היום לפני 72 שנה כבשו כוחות האו"ם בהובלת ארה"ב את פיונגיאנג, במהלך מתקפת הנגד שלהם במלחמת קוריאה. כעבור מס' שעות מתחילים מאות אלפי "מתנדבים סינים" לחצות את נהר היאלו, לאחר שארה"ב התעלמה מאזהרות סין שלא להמשיך לנוע צפונה (לעבר גבולה)
בתוך ימים יתארגנו הכוחות הסינים לצאת למתקפת נגד משלהם, שתביא אותם מעבר לקו הרוחב 38, לתוך דרום קןריאה. עד 5 בדצמבר יכבשו בחזרה את פיונגיאנג ועד ראשית 1951 כבר יהיו בסיאול. מתקפת הנגד הסינית היא אחת הכשלונות המודיעיניים הגדולים במאה העשרים (שלא חסרה כאלו כמובן).
מקור וקרדיט : אורן האס , טוויטר
מלחמת סין קוריאה
מלחמת קוריאה התרחשה בשנים 1953–1950 בין שני חלקיה של קוריאה: קוריאה הצפונית, בסיוע צבא סין ובמידה פחותה גם ברית המועצות, וקוריאה הדרומית, שנתמכה בידי האומות המאוחדות בהנהגת ארצות הברית.
סין החלה לאיים כי תשתמש בכוח על מנת לעצור את כוחות האו"ם. כבר מראשית נובמבר 1950, החלו יחידות מכוחות האו"ם או מכוחות קוריאה הדרומית להיתקל מדי פעם בכוחות חזקים (אז עדיין לא היה ידוע כי הם סיניים), אשר היו מראים את כוחם למשך שעות ספורות ואז נסוגים כלעומת שבאו. גנרל מקארתור ביקש את הסכמת הממשלה להפצצות אסטרטגיות בתוך סין על שדות תעופה ותחנות כוח, אולם למרות הסכמת הממשל האמריקני, התנגדו לכך נציגי ממשלות האו"ם הנוספות, והתוכנית נפסלה.
בינתיים, המשיכו כוחות האו"ם להתקדם עד שהגיעו אל עמק יאלו. נשמעו קולות אשר טענו כי די בכך, וכי עמדות תותחים מבוצרות היטב יוכלו לשלוט על כל נהר יאלו, ובנסיבות אלו אין צורך להגיע עד הנהר עצמו, אולם דעות אלו הושתקו על ידי מקארתור, אשר רצה להכריע את צבא קוריאה הצפונית לחלוטין. מקארתור התעלם מאזהרות סיניות אשר נשלחו (בעיקר דרך הודו) כמו גם מתפיסת שבויים סיניים ומהתקרבותו של החורף בקוריאה הצפונית.
ב-24 בנובמבר החלו יחידות קדמיות של הארמייה השמינית לרדת לכיוון עמק יאלו. מקארתור ידע כי אין לו מספיק חיילים על מנת לכסות את כל רוחבה של קוריאה הצפונית (אז עמדו לרשותו 100,000 חיילי או"ם בלבד), ולכן תכנן שהארמייה השמינית תהיה בחלק המערבי של קוריאה הצפונית ואילו הקורפוס העשירי יהיה בחלק המזרחי. בתווך החליט מקארתור להעמיד את היחידות החלשות יותר של הצבא הדרום קוריאני, כאשר ממש באמצעיתו של קו הגבול של חצי האי תהיה השמירה חלשה ביותר.
ב-26 בנובמבר פתחו הסינים בהתקפה עם מאות אלפי חיילים. הסינים, אשר הסתתרו היטב בערוצים במרכז אזור הגבול, תקפו את כוחות האו"ם ואת כוחות קוריאה הדרומית, לא רק מן החזית אלא אף מהאגפים ומהעורף. הארמייה השמינית נסוגה תוך אבדות רבות, ואילו הקורפוס העשירי כותר למעשה, ורק על ידי התחמקות ולחימת מאסף נואשת, הצליח לחמוק אל הים, שם השיטו אותו ספינות הרחק מן האזור.
עקב מתקפה זו שינה מקארתור את תוכניותיו, והחל לתכנן את עזיבת חצי האי לחלוטין, לא רק את החלק הכבוש בתוך קוריאה הצפונית, אלא גם את קוריאה הדרומית כולה. במקרה הטוב ביותר, כך סבר, יוכל הוא להחזיק זמן מוגבל כלשהו במתחם המבוצר של פוסאן. המתקפה הסינית הקשה הקימה הרבה מאוד קולות בארצות הברית, אשר חיכו זה זמן רב כדי להתנגח בגנרל. מקארתור התנצח עם העיתונים, עם הממשל וכן עם חברות האו"ם, עד אשר יצאה הוראה מוושינגטון כי אין מפקד מטעם ארצות הברית יכול להתנצח מעל דפי העיתונות עם הכתבים, ואין הוא רשאי להביע את דעתו על החלטותיה של הממשלה.
מתקפות הנגד של ריג'ווי ביססו את עמדות הצדדים בקרבת קו הרוחב ה-38, ובמשך השנתיים האחרונות של המלחמה נמשכו קרבות קשים בסביבתו. התקפות אלה לא שינו כמעט את גודל השטח שבידי שני הצדדים, ורק הגדילו את רשימת אבדותיהם במלחמה. באותו זמן, נמשכו שיחות השלום כמעט שנתיים, כאשר סלע המחלוקת העיקרי היה סביב אפשרות של כל שבוי ושבוי לבחור את המדינה אשר ברצונו להתיישב בה.
