הנשק הכימי בסוריה ובריחת ורבה 1944 – לקחים היסטוריים

חוסר התגובה המעשית של מעצמות המערב לנעשה כיום בסוריה מזכיר במידה רבה את פרשת רודלוף ורבה ב1944 והתעלמות בנות הברית מעדותו.

רודולף ורבה, אחד מחמשת האנשים שהצליחו לברוח ממחנה ההשמדה אושוויץ ומי שהיה עד הראייה הראשון שסיפר לבנות הברית, יחד עם חברו לבריחה, אלפרד וצלר, על מעשי הזוועה במחנה בסוף שנת 1944.

בריחה בלתי אפשרית

בערב פסח של שנת 1943, ב- 7 לאפריל, אירע מעשה הבריחה הבלתי אפשרי של רודולף ורבה יחד עם חברו אלפרד וצלר: השניים נכנסו לחלל בתוך ערימת עצים  ששימשה להם מקום מסתור, כשהיו השניים בפנים באו שני אסירים פולנים, שהיו חברים במחתרת ושותפים לתכנון הבריחה, וסגרו את מקום המסתור בקורות עצים. היה ידוע כי הנאצים עורכים מצוד אחר נעדרים במשך כשלושה ימים בתחום המחנה, ולאחר מכן מעבירים את החיפושים אל מחוץ לתחום המחנה. וכך היה: לאחר שלושה ימים ב- 11 באפריל יצאו השניים ממקום מחבואם בשעות הערב ונמלטו מחוץ לגדרות המחנה.

ורבה נולד בשנת 1924 בצ'כוסלובקיה בשם וולטר רוזנברג. ב-1942 בעת גירוש היהודים מהמדינה, הוא נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ –בירכנאו בפולין. באפריל  1944, ערב ליל הסדר, נמלט ורבה מאושוויץ יחד עם חברו אלפרד וצלר. בספרו "אינני יכול לסלוח" אותו כתב שנים רבות לאחר מכן, הסביר שהסיבה היתה שיחה בין שני קציני אס-אס גרמניים שדיברו ביניהם על העתיד לקרות במחנה. לאחר ששמע את תוכן הדברים החליט ורבה לצאת מהמחנה על מנת לספר לעולם על מה שנעשה במחנה.

השניים הצליחו לחמוק מהמחנה ומהשומרים ולאחר כמה ימים חברו לכוחות הפרטיזנים. הם הועברו בעזרת הפרטיזנים לברטיסלבה שבסלובקיה, שם פגשו את ראשי הקהילה היהודית ובעזרתם כתבו את "דו"ח אושוויץ" – מסמך שתיאר לראשונה את פשעי הנאצים במחנה ונשלח ביוני 1944 לידי ממשלות בנות הברית.

ורבה וצלר עברו תחקיר מעמיק על ידי ההנהגה היהודית בסופו יצא מסמך הידוע כ"פרוטוקולים של אושוויץ". הדוחות הוצאו מתחומי סלובקיה והגיעו לידי בעלות הברית ביוני 1944.

הפרוטוקולים תיארו את דרכי השמדת היהודים באושוויץ וכן נתונים מספריים על היקף ההשמדה. במרכזם של הפרוטוקולים עמדה אזהרה בדבר התכניות וההכנות  של הנאצים לשלוח כ-800 אלף יהודים מהונגריה.

ורבה פרסם את סיפור בריחתו מאושוויץ בספרו "ברחתי מאושוויץ" בשנת 1963. בספרו הוא מציין כי על אף שתוכן הדו"ח אותו כתב עם אלפרד וצלר בסוף אפריל 1944 היה בידי ההנהגה היהודית בסלובקיה, ובהונגריה (שישראל קסטנר עמד בראשה) כבר בראשית מאי 1944, לפני תחילת הגירושים המאסיביים מהונגריה, לא הופץ המידע בקרב המועמדים להשמדה.

השאלה "מדוע בעלות הברית לא הפציצו את מחנה הריכוז אושוויץ" במהלך מלחמת העולם השנייה ? נותרה פתוחה עד עצם היום הזה

היסטוריונים וניצולי שואה ממשיכים לבחון שאלה זו. מיכאל ברנבוים טוען שאין זו שאלה היסטורית גרידא, אלא "שאלה מוסרית המייצגת את תגובת בעלות הברית למצוקת היהודים במהלך כול השואה…" דויד וימאן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטת מסצ'וסטס שאל: "כיצד ייתכן שממשלות שתי הדמוקרטיות הגדולות, שידעו שקיים מקום בו 2,000 נפשות חסרות – ישע נרצחות כל 30 דקות, ולא חשו דחף למצוא דרך למחות תועבה זו מעל פני האדמה?". בעלות הברית ידעו לכל היותר עד אמצע יוני 1944, אודות רצח המוני המתבצע בתוך המחנות.

