מקור וקרדיט : יואב הרפז, דרך האש הגדוד החמישי של הפלמ"ח , הוצאת "מערכת", קיבוץ דליה , 2008

עלילותיו של הגדוד החמישי של הפלמ"ח וחלקו במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות , עדיין לא זכו לתיעוד ולציון הולם. מן הכתבות ההיסטוריות שהתפרסמו עד כה נשמט חלקו המרכזי של הגדוד החמישי במלחמה על ירושלים ובפריצת הדרך אליה. משום כך החליטו הלוחמים לשעבר של הגדוד החמישי של הפלמ"ח במלחמת העצמאות , כעבור 52 שנים, להתארגן ולהעלות על הכתב מעט מן ההיסטוריה של הגדוד החמישי של הפלמ"ח . הספר ברובו מתבסס על מה שסופר ונכתב על ידי אנשי הגדוד החמישי עצמם – על ידי אותם האנשים שלקחו חלק בלחימה הקשה והעקובה מדם בימים הרחוקים ההם.

יואב הרפז, עורך הספר , שירת שנתיים בפלוגה הימית של הפלמ"ח , ועם פרוץ מלחמת העצמאות הצטרף לגדוד החמישי , ולחם בשורותיו מאז הקמתו ועד פירוק הפלמ"ח במחצית 1949, כמפקד פלוגה. יואב הרפז הוא מהנדס מים במקצועו.

יואב הרפז, דרך האש הגדוד החמישי של הפלמ"ח , הוצאת "מערכת", קיבוץ דליה , 2008

ייחודו של הגדוד החמישי ומקומו במערכה

סיכום עמודים 164-165

ייחודו של הגדוד החמישי בא לידי ביטוי בחמישה היבטים: מאפייניו המקצועיים ואופיו החברתי, תפקודו בחטיבת הראל , היקף הפעולות והמבצעים שבהם השתתף ,תנאי הלחימה ורוח הקרב של לוחמיו , תרומתו למערכה על ירושלים והנגב.

הגדוד החמישי של הפלמ"ח שהוקם רק בסוף 1947 , לאחר הכרזת האו"ם על חלוקת הארץ, היה חדש בפלמ"ח. הוא הוקם כדי להגן מפני ההתקפות הערביות על התחבורה היהודית שהתעצמו והלכו. כיחידה לא היה לגדוד עבר קרבי או רקע של אימונים משותפים. בהתחלה, נוצר הגדוד סביב גרעין קטן אך ייחודי – הגרעין של חברי "הרזרבה" של הפלמ"ח , מלווי שיירות, שכבר השתתפו בפעולות לאבטחת הדרך לירושלים ולנגב. עד מבצע "נחשון", היה ליווי השיירות המאפיין העיקרי של הגדוד, והוא שקבע את אופיו החברתי . המלווים חיו בדריכות בלתי פוסקת, ועם זאת שררה בקרבם גם מרירות-מה בגלל ה"פאסיביות", כביכול של ההגנה הצמודה לכביש ולשיירות של המכוניות האזרחיות. ואולם, היו גם פעולות תגמול יזומות שהעלו והבליטו שכבה קטנה של לוחמים ומפקדים מעולים ונועזים, שבאו לידי ביטוי אחר כך בקרבות ירושלים.

הגדוד החמישי היה שונה בהרכבו האנושי מן הגדודים האחרים של חטיבת הראל : הגדוד הרביעי של הפלמ"ח היה מורכב מיחידות סדירות ומאומנות של הפלמ"ח והיו לו מפקדים מנוסים, הגדוד השישי כלל בעיקר את אנשי פלוגה ח' של הפלמ"ח וסטודנטים יוצאי פלמ"ח . לגדוד החמישי נתקבצו ובאו – מערים ומושבות מקיבוצים ומושבים- אוסף מקרי של אנשי "הרזרבה" של הפלמ"ח, בודדים שהתנדבו, הכשרות של תנועת הנוער החלוציות, ומאוחר יותר – מאות עולים חדשים, ניצולי שואה ומחוסרי בית , שאך זה הגיעו ארצה.

