ליקט וערך : עמי סלנט 

שמונה וחצי שנים נמשכה המלחמה הארוכה ביותר בתולדות המאה ה20 , מלחמת עיראק-איראן   (1980- 1988). הצילום כאן של החזרת 41 הגופות של הצוללנים האיראניים לפני שבועיים הזכיר לא רק לנו נשכחות אלא בעיקר לאיראנים שסבלו רבות במהלך שמונה שנים אלו.

הסקירה כוללת שלושה חלקים : א. שלבי המלחמה והאסטרגיות הצבאיות  ב. התגבשות הזהות האיראנית במהלך המלחמה . ג. הלקחים הצבאיים והאסטרטגיים של איראן כתוצאה מהמלחמה .

מלחמת עיראק-איראן פרצה בספטמבר 1980 ביוזמת סדאם חוסיין. המערב, וארה"ב בראשו, וכן ברה"מ תמכו בעיראק. המלחמה גבתה למעלה ממיליון הרוגים משני הצדדים. חומייני וכל הצמרת האיראנית נשבעו שלא יסכימו לשום הפסקת אש, אלא לאחר שיפילו את משטרו של סדאם חוסיין ויכבשו את בגדד.

עיראק פתחה את המלחמה ביתרון מכריע בגלל הלהט המהפכני והלאומי והאנדרלמוסיה בכוחותיה של איראן. היא איבדה יתרון זה במרוצת 1981-1984, בגלל הלהט המהפכני והלאומני שאפשר לאיראן להגדיל במהירות את כוח האדם שלה. אבל  אחרי כמה תקלות ראשוניות , עלה בידי עיראק להקים צבא קבע מקצועי, שהלך וגדל בהתמדה. הודות לכך הצליחה עיראק לבסוף  להעמיד כוח סדיר של כמעט מיליון אנשים, ולגזול שוב את היתרון מידי איראן.

בצילום למעלה :חייל איראני עם מסיכת גז . האיראניים היו בטוחים שסאדם חוסיין ישתמש בנשק כימי

שלביו העיקריים של הסכסוך

היו במלחמת איראן-עיראק כמה שלבים עיקריים , וביניהם פלישת עיראק לאיראן, ניסיונות של איראן  לכיבוש שטחים עיראקיים במהלך המלחמה לתקופות מדויקות , אבל אפשר לסכם את נקודות המפנה המרכזיות כדלקמן :

• עראק פולשת לאיראן ומנסה להפוך למעצמה השלטת במפרץ ( 1980)
• איראן משחררת את שטחה ( 1982-1981)
• איראן מנסה לראשונה לכבוש את עיראק ( 1982-1984)
• קיפאון ומלחמת התשה חריפה, שבמהלכה מנסה איראן , להביא להפלת משטרו של צדאם חוסיין , ועיראק מנסה לכפות שלום על איראן ( 1984-1985).
• איראן מחדשת את "המתקפות הסופיות" שלה נגד דרום עיראק ( 1986-1987).
• הרחבת מלחמת המכליות במפרץ גוררת התערבות של ציי המערב, בעוד מלחמת ההתשה היבשתית והאווירית נמשכת ( 1988-1987).
• ניצחונות עיראקיים חשובים ביבשה, התמוטטות כוחות הצבא של איראן, והסכמה איראנית להפסקת אש, ומשא-ומתן הססני על שלום ( 1988-1989).

עיראק הפעילה בהצלחה כל הזמן את חיל האוויר שלה ( כולל מטוסי מיראג' שרכשה מצרפת)  בעוד איראן השקיעה בעיקר במתקפות יבשתיות. איראן התקשתה מאד להגן על מתקני יצוא הנפט שלה ועיראק התמידה במתקפות אוויריות על מתקני יצוא הנפט של איראן.  איראן הצליחה להפעיל רק 40 מטוסי קרב ולא נותרו לה מטוסי סיור שמישים .

מלחמת הערים הופכת למלחמת טילים

המפנה הדרמטי במלחמה האווירית החל לקראת סוף פברואר 1988. העיראקים ערכו התקפה גדולה נגד בית הזיקוק ריי בטהרן ב27 בפברואר 1988, התקפה זו גרמה לו נזק רציני ואילצה את איראן לחדש את קיצוב הדלק.

איראן הגיבה על ההתקפה העיראקית הזאת בחידוש מלחמת הערים ושיגרה שלושה טילי סקאד לעבר בגדד. התקפת הטילים האיראנית נתנה לעיראק אמתלה להסלמה חריפה של המלחמה. ב29 לפברואר 1988 שיגרה עיראק חמישה טילים ארוכי טווח חדשים שנקראו אל-חוסיין (זהו הטיל ששגרה עיראק במלחמת המפרץ לעבר ישראל) גרסה עיראקית לטיל סקאד-B.היא חזרה על ההתקפות הללו יום אחר יום, ועד מהרה הוברר כי עיראק התכוננה להרעשת הטילים הזאת במשך חודשים.

הטילים העיראקיים ארוכי הטווח הללו היו בגדר הפתעה הן לאיראנים והן למומחי מודיעין מערביים. עיראק הצליחה כמעט להכפיל את טווחו הרגיל של הטיל, 300 ק"מ, מקצת הטילים ההלו עברו מרחק של יותר מ500 ק"מ.