ב – 7 לאפריל, 1944, שני אסירים יהודיים, רודולף ורבה ואלפרד וצלר, ברחו מהמחנה כשברשותם מידע מפורט אודות מבנה המחנה, תאי הגזים ומספרי הנרצחים. המידע שמאוחר יותר כונה "דווח ורבה וצלר", ככל הנראה הגיע לקהילה היהודית בבודפשט עד ה – 27 לאפריל. רוזוול מקללנד, נציג הפנל האמריקאי לפליטי המלחמה בשווייץ, קיבל עותק עד אמצע יוני ושלח אותו למנהל הפנל ב – 16 ביוני על פי עדותו של ראול הילברג . מידע שבוסס על הדוח שודר ב – 15 ליוני על ידי ה BBC ופורסם ב – 20 ביוני על ידי הניו יורק טיימס. הפצצות ומשימות מודיעין – החל ממרץ 1944 והלאה, בעלות הברית שלטו בשמיים מעל אירופה, לפי דויד וימאן. דויד כותב שיחידת חיל האוויר האמריקאי שהייתה ממוקמת באיטליה הייתה בעלת יכולת מעשית לתקוף את אושוויץ כבר ממאי 1944. ב – 7 ביולי, זמן קצר לאחר שמחלקת המלחמה האמריקאית סירבה להיענות לדרישות מנהיגים יהודיים להפציץ קווי רכבת שהובילו אל המחנות, טסו כ – 452 מפציצים אמריקאים לאורך קווי רכבת כאלו בדרכם להפציץ בתי זיקוק שהיו ממוקמים בקרבת מקום.

מפציצים שימשו נגד ערים גרמניות ובהתקפת הקווים הקדמיים. בנוגע למחנות הריכוז, כתב צ'רצ'יל לשר החוץ ב – 11 ביולי 1944:" כל מי שיפול לידינו, כולל אלו שרק מילאו אחר הוראות על ידי ביצוע מעשי הזוועה, דינו יהיה מוות…". באוגוסט שנת 1944, אספקה במשקל 60 טון הוטסה כדי לסייע למרד גטו וורשה. בעוד המיקוד של המנתחים היה תמיד בנושא הבחירה שהייתה בידי המערב, הרי שגם הצבא האדום טמן ידו בצלחת.  למרות שכבר ביולי 1944 היה הצבא האדום קרוב יותר לאושוויץ מהאמריקאים והבריטים, החליט יוסף סטלין לא להפציץ את המחנות משיקולים שאינם נהירים דיים.

דוגמה ליכולתו של צ'רצ'יל להניע את המערכת, כשרצה בכך, היא כאשר דרש לשגר 104 מפציצים כבדים להצנחת אספקה לוורשה בספטמבר 1944, כשהמרד  הפולני למעשה כבר דוכא, כשמרבית האספקה נפלה לידי הגרמנים, הוא לא נתקל בשום קושי! רשימה ארוכה של גנרלים מודחים (שצ'רצ'יל "תלש את אוזניהם") היוותה תזכורת מתמדת לצפוי למי שממרה את רצונותיו האמיתיים.

מקור וקרדיט

היסטוריונים על אי -הפצצת אושוויץ

פרופסור יהודה באואר, בספרו "תגובות בעת השואה" מ-1983, סוקר את ניסיונות ההצלה וההתנגדות של יהודי אירופה בזמן המלחמה ובפרק שעוסק בהפצצת אושוויץ באואר כתב: "ההפצצה לא הייתה כרוכה בבעיות כלשהן. כל הטענות בדבר קשיים טכניים, שבגינם לא הפציצו את המחנות אינם אלא דברים בעלמא, כי לא היה בכך כל קושי." ‏‏

"הסירוב להפצצה לא ניתן, לדעתי, מאנטישמיות; הוא ניתן מסיבות של אדישות מוסרית. מה שאומר פרופ' באואר בעניין – נכון. סדר העדיפויות של בעלות-הברית היה מוצדק, לו היה קיים ניגוד בין משימה קרבית משמעותית כלשהי להפצצת המחנה. אך איש לא העלה נימוק כזה, ולו ברמז. אושוויץ בכלל לא עלה לסדר היום, אפילו לא כמטרה משנית. מדובר בנורמה של העולם הדמוקרטי, שאולי השתנתה מעט אחרי השואה ואומרת שאנחנו אחראים רק על גורל האזרחים שלנו; אנחנו נגד רצח יהודים כבני-אדם, אבל אף אחד לא יכול להטיל עלינו חובה להציל אותם בזמן המלחמה".

