נפילת בגדאד העבאסית התרחשה לאחר פלישה מונגולית לח'ליפות בשנת 1258. האורדות של הולגו ח'אן ובעלי בריתו הטילו מצור על העיר, ולאחר פריצת חומותיה בזזוה והרסוה. לאחר הפלישה הייתה העיר כולה בחורבות ובין 100 אלף למיליון מתושביה נרצחו. אף ספריות העיר ובהן בית אל-חכמה לא ניצלו, ומאות אלפי כרכים הושלכו לנהר החידקל והשחירו את מימיו. הח'ליף אל-מסתעצם נלכד והוצא להורג. הח'ליפות העבאסית חלפה מעל פני העולם לאחר 508 שנים בשלטון, ובגדאד עצמה נותרה דלת אוכלוסין והרוסה עד למאות ה-19 וה-20.
רקע
בגדאד שימשה כבירתה של הח'ליפות העבאסית ומקום משכנו של הח'ליף למן שנת 758, עת נחנכה בידי הח'ליף העבאסי השני אל-מנצור. היא נבנתה על גדות החידקל, וצורתה העגולה אמורה הייתה לשקף עקרונות קוסמיים שהתבטאו גם בכינויה "עיר השלום" (בערבית: מדינת א-סלאם). בשיאה, הייתה העיר מאוכלסת בלמעלה ממיליון נפשות וזכתה להגנתם של לא פחות מ-60 אלף לוחמים. עד למאה ה-13 חלפה תהילתה של העיר. הח'ליפות נחלשה והצטמצמה לאחר מאות שנים של דעיכה איטית. הח'ליף היה בובה בידיהם של מצביאים ממלוכים או טורקים, אך עדיין זכה לחשיבות סמלית רבה כמנהיגה הלגיטימי של האומה האסלאמית. בגדאד אמנם לא הייתה עוד בירתה של אימפריה עולמית, אך נותרה עיר חשובה ומרכז חשוב של למדנות, אמנות ומסחר. למן מחצית המאה ה-12 זכתה הח'ליפות לעדנה חלקית בימי ח'ליפותו הארוכים של א-נאצר (1180-1225). בנצלו את ואקום הכוח שנוצר עם התפוררותה של האימפריה הסלג'וקית לנסיכויות קטנות, הצליח א-נאצר לבסס את עצמאותה היחסית של בגדאד ולהשיב לשליטתה שטחים בעיראק שלא היו תחת דגלה זה מאות בשנים. ההצלחה הצבאית והפוליטית לוותה כאמור גם בגל פריחה תרבותית, והמדרסות של העיר הפכו למרכז לימוד דתי מהחשובים בעולם האסלאמי.
הפלישה המונגולית
החל מ-1238 החלו כוחות חלוץ מונגוליים לפלוש לתחומי עמק הנהרות של עיראק. ב-1238 ושוב ב-1242 ו-1244 נשלחו לעיראק גייסות קטנים בפיקודו של המצביא ביג'ו. פלישות אלו לא הובילו להכרעה ברורה וגרמו, לפי מקורות בני התקופה, לח'ליף העבאסי אל-מסתעצם לזלזל בכוחם. ה"ח'אן הגדול" הרביעי, מונגקה ח'אן, שלח לבגדאד שליחים שדרשו את כניעתן של הח'ליפות והעיר במילים אלה:
"לכשאוביל את צבאי אל בגדאד בזעם,
גם אם תיחבא בשמיים או בארץ,
אגרור אותך מטה מהרקיע
אשליך אותך באוויר כלביא
לא אשאיר אדם חי בממלכתך
אשרוף את ביתך, את אדמתך, אותך
אם ברצונך להציל את חייך ואת חיי משפחתך היקרה,
הקשב לעצתי בתבונה, ולא – תחזה בעיניך ברצונו של האל"
לאחר שדרישתו לא נענתה, מונגקה ח'אן ציווה לגייס אחד מכל עשרה לוחמים מונגולים – עד כדי 150 אלף לוחמים – במטרה להכניע את העיר. כוח זה היה מהגדולים ששלחו המונגולים במסע מלחמה אחד והדבר מבטא את החשיבות הרבה שהם ייחסו לח'ליפות ולבגדאד כמרכז של מרי והתססה.
בנובמבר 1257 יצא הכוח לדרכו תחת פיקודם של הולגו ח'אן, המצביא הג'לאירי קוקה אילגה (Koke Ilge) והמפקד הסיני גאו קאן . הכוח כלל חילות עזר רבים שעיקרם הגדול היו נוצרים. בין היתר כללו כוחות עזר אלו גאורגים שביקשו לנקום את ביזת בירתם טביליסי בידי המצביא ג'לאל א-דין ח'ואריזם-שאה כמה עשרות שנים קודם לכן; צבא ארמני בראשות מלך ארמניה וכוחות צלבניים מנסיכות אנטיוכיה. לפי עדותו של המשקיף הפרסי עטאא אל-מולכ אל-ג'ביני (קרי: אל-ג'ובייני) כלל הכוח התוקף גם כ-1000 מומחי ארטילריה סיניים, וכן כוחות פרסיים וטורקיים. הרכבו הכולל של הכוח מייצג את מגוון העמים הרב ששועבד לעולו של ה"ח'אן הגדול" – השליט המונגולי העליון.