לגדוד היה חסר שלד פיקודי מגובש כמו ביחידה סדירה ומאומנת . למפקדים שהתנסו בליווי השיירות ולאלו שצורפות אחר כך , לא הייתה שהות להכיר את פקודיהם ולא היה הזמן להתאמן. המפקדים נאלצו לארגן את יחידותיהם תוך כדי הלחימה ולמרות זאת , הם הצליחו להנהיג את הגדוד במבצעיו הקשים, כאשר קרב רדף קרב.

בגלל המצב הקשה ששרר בירושלים ובדרך אליה , לא אופשרה לגדוד כל תקופת התארגנות וגיבוש בטרם הוא הוטל לקרבות. רק בהפוגת הלחימה הראשונה, בחודש יוני 1948, ירד הגדוד מירושלים להתארגנות בשפלה. בין החיילים רווחה האמירה: " הגדוד עלה לירושלים בשיירת "הראל" הגדולה , ירד ממנה בשיירת שרידים קטנה" .

התחלופה הרבה של המפקדים גם היא הייתה משמעותית ביותר , כבר בראשית הקרבות , כשעלו יחידות הגדוד לאזור ירושלים, נהרגו כמה מפקדים ורבים נפצעו, כך שתוך כדי המערכה היה צריך למנות חבורת פיקוד חדשה.

הגדוד החמישי של הפלמ"ח היה עממי באופיו: הוא עשה את המוטל עליו ללא פרסומת ויחסי ציבור. גם התגבורת של הגח"ל , שנקלטה בגדוד תוך כדי לחימה , חשה באופן העממי של הגדוד, השתלבותם המהירה של חיילי הגח"ל הייתה תוצאה של המאמצים הרבים שהשקיעו באימון שלהם ובלימוד העברית.

לדברי המג"ד מוריס בן דרור, למרות ההבדלים הגדולים שהיו בין הקבוצות השונות שהרכיבו את הגדוד – מבחינת המוצא , החינוך , הניסיון והרגלי החיים – נשמרה בין האנשים אווירה של אחוות לוחמים וחברות. אחוות הלוחמים נוצרה והתחזקה אל מול הלחימה הנוראה. לפני כל פעולה גדודית-קרבית הייתה התגבשות תרבותית וחברית. המפקדים , ותיקי הפלמ"ח , חשו אחריות לאנשי יחידותיהם , הקיימות והחדשות, וחברות נאמנה נרקמה בין המפקדים לפקודיהם. בקרב הלוחמים היה אפשר לחוש את השפעתה של מסורת הפלמ"ח .

בחטיבת הראל נוצרה למעשה מעין " בכורה" טבעית לגדוד הרביעי ( הדגוד בו שירת דדו , דוד אלעזר) , שבאה לידי ביטוי בהעדפתו על פני הגדוד החמישי והגדוד השישי , בכמה נושאים : הטלת משימות לחימה, חימוש ואמצעי לחימה, הספקת ציוד , הבטחת בסיסים נוחים , מערך לוגיסטי ויחסי ציבור.

כדי להבטיח יוזמה התקפית מרוכזת , ולנצל בצורה יעילה את הכוח המאורגן , נקט מפקד הגדוד הרביעי , יוספלה טבנקין , בגישה קשה ביותר, אינטנסיבית, ושלפיה יחידותיו יצאו להתקפות לילה , ובסיומן , בין אם צלחו או נכשלו, הן הוחזרו לבסיסן בקיבוצי גוש קריית ענבים. ההגנה על היעדים בפני התקפות נגד , גם בשעות היום נעשתה תמיד על ידי כוחות אחרים.