הצלחתה של עיראק נבעה בחלקה מאי-יכולתה של איראן להשיג טילים נוספים ממקורות חוץ , או לייצר טילים משלה.

השפעתן של התקפות הטילים והמטוסים העיראקיות החדשות הייתה שונה מאוד לעומת העבר. אם לפני כן הצליחו האיראניים להסתגל למערכת ההפצצות העיראקית, שהייתה מוגבלת יחסית וקצרת ימים, הפעם הייתה להרעשת הטילים המתמדת, שנלווה לה חשש גובר מפני לוחמה כימית, השפעה קשה על המורל האיראני. השפעה דומה הייתה לשמועות ולידיעות שלפיהן עזבו אישים איראניים בכירים – וביניהם ח'ומייני – את טהרן. כמיליון איראנים נמלטו מטהרן עד סוף מרץ 1988 ועוד כמה מיליונים נמלטו עד שלהי אפריל 1988.

התקפות הטילים העיראקיות לא גרמו נזק ממשי ניכר לשום מטרה איראנית, וקטלו לא יותר מעשרים איש לטיל, בממוצע. ההפצצות ממטוסים היו הרבה יותר קטלניות אבל, למעשה, הרעשת הטילים העיראקית פעלה בשילוב עם כמה גורמים אחרים, ביניהם הפחד הגובר מנשק כימי, השפעת אבדותיה של איראן בשדה הקרב בשנה הקודמת, תשישותם הגוברת של גורמי הציבור האיראני והצבא מן המלחמה, אי יכולתה של איראן להשיב לעיראק כגמולה, שמועות על מחלוקות פנימיות בהנהגת איראן, מצוקה כלכלית קשה ועלייה במחירי השוק השחור, ועוד.

עיראק המשיכה כל הזמן בהתקפות הטילים שלה במלחמת הערים. כל חודש מרץ ואפריל 1988 המשיכה עיראק לשגר טילים נגד ערי איראן.  במקביל המשיכו מטוסים עיראקיים לערוך גיחות הפצצה לעבר ארבע ערים איראניות.

עתה לא הניחה עיראק לאיראן להתאושש מההתקפות על בתי הזיקוק ועל מרכזי ההפצה שלה.  עד ה7 באפריל 1988 הגיע מספר התקפות הטילים העיראקיות על ערי איראן ל140. עיראק שיגרה בממוצע כשלושה סקאדים ביום במשך יותר מחודשיים . ההשפעה הייתה פסיכולוגית .קול הנפץ היה עז, אבל הנזקים הממשיים לא היו משמעותיים. הייתה לכך יותר השפעה על המורל הלאומי האיראני. בנוסף השפיעו על המורל האיראני הירוד האבדות הרבות בקרבות במשך השנה הקודמת. כל אלו גרמו לעייפות ציבורית וצבאית באיראן מן הסכסוך .

בשלב זה החלה עיראק בסדרה של מתקפות יבשתיות שהפכו את מהלך המלחמה על פיו. עיראק עברה ממגננה להתקפות נגד נרחבות במפתיע- כמעט לא היו סימנים מוקדמים שבישרו על שינוי זה. עיראק ערכה מבצעי הטעיה רחבי ממדים תוך הנעת כוחות בלי הרף ממקום למקום ברחבי עיראק. בסופו של דבר , נאלצו האיראנים להסכים להפסקת אש במלחמה.

ממשלת איראן לא רק הוכתה בשדה הקרב, אלא גם הגיעה אל סף פשיטת רגל. איראן כילתה את כל עתודות מטבע החוץ שלה, תעשיותיה היו קרובות לחורבן, המטבע שלה איבד כמעט את כל ערכו, שווקיה היו במצב של התמוטטות. אבל עיראק לא קיבלה את הצעתה הראשונה של איראן להפסיק את האש. היא דרשה עתה שיחות פנים אל פנים על כל היבטיו של הסכם שלום עם איראן. ב8 באוגוסט 1988 נפסקה הלחימה רשמית. השתרר "שלום קר", שהיה שונה רק במעט מ"מלחמה קרה".

מבחינת איראן , השתלטות המולות הבכירים על המדינה ועל כוחות הצבא גרמה לכך שהחלטות צבאיות עוצבו במשך כל המלחמה על בסיס האמונה במין שליחות שמיימית, בעליונות הכוחות המהפכניים על פני המקצוענות הצבאית , ובאפקטיביות של הלהט המהפכני וטקטיקת גלי-האדם על פני ארגון וטכנולוגיה. בסופו של דבר גרם הדבר לאבדות כבדות ולערעור האפקטיביות  הצבאית, ואלה היו גורמי מפתח במפלותיה של איראן ב-1988, שאילצו אותה לקבל הפסקת אש.

איראן התקשתה גם בגלל אי-יכולתה להשיג אמצעי לחימה מודרניים וחלפים לציוד המערבי שברשותה.

