ביום זה, 10 באוגוסט 1956, אנדרה אכיארי, קצין מודיעין צבאי צרפתי לשעבר, לצד קבוצת הטרור Union Française Nord-Africaine, הטמין פצצה בקסבה, אלג'יר, שהתפוצצה והרגה 73 בני אדם. המתקפה הייתה חלק ממסע התנגדות אכזרי שניהלה צרפת נגד תנועת העצמאות האלג'יראית.
רקע היסטורי
מלחמת העצמאות של אלג'יריה הייתה מאבק מזוין בין צרפת ותנועות עממיות אלג'יראיות שהתנהל בין השנים 1954 ל-1962, והוביל, בסופו של דבר, לעצמאותה של אלג'יריה משלטון צרפת. המלחמה הייתה אחת ממלחמות הדה-קולוניזציה החשובות במאה העשרים, גרמה לזעזוע קשה ברפובליקה הצרפתית הרביעית בצרפת (1946–1958), ונחשבת לאחד הגורמים לנפילתה.
המלחמה התאפיינה בלוחמת גרילה, פעולות טרור נגד אזרחים, שימוש בעינויים בידי שני הצדדים, ופעולות אנטי טרוריסטיות שהפעיל הצבא הצרפתי כנגד המקומיים. המאבק החל על ידי חברים בארגון החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (Front de Libération Nationale – FLN) ב-1 בנובמבר 1954, ביום שכונה "יום כל הקדושים האדום" (Toussaint Rouge).
המלחמה הייתה קונפליקט רב-שלבי ורב-פנים שהיו מעורבות בו מספר תנועות יריבות שלחמו זו בזו בזמנים שונים: בצד תנועות השחרור האלג'יראיות, נלחם ה-FLN באכזריות נגד התנועה הלאומית האלג'יראית (MNA) באלג'יריה, ובמלחמות הקפה[1] בצרפת עצמה. בצד הצרפתי, התפצל הצבא הצרפתי במהלך שני ניסיונות הפיכה, כשה-OAS הצרפתי פועל הן נגד ה-FLN והן נגד הממשלה הצרפתית.
בתמונה: חיילים צרפתים באלג'יריה
בהוראתה של הממשלה הסוציאליסטית של גי מולה ובהנחייתו של שר הפנים פרנסואה מיטראן, החל הצבא הצרפתי במאמץ פיוס והשכנת שקט באלג'יריה, שנחשבה עד אז בעיני הצרפתים כחלק אינטגרלי מצרפת עצמה. אלא שניסיון זה להחזרת היציבות הידרדר עד מהרה למלחמה כוללת. האלג'יראים, שתמכו תחילה בפתרון שקט בדרכי שלום, נטו בהמשך יותר ויותר ליעד נחרץ של השגת עצמאות, כשהם נהנים מתמיכת מדינות ערביות, ובהמשך גם מתמיכה גוברת של דעת הקהל בעולם כולו, כחלק מהסלידה הגוברת מתופעת הקולוניאליזם. הצרפתים עצמם היו חלוקים בשאלת "אלג'יריה הצרפתית" (l'Algérie Française), האם לשמור על הסטטוס קוו, האם לשאת ולתת על סטטוס זמני שבין עצמאות מלאה לבין שילוב מלא של אלג'יריה כחלק מצרפת עצמה, או האם להסכים לעצמאותה המלאה של אלג'יריה. הצבא הצרפתי השיג תחילה ניצחון צבאי במלחמה, אך המצב השתנה, ועצמאותה של אלג'יריה נראתה בהמשך בלתי נמנעת.
כמו שידעו המורדים האלג'יריים היטב, הצרפתים מצידם לא מתכוונים לוותר – רק אחרי שחצתה מלחמת אלג'יריה את צרפת לשניים: כאשר מתנגדים בצרפת עצמה – דוגמת הפילוסוף ז'אן פול סארטר, קראו לחיילים לערוק או פשוט לסרב לקחת כל חלק במלחמה האכזרית הזאת, יחד עם מספר הגופות העולה ועריקות של קציני צבא בכירים צרפתיים באלג'יריה במחאה על מה שנתפס בעיניהם כיד רכה מידיי כלפיי המורדים – הלכה ושקעה ההבנה שטוב לא ייצא מהסיפור הזה.
וכך, פחות מעשור אחרי מלחמת העולם השנייה, החריבה מלחמת אלג'יריה את הלגיטימיות של הרפובליקה הרביעית (שהוקמה לאחר שחרור צרפת מידיי הנאצים) והחזירה למגרש המשחקים הפוליטי את שארל דה-גול. כאשר נבחר דה-גול לנשיאות צרפת, האמינו רבים שיהיה בכוחו להחזיר את הקולוניה הסוררת אל חיק האימפריה. אולם, אפילו גיבור מלחמת העולם השנייה לא יכל על האתגר. לאחר משאל עם באלג'יריה בשאלת העצמאות – משאל בו תמך דה-גול, נפתחו שיחות השלום בין ה-FLN לממשל הצרפתי ובמרץ 1962 זכתה אלג'יריה בעצמאותה.
בשל אי היציבות של הרפובליקה הצרפתית הרביעית בצרפת, שב שארל דה גול לשלטון לאחר משבר מאי 1958, ובהמשך הקים את הרפובליקה הצרפתית החמישית. שובו של דה גול יצר ציפיות להמשך השליטה הצרפתית באלג'יריה ולשילובה עם הקהיליה הצרפתית (Communauté française), צורת השלטון בקולוניות הצרפתיות ובאזורי ההשפעה הצרפתיים, שנוסדה כחלק מהחוקה הצרפתית משנת 1958. אלא שדה גול, במשך הזמן, נטה יותר ויותר למתן עצמאות לאלג'יריה, ולבסוף הגיע ככל הנראה למסקנה שזהו תהליך בלתי נמנע. דה גול קיים משאל בקרב האלג'יראים שבו הם בחרו בעצמאות, וכתוצאה, החלה צרפת במשא ומתן עם ה-FLN, שהוביל להסכמי אוויאן במרץ 1962, שהובילו, בסופו של דבר, לעצמאות אלג'יריה. לאחר כישלון הפיכת הנפל באלג'יר, שאורגנה בידי גנרלים צרפתיים שהתנגדו למשא ומתן שניהל מישל דברה, ראש ממשלתו של הנשיא דה גול, יזם ה-OAS (Organisation de l'armée secrète), שהיה מורכב ממתנגדי מתן העצמאות לאלג'יריה, שורה של מעשי חבלה, אך גם שביתות והפגנות ברחבי אלג'יריה, כדי לחבל במימוש הסכמי אוויאן וכדי למנוע את גירושם של הצרפתים המתיישבים שבאלג'יריה. אחמד בן בלה, שנאסר ב-1956 יחד עם מנהיגים נוספים ב-FLN, הפך בספטמבר 1962 לנשיאה הראשון של אלג'יריה העצמאית.
מלחמת אלג'יריה הייתה אירוע מכונן בהיסטוריה של אלג'יריה המודרנית. היא הותירה צלקות הן בחברה הצרפתית והן בעם האלג'יראי, והשפעתה עדיין ניכרת בחלקים משני העמים עד היום.
2