על הגדוד החמישי , הוטל , בדרך כלל, לצאת להתקפות לילה , להישאר ולהתבסס על היעד במשך הימים הבאים , ולעמוד מול התקפות הנגד של האויב. מובן , שעקב כך הייתה לחימתו קשה ביותר , אינטנסיבית מאד וממושכת , והיה עליו להילחם מול עדיפות גדולה של האויב. מלחמה זאת התישה את הלוחמים וגרמה אבדות רבות, אך בסיכומו של דבר, לחימתו של הגדוד החמישי הכריעה את הכף לטובתנו בכמה זירות.

מפקדת הגדוד הייה צריכה להתמודד תדיר על מעמדו של הגדוד , על תפקידו במערכה, על המשימות שהוטלו עליו, ובעיקר על קבלת אמצעי לחימה ( נשק , תחמושת , מכשירי קשר , אספקת ביגוד ומזון), יחידות של הגדוד החמישי , שצורפו זמנית לפעולה עם הגדוד הרביעי לא תמיד הוחזרו למצבת הגדוד. מנחם רוסק מפקדו ( השני ) של הגדוד החמישי , לא ראה לנכון , בגלל מזגו הנוח, ל"היאבק" במסגרת חטיבת הראל על האיזון המתבקש בין הגדודים. הוא הבין שלאור המצב לא רצוי להכביד על יצחק רבין , בתפקידו כמפקד החטיבה.

לאחר מינויו של מנחם רוסק לסגנו של יוספלה טבנקין , שהחליף את רבין כמפקד החטיבה, שירתו מפקדי הגדוד הבאים רק תקופות לחימה קצרות ולא הספיקו ליצור לעצמם מעמד איתן מול הוותק של הגדוד האחר.

גם הזדהותו המלאה של קצין ההסברה הוותיק והמפורסם , בני מהרשק , עם מפקד הגדוד הרביעי והשפעתו הרבה על מפקד החטיבה, הוסיפו לחוסר האיזון בין הגדודים ולעמעום חלקו העצום של הגדוד החמישי במלחמה על ירושלים והדרך אליה והקרבות בנגב.

בתקופת מלחמת העצמאות מדצמבר 1947 ועד ראשית ינואר 1949 , השתתפו יחידות הגדוד החמישי ביותר מ120 פעולות ואירועי ירי . במשך ששת החודשים הראשונים של 1948 , השתתף הגדוד החמישי ברציפות בקרבות רבים ומרים ( כ-100 פעולות לחימה, מלבד ההשהייה בשטח על משלטים , וליווי שיירות לירושלים שעברו את הדרך בשלום). בפעולות אלו הוקז דמו של הגדוד החמישי אולי יותר מכל גדודי הלוחמים במלחמת העצמאות.

הקרבות הבלתי פוסקים היו קשים מנשוא, גם בגלל התנאים הטופוגרפיים והדמוגרפיים של האזור ההררי ושל העיר ירושלים שבהם התנהלו הקרבות. לפני הפעולות ואחריהן נאלצו הלוחמים לצעוד בלילות למרחקים גדולים, עם הנשק והציוד (המיושנים) על כתפיהם. מחסור קבוע היה במזון , בביגוד מתאים, באספקת ציוד ותחמושת , בדלק ובסוללות למכשירי קשר.

בצילום : חולדה- מחלקת סיור של הגדוד החמישי  לאורך קו התנועה בכביש חולדה-ירושלים, בין כפרים ערבים, מקור וקרדיט – בית הפלמ"ח – מרכז המידע

זכורה הפקודה של המפקד בגדוד החמישי שמעון אלפסי , בקרב הנסיגה מן הקסטל: "טוראים לסגת , מפקדים נשארים לחפות!" באותו קרב נפגע גם שמעון אלפסי ונהרג. קריאה זו מבטאת יותר מכל את רוח הלחימה והגבורה של הגדוד ושל הפלמ"ח כולו. אפשר לראות בה את יסודה של הקריאה "אחרי!" שקבעה בפלמ"ח ובצה"ל את מקומם של המפקדים בראש הכוחות הלוחמים.