היכולות הצבאיות והתשתיות הצבאיות של איראן – הערכה

איראן הסתמכה במידה רבה מאד על גיוס זמני חפוז של כוח אדם, עם תקופות אימון קצרות, כדי למלא את צרכיה בכוח אדם, ואחר כך הניחה לחלק גדול מכוח אדם זה לחזור לחיים אזרחיים. גם בתקופה 1981-1984 היה לעיראק במקרים רבים כוח אדם גדול יותר בחזית מאשר לאיראן, וכמעט תמיד היה לה כוח אדם מיומן יותר.

איראן חסרה גם את תמהיל מערכות הנשק המשולבות, את מערכות הלוגיסטיקה והאספקה ואת העושר , המאפשרים ניצול אפקטיבי של כוח האדם הגדול שלה. איראן נאלצה להסתמך על אימון רוב כוח האדם שלה וציודו לתפקידי ח"יר קל. גם כאשר הזעיקה איראן המוני מתנדבים למתקפות מסויימות, הסתיימו גיוסי פתע אלה בדרך כלל בכישלון חלקי, בגלל היריבויות הפוליטיות הפנימיות בממשלה באשר לאופן הגיוס ולשליטה בבסיס הגיוס והאימונים.

כתוצאה מכך התקשתה איראן עד מאד בניצולם של מתנדבים אלה, ולא השיגה הודות להם יותר מזכיות לזמן קצר בחזית. הצלחתה של מתקפה מחייבת ניידות ועוצמת אש, ואיראן הזדקקה ליותר שיריון, ארטילריה, הגנה אווירית וסיוע לוגיסטי מכפי שהיו לה, כדי לנצל את יתרונה הפוטנציאלי בכוח אדם באפקטיביות מלאה. איראן גם סבלה אבדות קשות בקרב המשמרות המהפכניים המאומנים לקרב שלה.

מבצעי גיוס משובשים הכניסו את המתנדבים האיראניים לשירות צבאי פעיל והוציאו אותם שוב לחיים אזרחיים בטרם הספיקו לקבל את האימונים והניסיון הנחוצים כדי להפוך לאפקטיביים ממש. הדבר הגביל את יכולתה של איראן לקלוט עתודות עממיות ולנצל אותן כהלכה.

שילוב של גיל ותהפוכות פוליטיות גרם לכך שאיראן המשיכה לאבד כוח אדם מיומן ששירת בימי השאה בכוחות הצבא הסדירים. הגיוס לכוחות הסדירים היה משובש מ1978 ואילך, והכוחות הסדירים האיראניים לא שיקמו מעולם את בסיס האימונים שלהם. יתר על כן, רוב כוחות הצבא הסדירים של איראן הוחזקו באזורי גבול שהגנו על ציר הפלישה המסורתי. הם כמעט לא עברו אימוני רענון , ורובם לא שולבו בקרבות בהיקף נרחב מאז 1984.

תמהיל זה של בעיות כוח אדם , גיוס וכלכלה יש בו כדי להסביר מדוע לא היתה איראן מסוגלת להנחית יותר ממהלומת מתקפה אחת או שתיים בכל פעם במהלך המלחמה הארוכה.

החדשנות האיראנית

האנדרלמוסיה בכוחות איראן בפתיחת המלחמה היתה כה גבוהה, עד  שהיה צורך לחדש כליל את פניהם רק על מנת שיוכלו להתארגן לקרב. משום כך הם היו בתחילה גמישים יותר בתגובתם לתנאים הצבאיים שניצבו בפניהם, והתפתחה בהם תערובת של מלחמה סדירה ו"מהפכנית", ששירתה אותם היטב במשך התקופה שבה היה עליהם להתגונן תחילה, ואחר כך להדוף את כוחות עיראק משטחה של איראן.

ואולם הצלחת החדשנות הזאת, היא כשלעצמה נהפכה לנטל בהמשך הדברים. ההנהגה הדתית של איראן הגיעה למסקנה שהצלחת איראן בשנתיים או בשלוש השנים הראשונות למלחמה הצדיקה את גישתה האידיאולוגית למלחמה, ששמה את הדגש בכוחות המהפכניים ובלוחמה העממית . הצלחתה של איראן בהדיפת עיראק משטחה ובניהול המתקפה נגד עיראק, העניקה להנהגה האיראנית תחושה שאין צורך לתקן את החולשות הנובעות מגישתה המהפכנית למלחמה. בטווח ארוך הוליך הדבר את מנהיגי איראן לטעויות אסטרטגיות בחישוב ובהערכת המהלכים הצבאיים (אנתוני קורדסמן ואברהם וגנר , 1990 ) .

בתחילת 1979,  בטרם התעוררה ההתנגדות הפוליטית רחבת הממדים לשאה, היו לאיראן כ415,000 אנשי צבא, אם כי רק לשליש מהכוח הזה היה אימון צבאי ממשי כלשהו. בצבא היבשה האיראני היו בערך 285,000 איש , ובנוסף כ300,000 אנשי מילואים, אבל רוב הכוח הזה היה חסר את האימון הנחוץ לתפעול נשק מודרני כל סוג של לוחמה התקפית. רק אחת משלוש הדיוויזיות המשוריינות שלו , ושתיים משלוש דיוויזיות  החי"ר שלו היו מאורגנות כראוי ללוחמה מודרנית. בחיל האוויר האיראני שירתו כ100,000 איש . היו לו 447 מטוסי קרב, מאורגנים ב10 טייסות קרב ובהן 190 מטוסי פנטום ועוד 166 מטוסי F-5E.

