לגורל האיום שציפה לאנשי חאמה, אלה שלא נהרגו בקרבות. הן ארגון אמנסטי, הן האחים המוסלמים דיווחו על קבוצות רבות של אסירים ועצירים שהובאו אל האזורים ההרוסים ונרצחו במקום. הגופות נזרקו אל מכתשי הפצצות והמוקשים וכוסו בשברי בניינים. כדי לוודא כי כל כיסי ההתנגדות אכן ריקים, הוזרם גז ציאניד אל הבונקרים, המרתפים והמחילות שבהן היה חשד כי מסתתרים עוד מורדים. לאחר מכן נהרסו גם בניינים אלה.
כל מי שהיה קשור ולו בעקיפין לפעילות האחים המוסלמים, למשל עובדי מסגדים, שייח'ים ומורים במדרסות, נטבחו מיד. ארגון אמנסטי מתאר כי במחנות המעצר הגדולים שהוקמו סביב העיר, וכן בבתי הכלא האחרים ברחבי סוריה, פגשו העצורים את "כיסא שלמה המלך" ואת "העבד השחור" – שני מתקנים דמויי כיסאות, אלא שבמקום מושב יש בכיסא ממין זה חודי פלדה. כאשר מופעל המכשיר חודרים אותם חודי פלדה אל תוך גופו של הקורבן היושב עליהם, עד מעיו.
כמה אנשים נהרגו בחאמה? תלוי את מי שואלים. המספרים מתחילים מ-5,000 ומגיעים אפילו עד כדי 40 אלף, כפי שטוענים ארגוני אופוזיציה סוריים.
"אי אפשר לדעת את המספר המדויק של ההרוגים", אומר פרופ' זיסר, "אני לא בטוח שאסד ביצע את הפעולה בחאמה כאזהרה וכמסר לדורות הבאים. הוא הגיב על מצב נתון ופעל כפי שהבין באותו הזמן. בדיעבד הפכה הפעולה בחאמה למסר ולאזהרה לכל מי שחושב לנסות לפעול מול משטר הבעת' העלאווי בסוריה. זהו מסר של מי שיילחם בכל הדרכים כדי להבטיח את המשך שלטונו ובעצם כדי לשרוד".
מקור וקרדיט : ליאור אסטליין , "ישראל היום ", 18 לפברואר 2011 .
הנשיא חאפט' אל אסד והאסלאמיסטים בסוריה בשנות ה-90
במהלך שנות התשעים עשה הנשיא חאפט' אל אסד מאמצים להגיע להסכם עם האסלאמיסטים . הוא שחרר אלפי "אחים" מבתי הכלא והזמין את מנהיגיהם לשוב לסוריה , בתנאי שיביעו חרטה על חלקם בהתקוממות ויבטיחו להימנע מכל פעילות פוליטית . עבד אל פתאח אבו ע'דה "המפקח הכללי" לשעבר של האחים המוסלמים שנמצא כבר בערוב ימיו , קיבל את ההזמנה , אך מרבית המנהיגים האחרי של האחים המוסלמים דחו אותה ."האחים" שבגלות הושיטו ידם לבשאר אל אסד אחרי עלייתו לשלטון בשנת 2000, אך משהתאכזבו מכך שהנשיא החדש אינו עומד בהבטחות שפיזר לרפורמה פוליטית הם שבו להשמיע את קולם נגדו .
מקור : יצחק ויסמן , " פונדמנטליזם ודמוקרטיה בשיח של האחים המסולמים בסוריה" , בתוך : מאיר חטינה ואורי מ. קופפרשמידט ( עורכים) . האחים המוסלמים : חזון דתי במציאות, הקיבוץ המאוחד , 2012.
פרופסור מאיר חטינה , פרופסור אורי קופפרשמיד, האחים המוסלמים : חזון דתי במציאות משתנה . הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012
ראה גם : הגורמים למלחמת האזרחים בסוריה | רגעים היסטוריים ( סיכום עיקרי הדברים של ספרו של פרופסור אייל זיסר) .