לקראת כניסת ההפוגה הראשונה לתוקפה ( יוני 1948) נותרה בגדוד החמישי , לדברי מפקד החטיבה , רק פלוגה לוחמת אחת, ורק אז זכו אנשיה , לאחר חודשים ללא קשר עם הבית , למנוחה ראשונה ( במחנה סרפנד-צריפין) , וחופשה בבית, אך לחלק מאנשי הגדוד , העולים החדשים , לא היה בית או מקום כלשהו לבלות בו את חופשתם והם נאלצו להישאר במחנה. באותם ימים גם הגיעה לגדוג תגבורת של אנשי גח"ל והוחל לראשונה באימונים סדירים.

תגבור הקרב של סן סימון והצלת המצב

תוספת של Dan Ophir , לוחם מהגדוד החמישי , 17 בינואר 2018

"כאלה שבטעות, אני מאמין, או מחוסר ידע החסירו פה ושם את חלקו של הגדוד. מקרה אחד די בולט הוא קרב מנזר סן סימון בקטמון. בדרך כלל ידוע ומסופר שהקרב הקשה ההוא היה של הגדוד הרביעי. אבל חוץ מהמסופר נכוחה בספרו של לוי יצחק (לויצה), 'תשעה קבין' וידיעתי שלי ושל אנשים נוספים משתי מחלקות של הגדוד החמישי, המחלקה של עבד והמחלקה של יהודה סגס (מחלקת הצופים נען) שהיה לי הכבוד והעונג להיות אחד מנעריה, הוזעקו שתי המחלקות לקטמון כדי לתגבר את הגדוד הרביעי ולהציל את המצב וזה בדיוק מה שהן הצליחו לבצע. אנחנו איבדנו שם חבר אחד (יוסף לקס, קבור בקרית ענבים) ומספר פצועים. הגדוד החמישי היה גדוד מעולה ופעיל מאוד במלחמה ההיא ואין לו מה להתבייש!"

לוחמי הגח"ל בגדוד

בפרק החשוב בספרו של יואב הרפז  העוסק בגח"ל  ( הערת מערכת "רגעים היסטוריים : גיוס חוץ לארץ (גח"ל) הוא השם שניתן במלחמת השחרור לחיילים שגויסו מקרב היהודים, יוצאי אירופה וצפון אפריקה, שעלו לארץ ישראל באותה עת. רובם המכריע הם ניצולי שואה. במסגרת הגח"ל גויסו ונלחמו במלחמת השחרור כ-20,000 לוחמים, אשר היוו כרבע מהצבא. הלוחמים שולבו ביחידות לוחמות, ועל אף קשיי הקליטה, מחסור באימונים וקורותיהם בתקופת השואה, לחמו בחזיתות קידמיות. רבים נפלו על הגנת הארץ שטרם הספיקו להכיר. ) מופיע לראשונה הממד האישי של החיילים-העולים, קשיי השפה שלם, הבדידות, הבקשות להשתחרר לשעות ספורות כדי לפגוש את ההורים שזה עתה עלו ארצה, וכיוצא באלה. בפעולה לכיבוש צובא, לדוגמה, חלק גדול מהחיילים היו עולים חדשים. על פי המסופר, לפני היציאה לקרב פנה המפקד, זיוי צפרירי, יליד קיבוץ גבעת השלושה, לחייליו, הצביע על הכפר ואמר ביידיש רצוצה: "דאס צובא – מ'נעמט" ("זו צובא – לוקחים"). החיילים הסתערו על הכפר ובפיהם הצעקה: "זא רודזינו זא סטלינא, זא בן-גוריונא", שפירושה ברוסית: בעד המולדת, בעד סטלין, בעד בן-גוריון". מחזה זה, שחזר על עצמו במקומות שונים במהלך מלחמת העצמאות, מקבל בספר תפנית צבאית מעניינת. אחרי המלחמה, כך כתוב, סיפר מפקד בלגיון הירדני שבעת התקפת הגדוד החמישי על משלטי לטרון נשמעו בשטח צעקות בשפה הרוסית, והדבר גרם אצלם למבוכה גדולה ולחרדה מפני "החטיבה הרוסית שבאה לעזרת היהודים".