אולם כוחות הצבא של השאה לא היו הכוחות שעימם יצאה איראן למלחמה. איראן ידעה טיהורים תכופים בפיקוד העליון ובסגל הקצונה שלה החל בפברואר 1979 , ועל זאת נוספה הבעיה התדירה של שלטון אימים שהתבטא בהוצאות להורג ובמעצרים שרירותיים. בה בעת , המהפכה גרמה לבעיות קשות בכל הדרגים, ח'ומייני הטיף לעריקות המוניות משורות הצבא עוד בשלהי ינואר 1979, ורוב מגוייסי החובה נענו לו וערקו.  התוצאה היתה הקמת ארגון צבאי עצמאי שנודע בכינויו "המשמרות המהפכניים". גוף זה היה כפוף לפיקוחו הפוליטי הישיר של ח'ומייני  והנהגתו הייתה דתית ואזרחית גם יחד .

גם חיל האוויר האיראני ידע זעזועים תכופים בכל דרגי הפיקוד שלו, ואיבד בטיהורים ובדרכים אחרות את רוב אנשי המפתח שלו. יתר על כן, הוא החל לסבול קשות מבעיות לוגיסטיקה ותחזוקה.  עד אוגוסט 1979 יצאו רוב מטוסי הקרב של איראן מכלל שמישות, וכל 80 מטוסי F-14 חובלו. רוב כוח המסוקים האיראני היה בלתי-שמיש עקב מחסור בחלפים.

מגמות בכוחות עיראק- הערכה

עיראק , בניגוד לאיראן , הלכה והידקה את יחסיה הצבאיים עם המערב בשלהי שנות ה-70 , תוך ששמרה על קשרים הדוקים עם ברית המועצות. כתוצאה מכך היה לאל ידה לרכוש כמעט כל מערכת נשק חשובה שביקשה, מהגוש הסובייטי או מאירופה המערבית, בשנים האחרונות שלפני מלחמת איראן-עיראק, וכן לקבל אספקה שוטפת של תחליפים לכלים שאבדו, חלפים חיוניים ותחמושת, לצינור האספקה הלוגיסטי שלה.

עם זאת, היו לעיראק בעיות צבאיות אחרות, שהשפיעו על יכולתה בתחילת המלחמה. מפלגת הבעת' לא נתנה אמון מלא בכוחות הצבא, אחרי שהוציאו אלה את השלטון מידי המפלגה בעקבות "הפיכת הקצינים החופשיים" של עבד-אל-כרים קאסם נגד המלוכה ב15 ביולי 1958. רבים מבכירי הבעת' קיבלו דרגות צבאיות כדי להדק את השליטה בכוחות הצבא, ביניהם צדאם חוסיין , שנעשה גנרל אחרי שקיבל תואר לשם כבוד מהאקדמיה הצבאית של עיראק ב1970.

מלחמתה הארוכה של עיראק בכורדים לא הועילה רבות להכינה למלחמה נגד כל אויב אחר. לצבא העיראקי לא הייתה יכולת התקפה משולבת בקרבות נגד הכורדים והוא הסתמך בעיקר על ארטילריה וחיל אוויר (אנתוני קורדסמן ואברהם וגנר , 1990 )

אף שכוחות הצבא של עיראק מנו 225,000 איש בקירוב בשלהי 1980, הכשרתם של שני שלישים מהם הייתה מוגבלת. בצבא היבשה היו 190,000 איש בערך , ועוד 250,000 אנשי מילואים פעילים , אבל למרביתם לא הייתה הכשרה הנחוצה לתפעול נשק מודרני מכל סוג בקרב התקפה. כוחות עיראק היו עסוקים למעלה-ראש באבטחת האזורים הכורדיים בצפון-מזרח המדינה, ורק אחת מארבע הדיוויזיות העיראקיות המשוריינות ושתיים משש הדיוויזיות הממוכנות  ודיוויזיות הח"יר היו מאורגנות כהלכה ללוחמה מודרנית. יחד עם זאת , היו לעיראק כמה עוצבות טובות , ביניהן שתי חטיבות של כוחות מיוחדים וכוח משמר הרפובליקה, ובו חטיבה או שתיים של שריון וחטיבת קומנדו.

לחיל האוויר העיראקי היו 332 מטוסי קרב , מרביתם מיג 23 וסוחוי וגם 70 מסוקי תקיפה .  עם זאת רמת האימון של חיל האוויר העיראקי הייתה נמוכה.

לשום צד לא היה מבנה אפקטיבי של פיקוד עליון.

