משלחת יהודי יוון הגיעה מאתונה לארץ והתייצבה יחד עם הרב הראשי עוזיאל לפני המזכיר הראשי של ממשלת המנדט מקרפסון וביקשה להקל על עליית יהודי יוון לאור הסכנה הנשקפת להם. ההחלטה של הבריטים התעכבה . אבל הנאצים לא התעכבו . כל 70,000 יהודדי יוון הושמדו ע"י קומנדו רוזנברג הנאצי.
מקור וקרדיט : ד"ר אמיל פוירשטיין , המאה ה20 , משרד הבטחון , ההוצאה לאור, 1984
בצילום : A woman weeps during the deportation of Jews from Ioannina. Greece. on March 25, 1944.
אישה יהודיה מיוון בוכה לפני המשלוח ברכבת לטרבלינקה ( התמונה צולמה ע"י הגרמנים ב1944 ונמצאה בארכיון הבונדס-ארכיב הגרמני).
רקע היסטורי
"עוד לפני הפלישה הגרמנית ליוון, בפברואר 1941, הוקמה בגרמניה יחידת "זונדרקומנדו רוזנברג" שבראשה עמד פון אינגראם. היחידה מנתה יותר מ- 80 איש וחולקה לשתי קבוצות – האחת הייתה מיועדת לאתונה, והשנייה- לסלוניקי. ב- 15 בנובמבר 1941 נשלחה הקבוצה ליוון וערכה סקר מפורט על היהודים במדינה. לפי סקר זה חיו ביוון 78,750 יהודים, מהם 55,000 בסלוניקי והנותרים בערים ובחבלי ארץ אחרים. הקהילות הגדולות האחרות, היו בקורפו (3,000 יהודים), קוואלה (3,000 יהודים), בינינה (3,000) ובאתונה (2,500 יהודים).
מראשית תקופת הכיבוש האיטלקי ועד 8 בספטמבר 1943, עם פלישת הגרמנים, נהנו היהודים מחסות השלטונות האיטלקים. אלה לא נכנעו ללחצם של הגרמנים, סירבו להשליט תקנות אנטי-יהודיות, ואף קראו לאוכלוסייה היוונית לעזור ליהודים ולתמוך בהם. אבל ב-20 בספטמבר, לאחר כניעת האיטלקים וכניסת הגרמנים, החלו צעדים למימוש "הפתרון הסופי" גם באזורים אלה. ויסליצני נשלח לאתונה, ואחריו הגיע גם גנרל הס"ס ירגן שטרופ, שסיים זמן קצר לפני כן את משימת חיסול מרד גטו ורשה וגירוש אחרוני היהודים שבו. בינואר 1944 החליף טוני בורגר את דיטר ויסליצני.
בצילום : April 27, 1941: The German army enters the Greek capital
בתחילת אוקטובר 1943 פירסם שטרופ כרזות רחוב ומודעה בעיתונות, שחייבו את יהודי אתונה, לרבות בעלי הנתינות הזרה, להתייצב לרישום בבתי הכנסת בעיר. הגרמנים הורו ליהודים למנות "מועצת זקנים" שתייצג את ענייניהם; עם זאת מינו הגרמנים ועד קהילה חדש, שבראשו עמד משה שאקי, וסגנו היה יצחק קבילי. אחרי פטירתו של שאקי בינואר 1944 נתמנה קבילי במקומו."
במרס 1944 הפיצה הגסטאפו שמועות, כי לקראת חג הפסח הקרב יקבלו היהודים מצות וסוכר בבית הכנסת ברחוב מלידוני בעיר. ב-23 במרס הגיע למקום טוני בורגר, נציגו החדש של אייכמן בעיר, והודיע ליהודים שהתקבצו בבית הכנסת, כי הם יישלחו למחנות עבודה בגרמניה עד תום המלחמה. דלתות בית הכנסת נסגרו על הנוכחים; היהודים שנלכדו בו (על פי גרסה אחת מספרם היה כ-300, ועל פי אחרת 700-1,000) הובלו למחנה המעבר הארעי "היידארי". שם הופרדו הגברים מן הנשים ונכלאו בקסרקטינים. למחרת הצטרפו אל הכלואים בני משפחותיהם ומספר היהודים במקום הגיע לכ-1,500. לאחר כמה ימים הובאו לשם עוד יהודים שנתפסו בפרובינציה, ובסך הכול היו במחנה 3,000 יהודים.
ב-2 באפריל 1944 גורשו 1,300 יהודים מ"היידארי" לאושוויץ. יהודים נתיני שוויץ וטורקיה שהיו במחנה שוחררו. בין המגורשים היו יהודים בעלי נתינות איטלקית, שלאחר כניעת איטליה לא זכו עוד לחסות הגרמנים, וכן יהודים נתיני צרפת, בולגריה, הונגריה וגרמניה. כן היו בו יהודים מערים נוספות, חוץ מאתונה. טרנספורט זה הגיע לאושוויץ ב-11 באפריל.
קיימים כמה אומדנים לאבדות יהודי יוון בתקופת השואה. ההבדל ביניהם יסודו בעיקר בעובדה, שאין בידינו מספרים מדויקים של יהודי יוון ערב מלחמת העולם השנייה. נתונים ממקור אחד (של ההיסטוריון האגן פליישר) קובעים, שמספר היהודים ביוון לפני המלחמה היה 71,611, ומהם נספו בידי הנאצים 58,885 יהודים. על פי הנתונים שמביאים מיכאל מולכו ויוסף נחמה, חיו ביוון לפני המלחמה 79,950 יהודים, יחד עם יהודי רודוס, ושרדו 10,371. על פי פרוטוקול ועד הקהילות ביוון, שהתכנס בינואר 1945, חיו ביוון לפני המלחמה 67,203 יהודים, ובינואר 1945 היה מספרם 9,825.
לאחר נסיגת הגרמנים החלו שרידי יהודי יוון לצאת ממקומות המסתור שלהם ולחזור הביתה. באוקטובר 1944 ביטלה ממשלת יוון את חוקי האפליה שגזרו הגרמנים והכריזה על שוויון מלא ליהודים. כאמור, מספרם הכולל של הניצולים שנמצאו ביוון מייד לאחר המלחמה נאמד בכ-10,000 איש. בהם היו 1,500 ילדים שנמצאו במקומות מסתור שונים, רבים מהם יתומים. כ-65% מהניצולים היו גברים ורק 35% נשים. רוב הניצולים התרכזו באתונה, סלוניקי ולריסה. בינואר 1945 היו באתונה 4,985 יהודים ובסלוניקי כ-2,000 יהודים"
מקור וקרדיט : ברכה ריבלין , אתר מט"ח
ראה גם : וון Yad Vashem –
2