בסיכומו של דבר , הצליח הגדוד החמישי לקלוט ולהטמיע בתוכו את חיילי הגח"ל במהירות רבה ותוך כדי הלחימה. בקליטת אנשי הגח"ל הושקעו מאמצים רבים. אחד הצעדים הראשונים בקליטה היה הקניית השפה העברית ולימוד פרקים בידיעת הארץ.

מעצם אופיו והרכבו של הגדוד שררה בין אנשיו רוח עממית. אנשי הגח"ל חשו לראשונה בחייהם , שכאן ניתנה להם הזדמנות כניצולי שואה להילחם למען עצמם ועתידם, ולמען ארץ משלהם. הם גם יכלו לפתח רגשות של גאווה על השתתיכותם ליחידת פלמ"ח נודעת.

פלוגה ג' הייתה מורכבת כמעט כולה מאנשי גח"ל . מחלקה אחרת של לוחמי גח"ל פעלה כחלק מפלוגה ב' של אלעזר בלסנבוים ( הג'ינגי ) אשר דאג לטמן אותם היטב ולהכשירם לקרבות הבאים. בזכות עברו כמארגן אניות מעפילים ושליטתו בשפת היידיש , ראו בו העולים מנהיג , אב ומחנך ( בחורץ 1948.49 בלחימה על משלטי רפיח נפל אליעזר בלסנבוים ויחד אתו נפלו גם שני "גחלניקים" מפיקודיו) .

איש הקשר בין מפקדת הגדוד וחיילי הגח"ל היה פרופסור צבי יעבץ ז"ל ( אז צוקר ) , סטודנט באוניברסיטה העברית שעלה ארצה רק שנים ספורות קודם לכן. בעזרת השפות הרבות השגורות בפיו יצר צבי יעבץ קשר טוב עם יוצאי פולין ( ביידיש ) עם יוצאי רומניה ( ברומנית) , ועם יוצאי צפון אפריקה ( בצרפתית). לרוב אנשי הגח"ל לא היה בית בארץ והם נאלצו להשאר במחנה גם בזמן החופשות הקצרות, וצבי יעבץ טרם הקים משפחה, נשאר רוב הזמן במחנה של הגדוד יחד עם אנשי הגח"ל. הוא לימד אותם עברית , טיפל במצוקותיהם , וידע לרכוש את לבם. צבי דיבר בלהט על ציונות והקנה להם את ערכי החלוציות ואצת רוח הפלמ"ח , ובייחוד החדיר בהם את הביטחון בכוחם לעת קרב.

הערת טובה עופר, חובשת לוחמת בגדוד החמישי של הפלמ"ח  , 18 בינואר 2018

בהיותי לוחמת הגדוד החמישי של חטיבת הראל,שברובה נוצרה מהכשרות מגוייסות ,שהתאמנו בקיבוצים ,והיו בהן בנות רבות,שלקחו חלק בלחימה יחד עם הלוחמים,חובשות,קשריות,נהגות ,עם הציוד ,החגור ,הסטן והרימון,,הגדוד החמישי לחם בכל הגיזרה של ירושלים וסביבתה,בכל תפקיד וקרב שהיטילו עליו,וישב במשלטים לפעמים בלי קורת גג,בלי ציוד ומזון מספיק,בלי טרוניות וכעסים ואפשרות לצלצל לאמא או אבא,כי לא היה שום קשר עם הבית.כל 3 חודשיי המצור.נלחמנו גם בדרום בעוג'ה אל חפיר ורפיח.בכל המשימות הקשות.לא התגוררנו בקיבוציי הסביבה,כך שלא נהנניינו מאוכל טוב ומקום לינה נוחים,כמו למשל הגד' השישי והרביעי שהיו בקרית ענבים ומעלה החמישה בתנאים יותר נוחים.אבל כולנו נלחמנו למען מטרה ואת זה השגנו,אמנם בדם רב ופצועים.פרצנו את הדרך לשפלה וחיברנו אותה למדינת ישראל. טובה(שכטר)עופר,מהכשרה בנגבה,חובשת לוחמת בגד' ה 5 הראל,פלו' א' מחלקת גח"ל.