כך גם ברנרד וסרשטיין, בספרו "בריטניה ויהודי אירופה", סוקר את יחסה של בריטניה לגבי מדיניותה המנדטורית בארץ-ישראל בה שלטה וגם את נושא מדיניותה בנוגע להצלת יהודי אירופה במלחמת העולם-השנייה וכתב: "הפצצה מדויקת של מחנה כגון אושוויץ משדות התעופה שבאיטליה הייתה אפשרית והדבר הוכח ב-13 בספטמבר 1944, כאשר כוח אווירי אמריקאי הפציץ את המכלול התעשייתי של אי גה פארבן שבקרבת אושוויץ."

הלקחים ההיסטוריים

"האמת המרה היא סדר העדיפויות של בעלות-הברית בזמן המלחמה. הן לא היו מעוניינות לפעול בנושא, כי היתה להן מלחמה לנצח. אולי זו לא תשובה צודקת, אך לפחות היא אמיתית. התשובה השנייה והשקרית היא שמסיבות טכניות לא ניתן היה להפציץ: אי אפשר להגיע לאיזור, או שהנ"מ הגרמני לא מאפשר בכלל להתקרב.  אלה שקרים".

"אושוויץ אינה, במהותה, סיפור על גרמנים ויהודים. היא סיפור על המין האנושי והפתולוגיות הפסיכולוגיות והאידיאולוגיות של המין האנושי על פני הפלנטה הזאת.

אחת הנקודות החשובות ביותר בעיני שמומחשות בסרט זה היא חוסר היכולת של מרבית האנשים לעכל ולבחון מידע שמצביע על מציאות שחורגת באופן ניכר מן המעגל של "מה נראה לי מציאותי" שהם ציירו לעצמם במוחם בגיל צעיר יחסית. אם מוצעים רסיסי מידע שמצביעים על "ארועים מחוץ למעגל" הם נדחים באופן כזה או אחר: סינדרום בת היענה".

מקורות המידע

למה לא הפציצו האמריקאים את אושוויץ? ( מנחם בנטוב).

למידע בוויקפדיה בעברית

וויקפדיה באנגלית

בריחה מאושוויץ – רודולף ורבה

1.      סוגיית הפצצת אושוויץ – ויקיפדיה

נספח: קטע מעדותו של רודלף ורבה בספרו

רודלוף ורבה מתאר בספרו לפרטים את החיים במחנה. "דמי קפא בעורקי כשקראתי את תיאור ביקורו של הימלר שבא לראות במו עיניו את תהליך ההמתה: בתשע בבוקר היה אמור להגיע אל תאי הגזים, ואנשי הס"ס הממושמעים דחפו את הנידונים אל התא רבע שעה קודם והתייצבו הכן להפעילו. ארוחת הבוקר של הימלר התמשכה שעתיים נוספות, וכל אותו זמן היו מאות אנשים דחוסים בתוך התא. כשהופיע במקום, ולאחר שקיבל הסברים, הוחדר הגז לתא. בשלוות נפש התבונן הימלר מבעד לחלון מיוחד בנחנקים למוות. אחר-כך נפנה לראות כיצד הגופות מוצאות מהתא, ומופנות ל"ניקוי", כלומר עקירת שיני זהב וחיפוש אבנים יקרות בתוך הגוף. באותה עת עדיין לא הופעלו המשרפות, והגופות הועלו באש בתוך קברים ענקיים. הימלר לא פסח גם על שלב זה. מרוצה ממה שראו עיניו פנה לאכול ארוחת צהרים, ובאותה הזדמנות העלה את הס, מפקד המחנה, בדרגה כאות תודה על עבודתו הנאה. אי אפשר, אי אפשר לקלוט את הזוועה".

בעיני, כל ספר עדות של הניצולים הוא ספר חובה. "ברחתי מאושוויץ" הוא לא בגדר ספר עדות בלבד. בשל חשיבותו של דוח ורבה-וצלר, הוא מעורר מחשבה בשאלות משמעותיות רבות, ומאיר את הרקע ש"מסביב" לשואה.

מקור וקרדיט

0