ז'וקוב נקרא להתייצב בדחיפות בפני סטלין וקיבל את הפיקוד על החזית המערבית והגנת מוסקבה, עם איוואן קונייב כסגנו.
להזכירכם כי המיפגש הקודם של גנרל ז'וקוב עם סטלין הסתיים בהדחתו :
ז'וקוב חשב שיש לפנות את הצבא הסובייטי מאזור קייב לגדה המזרחית של הדנייפר ולחזק את החזית המרכזית החלשה מול מוסקבה. סטלין לא היה מוכן לשמוע על פינוי קייב. ב-29 ביולי 1941 נפגש ז'וקוב עם סטלין. זה האחרון כינה את דעותיו של ז'וקוב בעניין קייב – "שטויות".
ז'וקוב הגיב: "אם לדעתך ראש המטה הכללי מסוגל לדבר אלא שטויות, הרי שאין לי מה לעשות כאן". סטלין פיטר את ז'וקוב אבל תוך זמן קצר התברר שטעה. הגרמנים כיתרו את הצבא הסובייטי באוקראינה ושבו יותר מ-600,000 חיילים, כעשירית מהצבא האדום.
בתחילת ספטמבר התמוטטה החזית הרוסית בלנינגרד. העיר עמדה לפני כיתור ונפילה. סטלין הדיח את מפקד החזית המרשל וורושילוב והורה לז'וקוב לטוס ללנינגרד ולקבל את הפיקוד שם. ב-10 בספטמבר 1941 הגיע ז'וקוב לעיר, ארגן וייצב את הגנתה.
היום בשנת 1941 נקרא הגנרל הרוסי ז'וקוב מלנינגרד למוסקבה כדי לקחת את הפיקוד על הגנת הבירה. הוא קרא מיד לחפור עמדות הגנה חדשות. מוסקבה התבצרה בחיפזון, 250 אלף נשים ובני נוער עבדו בבניית תעלות הגנה מסביב לעיר נגד הגרמנים .
רקע היסטורי
בשלב זה, כבר ב12 באוקובא 1941 הפכה מוסקבה למטרה לתקיפות גרמניות מהאוויר. השלטונות הורו לאוכלוסייה לבנות מתרסים ברחובות העיר, אפילו ליד הקרמלין. ב-16 באוקטובר הביאו שמועות על מבקע גרמני שהביא את טור השריון עד למוסקבה עצמה לכדי בהלה המונית בעיר. רבים ניסו להימלט, ומוסדות השלטון הסובייטים פונו מזרחה לעיר קויבישב (כיום סמרה), אך סטלין נשאר במוסקבה. הרדיו הרוסי הודיע כי על אף חומרת המצב החליט סטלין להשאר בעיר. כאשר חלפה הבהלה, היו תושבי העיר הנותרים מאוחדים בהחלטה לעצור את הגרמנים בגופם. עשרות אלפי מתנדבים חפרו בקור המקפיא תעלות נגד שריון במבואות מוסקבה. גדודי מתנדבים חומשו בנשק והושלכו אל החזית. ב-19 באוקטובר הכריז רדיו מוסקבה "מצב מצור" שנתן לרשויות הצבא ונ.ק.ו.ד. סמכויות נרחבות.
סטלין, בצעד שנועד לתת דוגמה ולהפגין נחישות בפני החיילים והאזרחים, הורה לערוך את המצעד הצבאי המסורתי של יום השנה למהפכה ב-7 בנובמבר בכיכר האדומה, למרות הסכנה של הפצצה גרמנית. ואכן, החיילים צעדו בכיכר האדומה והמשיכו בדרכם היישר אל החזית. מצעד זה, ונאומו של סטלין ליום המהפכה, שנישא בתחנת הרכבת התחתית "מאיאקובסקי" במוסקבה, כהגנה מפני הפצצות אוויריות, נועדו להוכיח לעולם כולו ולאזרחי ברית המועצות, שההנהגה הסובייטית נחושה בכוונתה להגן על מוסקבה עד הסוף. מצב הרוח של תושבי מוסקבה השתנה מבהלה להתרסה.
לקראת סוף אוקטובר הואטה ההתקדמות הגרמנית ונבלמה כמעט לחלוטין כתוצאה מהתחזקות ההתנגדות הסובייטית על מבואות מוסקבה ותנאי מזג האוויר. גשמי הסתיו הפכו את הדרכים לנהרות של בוץ עמוק, עובדה שהגבילה את יכולת התנועה של כוחות השריון הגרמנים. כשהגיע הכפור בראשית נובמבר, יכלו הגרמנים לשוב ולהשתמש בדרכים, אולם עתה צצה בעיה חדשה – הם לא היו ערוכים ללחימה בחורף. לגייסות הגרמניים חסרו ביגוד חם וחליפות הסוואה לבנות. המנועים של הטנקים וכלי הרכב הממונעים קפאו כאשר הטמפרטורות צנחו אל מתחת לאפס מעלות. חורף 1941–1942 היה קר במיוחד אפילו במונחים רוסיים.