הגדוד החמישי הראל, מרגע הגעת השיירה ב20/4/1948 בדרך הקשה והעקובה מדם הלוחמים שנפצעו ונהרגו בדרך, גם מ״פ של ההכשרה שלנו, הכשרת נגבה, יענקל'ה סטוצקי נהרג מהפורעים הערבים שירדו מההרים , ירו וזרקו סלעים, משאיות נשרפו,קשה היה להתארגן כי היינו מפוזרים במשאיות הקמח והציוד שהבאנו לירושלים הנצורה, היינו מצויידים בנשק הצ׳כי שניקינו אותו לפניי העלייה בשיירה, מהגריז',ועשינו מטווח קצר,אבל היה קשה לפגוע בערבים הרבים בהיותינו בדרך,, אנחנו שהגענו בשלום לירושלים הנצורה, שלשמחתם לא היה גבול, גם כי באנו , אנחנו הפלמחניקים לעזרה וגם נזקקו למעט הציוד שהבאנו להם,הגדוד החמישי השתתף בכל הקרבות שהטילו עליו, וישב במשלטים , לעיתים בלי מזון וציוד מספיק, תחת כיפת השמיים, כל פעם במקום אחר,מים גם היה בעיה, במיוחד כדי להתרחץ, אבל הסתדרנו, לא קיטרנו, לא היה לנו קשר עם הבית והם לא ידען עלינו כל חודשיי המצור,,הגדוד שלנו ברובו היה מהכשרות מגוייסות, גם רזרויסטים ובודדים, עולים חדשים שהיגיעו היישר מהשואה,היינו הרבה בנות בגדוד,כי רובנו ההיינו בהכשרות,חובשות ,קשריות, נהגות כולן לוחמות,עם סטאן ורימון, חגור מלא, בתור חובשת של מחלקת גח״ל היה לי ציוד עזרא ראשונה, , ובשעת פנאי לימדתי במשלט עברית ושירים ישראליים את לוחמיי הגח״ל, היינו כמשפחה אחת, זיוי צפרירי , המ״פ, בקרב בצובה, נתן פקודת אש ביידיש,

 הגדוד החמישי והקרב על קיבוץ רמת רחל , מאי 1948

סיכום עמודים 119-124 בצילום : קיבוץ רמת רחל , מאי 1948

במחצית חודש מאי 1948 , עם פלישת צבאות ערב , גבר מאד כוחם של הערבים שתקפו את ירושלים מדרום.

למרחב הדרומי הגיעו כ-800 חיילים מצריים סדירים, שנוספו ל-500 חיילי הלגיון הערבי ול900 חיילים בלתי סדירים. לרשותם עמדו תותחים, משורייני קרב ומרגמות. הערבים החליטו לכבוש את קיבוץ רמת רחל, שהיווה "עצם זר" בתוך השטח הערבי ( בין הכפרים בית-צפפה, מלחה, צור באחר, בית ג'אלה, מנזר מר-אליאס ובית לחם) , ושלט למעשה על כביש ירושלים-בית לחם.

כוחות "ההגנה", שהגנו על ירושלים , היו מפוזרים בעמדות שונות בכל חלקי העיר המותקפת, שמצבה באותה עת היה בכי רע. רמת רחל , בהיותה מוצב קדמי במערך ההגנה של ירושלים, לאחר נפילת גוש עציון, הייתה עמדה חשובה ביותר.

