הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן

8419

מאת ami

11 שנים לפני

בדבר אחד אין ספק: מלחמות הן לא עסק נקי, ותמיד הן גובות מחיר כבד. אך בניגוד למערכות שהשיגו את התוצאה המבוקשת, יש כמה מלחמות ששיקעו את הצבא התוקף בבוץ שהיה קשה מאוד לצאת ממנו, והביאו לתוצאות טרגיות ולא צפויות. מוייטנאם ועד לכישלון הסובייטי באפגניסטן.

בעוד שצבא ארה"ב בוייטנאם ניצח , ברוב המקרים , מבחינה טקטית בקרבות , הרי אצל הרוסים באפגניסטאן המצב היה שונה בתכלית. הצבא לא היה מאומן במלחמת גרילה וגם לא בסביבת לחימה הררית. היתרון המספרי בטנקים ונגמ"שים כבדים הפך לחיסרון. בכדי להתגבר על החיסרון הזה פתח הצבא הרוסי בהפגזות ארטילריות קשות ביותר וחסרות הבחנה. מה שהרוסים לא הבינו זה שהדבר רק העצים את השנאה המקומית כנגדם. על השנאה הזו התבססו לוחמי הגרילה שקיבלו מחסה בכפרים האוהדים ומשם יצאו למארבים קטלניים. לראשונה מתפתחות תנועות מחאה, בעיקר של אימהות לחיילים שמשרתים בחזית, דבר יוצא דופן במדינה הקומוניסטית.

כאילו לא היו חסרים להם צרות, בארה"ב החליטו לנצל את ההזדמנות ולספק למורדים האפגנים נשק איכותי שיעזור להם להתמודד עם היתרון האווירי של הרוסים. הנשק המוכר ביותר היו טילי הנ"מ מסוג סטינגר שעשו שמות במסוקי המי 24. המלחמה הייתה ראי מדויק לסכסוך בוייטנאם רק שהפעם ארה"ב היא זו שתפסה את עמדת ספק הנשק והגב הלוגיסטי של המורדים.

בשנת 1988 יצאו הרוסים מאפגניסטן והשאירו מאחור מיליון אפגנים הרוגים, מתוכם 200,000 חמושים. הצבא הרוסי ספג על פי נתונים רשמיים 15,000 הרוגים אולם ככל הנראה המספר האמיתי גבוה יותר. שלוש שנים אחרי המלחמה ברה"מ התפרקה, ויש הטוענים שלמלחמה באפגניסטן היה חלק חשוב בפירוק. ב-1994 נפל גם המשטר הקומוניסטי באפגניסטן ומי שתפסו את השלטון הם הטליבן.

24 בדצמבר 1979 , הפלישה הרוסית לאפגינסטאן , אשר הסתבכה ( כמו המקרה של צה"ל בדרום לבנון), נמשכה קרוב ל10 שנים . מטרת הפלישה הצבאית הסובייטית הייתה לתמוך במשטר המרקסיסטי שהוקם באפגניסטאן.

מלחמת אפגניסטן הפכה בהדרגה למלחמת התשה שערכה ברית המועצות באפגניסטן כנגד מורדים אנטי מרקסיסטיים שביקשו להפיל את ממשלת אפגניסטן. המלחמה נמשכה 10 שנים, מ־1979 עד 1989..

בעקבות מרידות של גורמים איסלאמיים כנגד השלטון הקומוניסטי בקאבול, שנתמך מראשיתו על ידי ברית המועצות, החליטה האחרונה להושיט עזרה למשטר זה ולמנוע את התמוטטותו. העזרה החלה בייעוץ צבאי ומשלוחי נשק, וב־25 בדצמבר 1979 פלשו כוחות צבא גדולים לאפגניסטן והחלו בלחימה פעילה במורדים.

עם התגברות התקיפות של המורדים, שהסתייעו במדינות זרות, פרסה ברית המועצות את הארמייה ה-40 באפגניסטן בעקבות בקשת ממשלתה. ארמייה זו הורכבה משתי דיוויזיות חי"ר, דיוויזיה מוצנחת, בריגדת הסתערות ושני רגימנטים ממוכנים עצמאיים.

במשך עשר שנות המלחמה הגיעו אבדות הצבא האדום ל-15,000 חיילים לפי האומדן הרשמי. דעת הקהל בברית המועצות לא הייתה נוחה משפיכת דם החיילים באפגניסטן, ואף נשמעו השוואות ל"וייטנאם הרוסית" במובן של חיילים הנהרגים למען אינטרס של המעצמה בארץ זרה.

לאחר פריסת הכוחות, כשלו הסובייטים להשיג שליטה באזורים שמחוץ לקאבול וסביבותיה. המטרה הראשונית, ייצוב המשטר באמצעות הגנה על ערים ומתקנים חיוניים, התפשטה למלחמה כוללת במוג'הידון.