לוחמי הצבא האדום, שהשתתפו בקרבות המגננה הקשים במבואות מוסקבה, הבינו שאסור להם להמשיך לסגת ויש להגן על מוסקבה עד האיש האחרון.
ב-27 בנובמבר הגיעו הכוחות החלוץ הגרמניים בנקודה מסוימת למרחק של 27 ק"מ בלבד מפרברי מוסקבה. כמה גנרלים גרמניים טענו בזיכרונותיהם שניתן היה לראות את צריחי הקרמלין מעמדותיהם הקדמיות, אך נראה שהם התבלבלו, והכוונה הייתה לעיר איסטרה, כ-25 ק"מ ממוסקבה.
אל מול תנאי מזג אוויר איומים והתנגדות סובייטית נחושה, ללא ציוד מתאים, בביגוד שאינו הולם (המחסור בביגוד מתאים לחורף היה קשה עד כדי כך שבגרמניה נערך מבצע לאיסוף בגדים מהאזרחים לכוחות הגרמניים בברית המועצות), בקרקע קפואה ומושלגת, קשה כסלע, נעצרה המתקפה הגרמנית. ב-3 בדצמבר 1941 עוד תקפו הגרמנים באזור העיר טולה, מדרום למוסקבה, אך הייתה זו התקפתם האחרונה.
ב-5 בדצמבר פתח הצבא האדום במתקפת-נגד בחזית רחבה נגד הצבא הגרמני במרחב מוסקבה. במהלך הסתיו שינע הפיקוד הסובייטי העליון 40 דיווזיות רעננות ומצוידות היטב מסיביר והמזרח הרחוק למערב ברית המועצות, אך שמר את רובן בעתודת הסטאבקה לצורך מתקפת-הנגד. העברת הכוחות התאפשרה, לאחר שהמרגל הסובייטי ריכרד זורגה העביר מידע מודיעיני מיפן לפיו האימפריה היפנית, שהובסה על ידי ז'וקוב בקרב חלקין גול באוגוסט 1939, לא מתכוונת לתקוף שוב את ברית המועצות. הכוחות שהועברו מהמזרח הרחוק היוו רק חלק קטן מכוחות העתודה, שהפיקוד הסובייטי הצליח להכין ולאמן במהלך החודשים האחרונים של שנת 1941 לקראת פתיחת מתקפת הנגד באזור מוסקבה.
עתה, כאשר האויב היה קרוב למוסקבה אם אי-אפשר היה להתעלם ממנה, הטיל ז'וקוב את הכוחות שנשמרו בעתודה למערכה, בסיוע טנקי T-34 חדישים ומשגרי רקטות קטיושה. כוחות העתודה הסובייטים היו מצוידים היטב ללוחמת חורף, וכללו בין השאר גם מספר גדודי סקי. הגייסות הגרמנים במרחב מוסקבה, המותשים והקפואים, הופתעו על ידי מתקפת הנגד הסובייטית המסיבית, ונאלצו לסגת במהירות מערבה כדי לחמוק מכיתור על ידי הכוחות התוקפים.
באמצע דצמבר היה הפיקוד העליון הגרמני בפאניקה מוחלטת. המפקדים הבכירים של קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית דרשו נסיגה מיידית חזרה לאזור סמולנסק כדי להציל את כוחותיהם מהתמוטטות והשמדה. אולם היטלר לקח לידו באופן אישי את הפיקוד על הצבא הגרמני בחזית המזרחית, ולא התיר נסיגה כללית מאזור מוסקבה, תוך שהוא מורה לכוחות הגרמנים שלא לוותר על אף שעל אדמה. פקודה זו תרמה לייצובה של החזית הגרמנית ולהאטת קצב ההתקדמות של כוחות הצבא האדום. בראשית שנת 1942 נבלמה מתקפת הנגד הסובייטית כמעט בכל הגזרות והכוחות התוקפים ספגו אבדות כבדות. בלימת מתקפת הנגד הסובייטית איפשרה להיטלר לטעון, שהנחישות שלו היא שהצילה את הוורמאכט מכליה. התוכנית השאפתנית של הפיקוד הסובייטי העליון הייתה לכתר את הכוחות הגרמנים בין מוסקבה לסמולנסק, לפרוץ את המצור על לנינגרד, ולכבוש מחדש את אוקראינה. בפועל הצליח הצבא האדום להשיג התקדמות ניכרת מצפון ומדרום למוסקבה (בצפון נסוגו הכוחות הגרמנים מרחק של 350 ק"מ) אך ממערב למוסקבה הוסיפו הגרמנים להחזיק במבלט בקו החזית באזור רז'ב-ויאזמה-גזצ'ק שנודע בשם מבלט רז'ב, שקצהו הצפון-מזרחי היה מרוחק כ-180 ק"מ בלבד מהבירה הסובייטית, וכל הניסיונות לעקור אותם משם נסתיימו בכישלון.
3