רמת רחל נפלה

ב19 למאי 1948 החלו ההפגזות על קיבוץ רמת רחל, והן נמשכו שלושה ימים. ההפגזות גרמו אבדות בנפש ונזקים רבים למבנים ולתכולתם וכן למשק החי. על הקיבוץ הגנו בהתחלה רק הגברים חברי הקיבוץ, לאחר שהנשים והילדים פונו ממנו קודם לכן. ב22 למאי 1948 , לאחר הפגזה קשה ושריפות שפרצו במשק , נכבש הקיבוץ על ידי הערבים. מגיני הקיבוץ שנפגעו התפנו לעיר ירושלים. הערבים החלו להתקדם לעבר שכונת ארנונה היהודית. כבר באותו יום, בערב יצאו יחידות של "ההגנה" מירושלים יחד עם כיתה של אנשי אצ"ל, להתקפת נגד ולאחר קרב קצר השתלטו מחדש על היישוב. ביומיים הבאים הותקף הקיבוץ קשות, ושלוש פעמים עבר מיד ליד. לבסוף נכבש ברובו על ידי כוחות האויב. ממגיני היישוב נפלו עד אז 13 איש ועשרות נפצעו. היו גם אנשי משוריין של "ההגנה" שהיה בדרכו משכונת ארנונה לרמת רחל. המשוריין שלהם נפגע מפגז אנטי-טנקי , שנורה עליו מתותחי הכוחות הערבים.

בשלב זה פנו הפעילים המרכזיים של המוסדות האזרחיים בירושלים אל מפקד חטיבת הראל, יצחק רבין, וביקשו את התערבות הפלמ"ח להצלת רמת רחל ולהסרת האיום של הכוחות המצריים וחיילי הלגיון על ירושלים מהדרום. רבין קיבל על עצמו את האחריות לגזרה למשך 24 שעות והטיל את ביצוע המשימה על הגדוד החמישי של הפלמ"ח.

ההתקפה והכיבוש מחדש

ב24- למאי 1948 נשלחה פלוגה א' של הגדוד החמישי לתקוף את מנזר מר-אליאס. הם היו אמורים לתקוף את המנזר מבסיס יציאה ברמת רחל. אבל לפני שהגיעו לרמת רחל, התברר להם שרוב שטח הקיבוץ נכבש על ידי הערבים. וכוחות "ההגנה" המועטים שנשארו בו היו מבוצרים בחדר האוכל של הקיבוץ. השכם בבוקר, תחת אש מהכפר הערבי צור-בחר, הצליחו שתי מחלקות מהפלוגה להיכנס לשטח הקיבוץ ולחדר האוכל. הלוחמים, , שטרם הכירו את המקום, נערכו מיד להגנה ולהתקפה. במשך היום ניסו הערבים לתקוף את בניין חדר האוכל, כשהם מסתייעים במשוריינים ובאש ארטילירית. אולם לוחמי הגדוד החמישי של הפלמ"ח שהשיבו אש יעילה , מחדר האוכל ומגבעה מערבית סמוכה, גרמו לערבים אבדות כבדות והדפו את ההתקפות. תוך כדי חילופי האש, ניסו לוחמי הגדוד החמישי לכבוש את בית הילדים ובתים נוספים בקטע המזרחי של המשק , שבהם החזיקו הערבים, אך נסוגו לאחור. לאחר שסמג"ד הגדוד החמישי דיווח למפקד "ההגנה" בירושלים על המצב, נפתחה בערב ה25 למאי 1948 מתקפה נוספת של יחידות הגדוד החמישי על עמדות הערבים ברחבי הקיבוץ. לאחר "ריכוך ארטילרי" של פגז "דווידקה" אחד ו3 פגזי מרגמה 3 ”,שפגעו בבית הילדים הדו-קומתי שבו התבצרו המצרים, יצא מחדר האוכל כוח של הגדוד החמישי עם להביור אחד ו"פיאט" ( מטול יד נגד-רכב) וכבש את בית הילדים. אחריו נכבשו גם שאר העמדות, והחל מרדף אחר כוחות האויב שברחו לכיוון צור-באחר.