השאה התעלם דרך קבע מהפיקוד העליון שלו , פיטר בשרירות לב מפקדים שחלקו על פקודותיו ועל תוכניותיו להרחבת הכוח, והקיף את עצמו בתככנים פוליטיים שביטלו את דעתם מפני דעתו.  נפילת השאה ערערה אפילו את מבנה הפיקוד והשליטה הרעוע הזה, והמהפכה חוללה סדרה של חילופי גברי מהירים בפיקוד הבכיר וטיהורים נרחבים בצמרת הקצונה האיראנית (אנתוני קורדסמן ואברהם וגנר , 1990 ) . כמו כן התנהל כל הזמן מאבק שליטה בין הכוחות הסדירים האיראניים לבין המשמרות המהפכניים שאך-זה קמו.

עיראק עברה טיהורים דומים. למעשה, הפיקוד העליון שלה עבר טיהורים כאלה מדי שנה בשנה, מאז 1977 ועד פרוץ המלחמה. מבנה הפיקוד העליון העיראקי היה למעשה צדאם חוסיין ותומכיו הפוליטיים, שאיש מהם לא היה בעל הכשרה וניסיון צבאיים מעשיים, ומתחתיהם פיקוד עליון צבאי שחבריו היו תלויים לעצם חייהם בתמיכתו של צדאם חוסיין ובהיענותו להם. רבים מאנשי הפיקוד העליון נבחרו בשל נאמנותם ולא בשל מיומנותם, ולא היה בנמצא מטה תכנון או פיקוד ממשי במובן המבצעי. הפיקוד העליון העיראקי עסק בניהול ובהספקת מודיעין , לא בפיקוד.

המודיעין בשני הצדדים היה אידאולוגי ביותר וחסר יכולת לחיזוי אובייקטיבי, לדיווח ולניתוח. המאבק הפוליטי בין איראן ועיראק, והצביון הפוליטי עד מאד של שני המשטרים, הביאו להקמת זרועות מודיעין שהקדישו יותר זמן לבטחון פנים מאשר לפעילויות מודיעין חוץ. לא הוקדשה כמעט תשומת לב למודעין טכני מודרני או לתפקודי מודעין צבאיים כמו סיור ורכישת מטרות.

לשום צד לא היה מבנה כוחות מאוזן ומשולב, או מושג ברור של זרועות משולבות ומבצעים משולבים.

כוחות איראן היו מפוצלים בין הכוחות הסדירים והכוחות המהפכניים. לאיראן לא היו מערכות נשק משולבות (אוויר-ארטילריה-שריון) והיא לא היתה מסוגלת לערוך מבצעים כאלה בכוחות עצמה. שיתוף הפעולה בין הארטילריה לבין החי"ר והשריון היה עלוב. המבצעים האוויריים היו ממודרים כמעט כליל מהמבצעים היבשתיים, ומכוונים יותר לתחום ההגנה האווירית מאשר לסיוע למבצעי יבשה.

כוחות עיראק היו מאורגנים בשתי קבוצות בסיסיות : הכוחות הסדירים והצבא העממי שבשליטת הבעת'. זה  האחרון נשאר מושחת, פוליטי ושלומיאלי בדרך כלל במשך כל המלחמה, ואפילו אחרי הפסקת האש. המידור העיראקי גרם למעשה להפרדה בין שלוחותיהן השונות של זרועות היבשה והאוויר, בדיוק כפי שתוארה בהתייחס לאיראן, בתוספת עוד סיבוכים: יחידות העילית , משמר הרפובליקה בעיראק , שימשו יותר ככוחות בטחון פנים מאשר ככוחות קרביים, והתיאום בין השריון לבין הח"ר היה ירוד. שעה שלאיראן היו קומיסריים דתיים , בעיראק היו  בכל היחידות משגיחים ומודיעים של מפלגת הבעת', ושני שירותי מודעין מתחרים. אלה עודדו את ההפרדה בין שלוחותיהן של זרועות היבשה והאוויר, והתפתחה נטייה טבעית להעביר כל החלטה כלפי מעלה ולסרב להחליט בזמן אמת, או בדומה לו , בדרג הפיקוד המתאים (אנתוני קורדסמן ואברהם וגנר , 1990 ).

בעיות אלה הטביעו את חותמן בהתנהגות כוחות הצבא של איראן ושל עיראק במהלך המלחמה.

סיוע חוץ

בתקופה 1987-1980 , עיראק ואיראן הוציאו ביחד מעל 64 מיליארד דולר על חוזי נשק חדשים, כלומר יותר מחמישית מכלל מכירות הנשק לעולם השלישי.

בתקופה 1987-1980 עיראק ואיראן ביחד קיבלו משלוחי נשק  חדש  בשווי יותר מ55.3 מיליארד דולר , כלומר , חמישית מכלל העברות הנשק לעולם השלישי.

ברית המועצות לבדה היתה אחראית ל38 אחוז מכלל הנשק שהגיע לאיראן ולעיראק, ואילו סין ל-11 אחוז.

ברית המועצות היתה במשך כל הזמן הזה ספקית הנשק הראשית של עיראק. היא מכרה לעיראק נשק בשווי 20.3 מיליארד דולר בקירוב אחרי פרוץ המלחמה.