בדרך לבגדאד הביס הצבא המונגולי בקלות רבה את בני העם הלוריסטאני היושבים בדרום-מערב איראן. שנה קודם לכן נכנעו החשישיון – בני כת המרצחים המפורסמת – ללא קרב ופתחו בפני המונגולים את מבצרם אלמות. בהתקרב הצבא המונגולי לעיר דרש הולאגו את כניעתה, אך משלא שעה הח'ליף אל-מסתעצם לדרישותיו גמר אומר למחוק אותה מעל פני האדמה. כותבים בני התקופה מספרים על מרגלים מונגולים שפעלו בחצר המלכות, ובהם הווזיר השיעי אבן אל-עלקמי ששמו הפך בערבית המודרנית לכינוי לבוגד[2]. אל-מסתעצם, מנגד, לא השכיל להכין את העיר כיאות לקרב: הוא לא חיזק את החומות ולא גייס כוחות מרחבי ממלכתו הדלה, וזאת בשל עצת אחיתופל מהווזיר ויועצו הקרוב יאקות אל-מסתעצם. תחת זאת, הבטיח להולאגו את סופו הקרוב ביד נקמה אלוהית.
הולאגו ח'אן הגיע לסביבות העיר במחצית השנייה של ינואר 1258. הוא חילק את כוחותיו לשני חלקים משתי גדותיו של החידקל. בתחילה, הצליחו הכוחות העבאסיים להדוף את ההתקפה המונגולית בגדה המערבית, אך בקרב הבא הם הובסו והותשו. המונגולים פרצו פרצות בסוללות התוחמות את תעלות המים והציפו את האזור שבעורף הצבא העבאסי. הלוחמים העבאסים נלכדו ורבים מהם נהרגו בחרב או בטביעה. ב-29 בינואר הטילו הכוחות הסיניים מצור על העיר בהקיפם אותה בחַיִל (חומת מצור) שלפניה חפיר. הם התקיפו את חומות העיר במכונות מצור ובבליסטראות והתוצאות לא איחרו לבוא: ב-5 בפברואר הצליחו המונגולים להשתלט על קטע מהחומה. המונגולים סירבו להיענות להפצרותיו של אל-מסתעצם לנהל עמו משא ומתן, והוא נאלץ להיכנע ב-10 בפברואר, לאחר 11 ימי קרב בלבד. ב-13 בפברואר נכנסו הכוחות המונגוליים לעיר.
הרס העיר וביזתה
מיד עם כניסתם לעיר החלו כוחות המונגולים במסע שיטתי של רצח, ביזה והרס. אזרחים רבים שנסו על חייהם נתפסו והוצאו להורג – כמעט כל אוכלוסיית העיר שמנתה כמה מאות אלפי בני אדם. המסגדים, הארמונות, הספריות ובתי החולים – מונומנטים תרבותיים וארכיטקטוניים שנבנו במשך מאות שנים של שלטון עבאסי – נבזזו ונהרסו עד היסוד. ספריות העיר ובראשן בית אל-חכמה ("בית החוכמה") נשרפו על מאות אלפי כתבי היד והתעודות ההיסטוריות, המדעיות, הדתיות והספרותיות שבהן. מסופר שמי החידקל השחירו מדיו של הספרים שהושלכו הנהרה ומדם המלומדים שגופותיהם המבותרות היו שותפות לגורלם. הצחנה העולה מן העיר הייתה כה חזקה עד שהולאגו פקד על חייליו להעתיק את מקום המחנה הרחק מהעיר נגד כיוון הרוח. הח'ליף אל-מסתעצם עצמו נתפס ונאלץ לראות כיצד נתיניו נרצחים ואוצרותיו נבזזים. הולאגו הורה על רמיסתו תחת פרסות הפרשים המונגולים בעודו עטוף בשטיח יקר מארמונו. לאחר מכן הומתו גם כל בניו, למעט בן אחד, שנשלח למונגוליה כבן ערובה. בן זה נישא למונגולית, והעמיד אחריו צאצאים, אך מעבר לכך נעלמו עקבותיו מעל דפי ההיסטוריה. אף על פי שח'ליפים עבאסים סמליים ימשיכו ויכהנו תחת הממלוכים בקהיר שלוש מאות שנים נוספות, הח'ליפות העבאסית כישות פוליטית בעלת קיום עצמאי פסה מן העולם.
אם לא די בכך, המונגולים הרסו בשיטתיות את מערכת תעלות ההשקיה העתיקה של מסופוטמיה פרי אלפי שנות תכנון וחפירה. הם סתמו את התעלות הראשיות, והאוכלוסייה המדולדלת שנשארה לא הייתה מסוגלת בכוחותיה לחדש את מערכת ההשקיה. כתוצאה מכך, שארית המערכת החקלאית קרסה, התעלות הנותרות נסתמו, והקרקעות הומלחו. השפעותיהם של מהלכים אלו לא תוקנו במלואן עד היום, והותירו את עיראק עם כמות היבולים הקטנה ביותר יחסית ליחידת שטח מעובד במזרח התיכון כולו.
לפי פרופסור ברנארד לואיס, בגדאד דעכה כמרכז תרבותי עוד לפני הכיבוש המונגולי, והמונגולים עשו לא יותר מאשר "לקבור את המת". המונגולים גרמו להרס רב לבגדאד עצמה, אך במהרה חיזקו את מעמדם התרבותי והפוליטי של ערים ואזורים אחרים, ותחת שלטונם פרס שגשגה מבחינה תרבותית.
כמו כן, קהיר תפסה את מקומה של בגדאד כמרכז התרבותי החשוב של העולם המוסלמי עוד לפני הכיבוש המונגולי של בגדאד והיא המשיכה להחזיק במעמדה לאחריו.
Saunders, J.J. 2001. The History of the Mongol Conquests. Philadelphia: University of Pennsylvania Press. ISBN 0-8122-1766-7
3