הקרב על בית הילדים

עם שחר ניסו כוחות מצריים לתקוף את היישוב מדרום, אך הם נהדפו באש מאסיבית, ונגרמו להם אבדות רבות. באותו יום פוצצו החבלנים של הגדוד החמישי את בית הילדים, שהיה המבנה הקיצוני באזור המזרחי של הקיבוץ ועל ידי כך נוצר שטח פתוח ושדה אש נוח להגנה.

באותו ערב כבשה פלוגה ב' של הגדוד את גבעת מר-אליאס ואת המנזר שבראשו. הגבעה והמנזר שימשו כמשלט של הלגיון הערבי על הדרך מירושלים לבית לחם, ועמדת ארטילריה שממנו הפגיזו את רמת רחל ואת דרום ירושלים. התקפת נגד של האויב נהדפה . המנזר טוהר, עמדות התותחים נהרסו, שטח הגבעה מוקש וכן קטע הכביש לבית לחם. הפלוגה חזרה לבסיסה ללא אבדות .

בשלושת ימי הקרבות ברמת רחל נפלו שמונה אנשים ( 4 מהגדוד החמישי) ו-53 נפצעו. אצל האויב היו עשרות רבות של הרוגים.

הסרת האיום מדרום

שחרור רמת רחל והפגיעה במתחם מר-אליאס , הסירו מעל ירושלים את האיום הערבי מדרום. היישוב הקיבוצי הוחזר לאחריותה של מפקדת "ההגנה" בירושלים. למעשה , התקפת צבאות ערב הפולשים , שארכה כאן חמישה ימים, נשברה על ידי כוחות הגדוד החמישי של הפלמ"ח. מאז לא פרצו יותר הערבים את קו-הגבול שהוצב בדרום העיר.

 ראה גם : קיבוץ רמת רחל

בצילום : אם ובתה חוזרים לקיבוץ רמת רחל , סוף מאי  1948

קיבוץ רמת רחל נוסד בשנת 1926 ע"י קבוצה של 10 חלוצים חברי פלוגת ירושלים של "גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור". חברי הגדוד הגיעו לארץ ישראל בשנת 1921 והקימו את אוהליהם בעיר ירושלים, במטרה ליישב את העיר ולעבוד בעבודות מחצבה, בניין וסבלות, עבודות אשר באופן מסורתי היו בידי הערבים. בשנת 1926 הם עזבו את המחנה הזמני לטובת קרקע סלעית בדרום ירושלים ושם ייסדו את קיבוץ רמת רחל, אשר נקרא על שם קבר רחל אמנו שנמצא באזור.

התחלה קשה

במאורעות של 1929 הותקפה החווה הלימודית שליד הקיבוץ ע"י מאות ערבים ביוזמתו של המופתי הירושלמי. חברי הקיבוץ הצעירים נטשו זמנית את הקיבוץ ועברו לשכונה שכנה, והקיבוץ הוחרב עד ליסודות. חבר קיבוץ אחד נהרג.

השנים הפוריות

שנה לאחר ההתקפה שבו חברי הקיבוץ והקימו אותו מחדש והפעם השתמשו בשיטת בניה חזקה יותר, אשר תעמוד בהתקפות עתידיות של הערבים בשנים 1939-1936. חדר האוכל של הקיבוץ היה הראשון בתנועה הקיבוצית אשר נבנה מאבן. בקיבוץ נקלטו קבוצות של עולים, בעיקר מפולין, גרמניה ורוסיה. הקיבוץ התפתח והתושבים הקימו רפת, מכבסה ומאפיה מסחרית. רבים מחברי הקיבוץ מצאו פרנסה במחצבות האשלגן שבים המלח וחלקם התפרנסו כסבלים בתחנת הרכבת של ירושלים. מספר הילדים עלה ובעקבות זאת הוקם בית ספר. בסוף שנות הארבעים התגוררו בקיבוץ כ-250 איש.

ראה גם :

 קרב רמת רחל – ויקיפדיה

 אתר הנצחה לגדוד החמישי של פלמ"ח-הראל – נזכור את כולם

4