שאלת הזהות האיראנית בזמן מלחמת איראן-עיראק

מקור וקרדיט :

אפרת הראל. " דת ולאומיות : שאלת הזהות האיראנית בזמן מלחמת איראן-עיראק" , עמודים 149-173 בתוך: דוד מנשרי , ליאורה הנדלמן-בעבור ( עורכים) , איראן : אנטומיה של מהפכה, אוניברסיטת תל אביב , 2009, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

איתאללה ח'ומיני ראה במהפכה באיראן שלב בדרך להשגת אחדות אסלאמית. הוא לא הגדיר עצמו כאיראני אלא כמוסלם, ופירש את הלאומיות כמזימה אימפריליסטית שמטרתה להחליש את האסלאם. גישה זו היא שהפכה לעמדה הרשמית של השלטון ברפובליקה האסלאמית של איראן. אך לאחר הקמת הרפובליקה האסלאמית התגלתה שאלת הזהות כסוגיה שאינה ניתנת לפתרון חד-משמעי. הקונפליקט בין שני מוקדי ההזדהות, הלאומי והדתי, החל במהרה לעלות על פני השטח גם במדיניות השלטון החדש.

המלחמה שפרצה כשנה וחצי לאחר תחילת המהפכה באיראן מילאה חלק מרכזי בעיצוב מחדש שבנתה ההנהגה האסלאמית ממרכיבי הזהות השונים. הצורך לגייס את הציבור למאמץ משותף חייב את ההנהגה לאתר את הסמלים שיהיו היעילים ביותר להנעת האוכלוסייה . במהרה התברר להנהגה שסמלים אלו לא יכולים להיות רק סמלים אסלאמיים או שיעים. לא כל הציבור האיראני היה נכון להילחם בשם ערכים דתיים. חלק גדול ממנו היה זקוק למטרה מוחשית וברורה יותר – הגנת המולדת. לכן , מערכת הגיוס האיראנית, כמו תחומים אחרים של מדיניות הפנים והחוץ האיראנית לאחר המהפכה , הייתה תוצר של מתח מתמיד בין האידיאולוגיה האסלאמית לבין מציאות החיים. ההנהגה הגיבה לצרכי הציבור באמצעות שימוש משולב ברטוריקה דתית ולאומית שכובד המשקל בין השתיים משתנה על פי נסיבות המלחמה.

אך ניתן היה למצוא גם דברי תעמולה שהתייחסו לאומה ולמולדת האיראנית ולא נעשו דרך פריזמה דתית. ניתן להבחין בתקופות בהן סוג זה של פנייה לציבור גבר על הפנייה לסנטימנטים הדתיים.

בצילום למעלה : בית עלמין צבאי איראני , מעל 600,000 הרוגים במלחמה שנמשכה 8 שנים

מראשית 1981 , כשאיראן החלה להתמודד בהצלחה עם עיראק תוך שחרור שטחיה שנכבשו, ועוד יותר מאז הפלישה לעיראק ביולי 1982, הלך וגבר המאפיין הדתי בתיאור המלחמה ובהצגת מטרותיה. אך גם בתקופה זו לא נעלמה הנימה הלאומית . "האומה האיראנית" הצהיר ,למשל, איתאללה ח'ומיני באוגוסט 1981,  "היא בלתי מנוצחת, וחובתנו להגן על עצמנו, להרוג ולהביס את מי שתוקפים את גבולותינו , אפילו הם מוסלמים" . לאחר הפלישה לעיראק ב1982 נעשה קשה יותר להסביר את המלחמה במונחים  של הגנה על המולדת וגבולותיה.

בשלב זה אכן נדרשו הדוברים האיראניים בעיקר להסברים דתיים ובראשם הקביעה כי יש לשחרר את ערי הקודש השיעיות משלטון הבעת' הכופר, והודגש כי שחרור עיראק הוא צעד בדרך לשחרור ירושלים הקדושה.  כלומר הג'יהאד אליו יצאה איראן משרת את האומה האסלאמית בכלל ואת העם העיראקי והעם הפלסטיני בפרט.  המוטיבציה ללחימה אינה כיבושים או יצירת עליונות , אלא מימוש צו הקוראן והגשמת האידאולוגיה האסלאמית (אפרת הראל, 2009 ). 

 מלחמת הערים – הביקורת הציבורית

מלחמת הערים בשנת 1984 , בה היה נתון העורף האיראני להפצצות, ומלחמת המכליות במפרץ הפרסי שפרצה באותה שנה, החלו לערער את עמידתו של הציבור, ולראשונה, בשנת 1985 נשמעה ביקורת ציבורית על מדיניות המלחמה. הביקורת הגלויה ביותר הייתה זו של "תנועת החופש" בראשות מהדי באזרגאן, ראש הממשלה הראשון לאחר המהפכה. ב4 בפברואר 1985 פרסמו 26 אישים איראנים הקשורים למפלגה עצומה ובה ביקורת על ההנהגה ועל המחיר האנושי והכלכלי שנדרשת איראן לשלם בגין המשך המלחמה. ב18 במארס 1985 שלחו באזרגאן ו-60 מתומכיו מכתב למזכ"ל האו"ם בו קבעו כי מאז 1982 ( המועד בו שחררה איראן את שטחיה הכבושים) המלחמה היא לא אסלאמית ולא חוקית.  בספטמבר 1986 פרסמה התנועה מכתב פתוח שיועד לאיתאללה ח'ומיני, ובו נטען כי המלחמה לא מתנהלת בין כוחות האסלאם לכוחות הכפירה, כפי שהציג אותה המשטר , אלא בין שתי אומות מדוכאות. הימשכות המלחמה , טענו אנשיה מנוגדת לקוראן ולמסורת הנביא והאמאמים המוסלמים ( ( אפרת הראל, 2009) .