דוחות סובייטיים מוקדמים מגלים שכבר מלכתחילה היה להם קושי להלחם במורדים באזורים הרריים. הצבא האדום לא היה מאומן ללוחמה בעצימות נמוכה, לא צויד להתמודדות עם גרילה, וחימושו הכבד (נגמש"ים וטנקים) לא הקנה לו יתרון, אלא לרוב הכביד על יכולת התמרון והגדיל את פגיעות כוחותיו. כתוצאה מכך החל נעשה שימוש הולך וגובר בירי ארטילרי כבד בלתי מכוון בעימותים עם המורדים ובטקטיקות של לוחמה פסיכולוגית כפיזור צעצועים ממולכדים לשם פגיעה בילדים.

החיילים הסובייטים מצאו עצמם נלחמים כנגד אזרחים בשל טבעם החמקמק של המורדים. מבצעים לביעור שליטת המורדים באזורים שונים נערכו שוב ושוב ללא הצלחה, שכן אלו נמלטו לאזורים הרריים בלתי נגישים או שהתערו בקרב האוכלוסייה האזרחית המקומית.

המוג'הידין

הכוחות הלוחמים מצד האפגנים היו בעיקרם שבעה ארגונים איסלאמיים. מתוכם ארבעה נחשבו לקיצוניים דתיים: ארגוניהם של גולבודין חקמטייאר, חאליס, בורחאנודין רבאני וסאייף, ואילו שלושה כמתונים יחסית: ארגוניהם של נבי, גיילאני ומוג'דאדי. לוחמי המוג'הידין ראו בלחימתם שליחות דתית ומלחמה קדושה למען אללה, ונלחמו באומץ רב.

במאי 1985 התאחדו שבעת ארגוני המורדים למאבק משותף בסובייטים, והחלו פועלים בסביבות קאבול תוך שהם משגרים מטחי קטיושות כנגד מטרות הממשל הקומוניסטי. כישלון הסוביטיים בדיכוי המרידה, השגת תמיכה בינלאומית לעמדותיהם או שיקום הצבא האפגני התבררו כדורשים מעורבות צבאית מלאה שלה במלחמה במורדים. ברית המועצות החלה מפעילה כוחות אוויריים מאסיביים ב"הפצצות שטיח" בהרים ותקיפות של מסוקי מיל Mi-24 אך ללא תועלת בהשגת הכרעה.

החל ב־15 במאי 1988 ועד 15 בפברואר 1989 נסוגו כל כוחות ברית המועצות מאפגניסטן. המשטר הקומוניסטי האפגני נפל ב-1992 ולאחר תקופה של מלחמת אזרחים הוחלף במשטר הטליבאן.

מעורבות ארה"ב : ראש ה-CIA לשעבר, רוברט גייטס, כתב בספר זכרונותיו כי ארצות הברית החלה בסיוע למורדים באפגניסטן חצי שנה לפני שהסובייטים פלשו אליה. ב-3 ביולי 1979, חתם הנשיא ג'ימי קרטר על צו נשיאותי המתיר ל-CIA לבצע פעילויות תעמולה חשאיות כנגד המשטר המרקסיסטי.

על פי מקורות מערביים כ-15,051 חיילים סובייטים נהרגו באפגניסטן מ-1979 ועד 1989. מספר ההרוגים האפגניים באותה תקופה נאמד בכמיליון (ומתוכם כ-70 אלף מוג'אהידין וכ-110 אלף חמושים אחרים).

למלחמה באפגניסטן הייתה השפעה ניכרת על הפוליטיקה הפנימית בברית המועצות. היא הייתה אחד הגורמים העיקריים להתגברות אי שביעות הרצון מהמשטר הקומוניסטי בשנות השמונים, והעלתה אל פני השטח מחלוקות דתיות, אתניות ולאומיות בקרב האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ברפובליקות האסיאתיות של ברית המועצות. בצבא האדום פשטה דמורליזציה בשל הלוחמה השוחקת בתוך אוכלוסייה אזרחית. גורמים אלו היו זרזים להתפרקותה של ברית המועצות.

משטרו של נג'יבאוללה באפגניסטאן המשיך להתמודד עם מלחמת האזרחים באפגניסטן, עד שנפל ב-1992 והוחלף במשטר הטאליבן.

בעקבות הפלישה הסובייטית של ברית המועצות בשנת 1979 לאפגניסטן החלה התנגדות עממית. הכוחות שהתייצבו מול הפלישה הרוסית היו קבוצות של מוסלמים פנאטים, שהאמריקאים חימשו ואימנו. לאחר הנסיגה של הסובייטים נכבשה אפגניסטאן על ידי פלגים חמושים שונים, שאחד מהם כונה הטליבאן, או הסטודנטים, שבעצם החלה כתנועת מחאה עממית, של סטודנטים, שיצאו לרחובות להפגין נגד שחיתות הממשלה ונעזרה בידי פקיסטן. תנועת הטליבאן הציבה אלטרנטיבה אסלאמית לזו השלטת, אשר הונהגה על ידי פלג שיעי קומוניסטי, והצליחה תוך שנה, בשנת 1995 להשתלט על כ-80 אחוזים משטח אפגניסטאן.