ב-10 באפריל 1985 פרצו בטהרן הפגנות נגד השלטון. האנשים שיצאו לרחובות היו ציבור רחב שמחה נגד המשך המלחמה. במהרה התפשטו ההפגנות לערים נוספות . השלטון טען בתגובה כי המפגינים שייכים לאופוזיציה השמאלנית, פיזר את ההפגנות וכלא מפגינים רבים. גם מקרב הממסד הדתי החלה להישמע ביקורת על המלחמה.

גלי המחאה והביקורת הגוברת חייבו את ההנהגה להסביר את העימות עם עיראק במונחים יותר מעשיים, כגון שמירת עצמאותה וחירותה של המולדת . כוחה של הרטוריקה הלאומית , העריכו גורמי המשטר ישמש תוספת יעילה להנעת הציבור. לכן, משנת 1986, במסגרת שלב אותו כינתה ההנהגה "המתקפות הסופיות" , הממד הלאומי הלך וגבר. הגאווה הלאומית היא שעמדה במרכז מערכת התעמולה בשלב זה.

בראשית 1987 התייצבה ארצות הברית באופן גלוי לצד עיראק ושיגרה כוחות למפרץ הפרסי. המלחמה מול ארצות הברית תרמה לגאווה הלאומית , וכך הסביר רפסנג'אני : "אם איראן הייתה מנצחת במלחמה לפני שנה, היו אומרים כי אומה של 50 מיליון הביסה אומה בת 14 מיליון נפש, אך ניצחון שיושג כעת משמעו ניצחון מול מעצמה כמו ארצות הברית".  מלחמה היא "צעד לאומי אדיר" ציין ח'אמנהי ביום השנה השביעי למלחמה, "והצלחה בה תביא להכרה באומה האיראנית כאומה היסטורית מנצחת שיוקרתה וכבודה יעלו בקרב חברות אסלאמיות ובקרב אויביה. "גם הקורבנות הרבים שנתבעו מאיראן במהלך המלחמה הם קורבן הכרחי של כל מאבק לאומי".

המלחמה העקובה מדם עם עיראק , כונתה ע"י האיראנים "המלחמה הכפויה"  ( "ג'נג-י תחמילי") . הערכות מערביות שמרניות קובעות את מספר ההרוגים האיראנים על 362,000  אנשי צבא . הערכות אחרות , בעיקר של המודיעין האמריקאי , מדברות על 600,000 חיילים . האבדות של העיראקיות נאמדות ב250,000 חיילים (,1989 , Dilip Hiro ).

מלחמת איראן-עיראק הייתה אירוע צבאי בעל השלכות אסטרטגיות ובינלאומיות מרחיקות לכת. עם זאת הייתה המלחמה גם אירוע פוליטי וחברתי בעל משקל מכריע בהתפתחויות הפנימיות באיראן בעשור הראשון של המהפכה. השלטון המהפכני השתמש במערכת הגיוס למלחמה כדי לעצב מחדש את האידאולוגיה שלו וכדי לבנות מחדש את הזהות האיראנית על פי השקפת עולמו ועל פי צרכי המציאות של שנות השמונים. במהלך המלחמה עברה ההנהגה האיראנית מספר פעמים משימוש ברטוריקה דתית לשימוש ברטוריקה לאומית וחוזר חלילה, ולעתים נעשה בהן שימוש במקביל.

בעוד שבשנה הראשונה היה שילוב ברור בין השתיים , עם ההצלחות בשדה הקרב ובמיוחד לאחר הפלישה לעיראק , התחזק השימוש ברטוריקה הדתית. ההצלחות הצבאיות והקושי להסביר את הפלישה לעיראק במונחים של הגנה על המולדת, הם שעמדו מאחורי העדפה זו. אך ההנהגה שבה להעדיף את הרטוריקה הלאומית בשנת 1985, עם התגברות הביקורת הציבורית על מדיניות המלחמה. ההנהגה האיראנית קיוותה ככל הנראה כי יהיה בכוחה לגבש מחדש את תמיכת הציבור באמצעות רגשותיו הלאומיים. חשיפת עסקאות הנשק עם ארצות הברית והתערבות האמריקאים לצד עיראק במלחמה במפרץ, הגבירו את הרטוריקה הלאומית בתעמולת המלחמה. רק בחודשי המלחמה האחרונים ,מראשית 1988 , במאמץ נואש לגייס את תמיכת הציבור האיראני שהלכה ופחתה, פנה שוב השלטון לעולמם הדתי של אזרחיו. כישלון השלטון בגיוס תמיכת האזרחים להמשך הלחימה הוא שעמד במידה רבה מאחורי ההחלטה לקבל את הסכם הפסקת האש.

השלטון האיראני הגיב לאורך המלחמה לקולות החברה ויצר שינוי במסריו בהתאם לצרכיו ולשינוי במציאות. בכירי ההנהגה הבינו כי דחיית המלחמה על ידי הציבור עלולה להעיד על דחיית האידאולוגיה של השלטון החדש ותפיסת העולם שלו. הם הגיבו לתחושות הציבוריות על ידי שינויים באידאולוגיה ובמסרים וגם בדרך בה הציגו את המלחמה. באמצעות השינויים הללו, קיוו ככל הנראה שיהיה קל יותר לציבור להתמודד עם מציאות של מלחמה מתמשכת ( אפרת הראל, 2009) .

הלקחים הצבאיים והאסטרטגיים של איראן כתוצאה מהמלחמה

מלחמת עיראק-איראן הסתיימה באוגוסט 1988 בניצחון עיראקי ברור, אך למרות זאת, האיראנים לא ויתרו על תכניותיהם וחלומותיהם. הסתבכותה של עיראק במלחמה חדשה מול הקואליציה בתחילת 1991 בראשות ארצות הברית, בעקבות השתלטותה על כווית, נפל לידי האיראנים כפרי בשל. האיראנים , בניגוד לעיראק , ידעו היטב כיצד להפיק לקחים אסטרטגים מכישלונם במלחמה הארוכה בשנים 1980-1988 :

מאז המלחמה איראן שמה דגש רב על פיתוח תעשייה צבאית מקומית כדי להפחית את תלותה במקורות חוץ וכדי להתחרות במעצמות הנשק בעולם ולהגדיל את הייצוא שלה.  בזמן המלחמה היו לאיראן בעיות קשות וחריפות של השגת אספקה צבאית ( מטוסים וטילים)  וכתוצאה מכך לא הצליחה  להצטייד כראוי .תוכנית פיתוח התעשייה הצבאית האיראנית  מבוססת, איפוא, על הלקחים שהופקו ממלחמת איראן-עיראק. עיקר עיסוקה של התעשייה הצבאית האיראנית היא בייצור טילים בליסטיים, כדוגמת השיהאב 3(במקורו הטיל הוא צפון קוראני, איראן מייצרת אותו באופן עצמאי), ופאתח 110 שידע ליצורו הועבר לסוריה. לאחרונה התפשטה התעשייה גם לתחום המטוסים עם ההכרזה ב 2007 על כניסתו לשירות של סאעקה, מטוס קרב סילוני חד מושבי מתוצרת איראן. המבוסס, ככל הנראה, על ה-F-5 האמריקני, אך חלק ממאפייניו החיצוניים דומים דווקא לאלה של הF-18.. במשך  כעשרים שנה הרחיבו האיראנים  את ההתמחויות הטכנולוגיות והמדעיות באוניברסיטאות האיראניות  כדי לקלוט עשרות אלפי מהנדסים בתעשיות הצבאיות שלה.

המלחמה בעיראק הגבירה את המוטיבציה של איראן להמשיך בתכניות לגבי הגרעין , כדי לא להיות חשופה לפלישה צבאית כמו עיראק ( פרופסור דוד מנשרי , 2008)  . האיראניים גייסו אלפי מדענים לעבוד בתעשיית הגרעין שלה.

לאחר המלחמה הוקם באיראן "המרכז ללימוד וחקר המלחמה" ( מרכז-י מטאלעאת ותחקיקאת-י ג'נג ) אשר עוסק כל העת בניתוח הכישלונות האיראניים במלחמה וההיערכות הנדרשת כיום לקראת מלחמה עתידית.  בעקבות המלצות  "המרכז ללימוד וחקר המלחמה" עורכים האיראניים כל הזמן שינויים בהיערכות הצבאית והאסטרטגית שלהם.

מקורות המידע

מלחמת איראן-עיראק – ויקיפדיה

אנתוני קורדסמן ואברהם וגנר – מלחמת איראן עיראק, הוצאת מערכות, 1990.

 אפרת הראל. " דת ולאומיות : שאלת הזהות האיראנית בזמן מלחמת איראן-עיראק" , עמודים 149-173 בתוך דוד מנשרי , ליאורה הנדלמן-בעבור ( עורכים) , איראן : אנטומיה של מהפכה, אוניברסיטת תל אביב , 2009, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

דוד מנשרי , " למחרת המלחמה בלבנון : העוצמה האיראנית ומגבלותיה",  בתוך :  עוזי רבי ( עורך) , זמן-איראן , אוניברסיטת תל אביב , הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.

 Iran–Iraq War – Wikipedia, the free encyclopedia

 Iran-Iraq War – Facts & Summary – HISTORY.com

 Dilip Hiro . The longest war – the Iran-Iraq military conflict

 London: Grafton books 1989

 עמוס גלבוע , "המסקנה הלא נכונה" , מעריב , 6 לאוגוסט 2012 .

 Anthony H. Cordesman and Abraham R. Wagner , The Iran-Iraq war ,

The lessons of modern war vol. II, Westview, 1998 .

 American Support of the Iran-Iraq War: A Pyrrhic Victory

5