חומת אדריאנוס היא ביצור אבן ואדמת עשב שנבנה על ידי האימפריה הרומית לאורך האזור דהיום בטיין אנד ויר, נורת'מברלנד וקאמבריה שבאנגליה. חלקה המערבי של החומה שוכן בקרבת הגבול אנגליה-סקוטלנד.
בניית החומה החלה בשנת 122, והיא הייתה מערכת הביצורים השלישית מתוך ארבע מסוגה שנבנו בבריטניה, כאשר מערכת הביצורים הראשונה חיברה בין נהר קלייד ונהר פורת', והאחרונה הייתה חומת אנטונינוס. כל החומות הללו נבנו על מנת לסייע בהדיפת פולשים (בעיקר פיקטים) מכיוון צפון, אך גם כדי לסמן את גבול האימפריה. חומת אדריאנוס היא המפורסמת ביותר כיוון ששרידיה השתמרו בצורה הטובה ביותר.
האימפריה הרומית לא הצליחה להשתלט על האדמות של שבטי הפיקטים ושבטים נוספים שבסקוטלנד של ימינו ולכן נבנתה חומה על קו הגבול (לימס) הצפוני בבריטניה והגבול המבוצר ביותר של האימפריה. בנוסף לתפקידה הצבאי של החומה משוער כי היו בה שערים שבהם הוקמו עמדות מכס.
חלק גדול מהחומה עדיין קיים, בעיקר במרכזה, וניתן ללכת ברגל לאורך רוב הנתיב שלה. החומה היא אחת האטרקציות התיירותיות הפופולריות ביותר בצפון אנגליה, היכן שהיא לעיתים מכונה בקיצור "החומה הרומית". החומה הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשנת 1987,
אורכה של חומת אדריאנוס היה 80 מייל רומיים (117 קילומטרים), כאשר גובהה ורוחבה היו תלויים בזמינות חומרי הבנייה באזור שבו היא עברה. באזור הנמצא מזרחית לנהר אירת'ינג החומה נבנתה מאבנים מרובעות כך שרוחבה היה שלושה מטרים וגובהה בין חמישה לשישה מטרים, כאשר באזור הנמצא מערבית לנהר החומה נבנתה מאדמת עשב כך שרוחבה היה שישה מטרים וגובהה 3.5 מטרים. המידות הללו לא כוללות את החפירים, השוליים והמבצרים הסמוכים לחומה. עוביו של החלק המרכזי היה 2.4 מטרים על בסיס בעובי שלושה מטרים. חלקים מסוימים בגובה שלושה מטרים מקטע זה שרדו מאז בניית החומה.
החומה נשמרה על ידי חיל מצב שהורכב מחיילי מילואים שאינם אזרחים. מספרם השתנה לאורך תקופת השלטון הרומית בבריטניה, אך בדרך כלל הוא מנה 9,000 אנשים כולל חיל רגלים וחיל פרשים. במבצרים החדשים ניתן היה להחזיק חיל מצב של עד 500 אנשים, ואילו יחידות חיל הפרשים שמנו 1,000 חיילים הוצבו מכל צד. המספר הכולל של החיילים שאיישו את החומה המוקדמת היה ככל הנראה מעל ל-10,000. בשנת 180 החומה הייתה נתונה לסדרת מתקפות, ובין 196 ל-197 חיל המצב נפגע קשות עד שהיה צורך לבנות מחדש חלקים מהחומה לפי הוראתו של ספטימיוס סוורוס. המצב באזור הסמוך לחומה היה רגוע לאורך רוב המאה ה-3.
לאחר מותו של אדריאנוס בשנת 138 הקיסר החדש אנטונינוס פיוס נטש את החומה הלכה למעשה, והחל לבנות חומה במרחק 160 קילומטרים צפונית לחומת אדריאנוס. החומה הזו ידועה כיום כחומת אנטונינוס, אורכה היה כ-60 קילומטרים והיא הייתה מבוצרת בצורה יותר חזקה בהשוואה לחומת אדריאנוס. אנטוניוס כשל בניסיונו לכבוש את השבטים הצפוניים, כך שכאשר מרקוס אורליוס הפך לקיסר הוא נטש את החומה בשנת 164 וחזר להשתמש בחומת אדריאנוס כקו ההגנה הראשי. החומה נותרה מאוישת על ידי חיילים רומים עד לנסיגת האימפריה הרומית מבריטניה.
בשלהי המאה ה-4 התרופפה שליטת האימפריה בבריטניה בעקבות פלישות הברברים, נסיגה כלכלית ומרידות צבאיות. עד לשנת 410 המנהל הרומי ולגיוניו נסוגו באופן מלא מבריטניה, שנותרה לדאוג בעצמה להגנותיה וממשלתה.
השימור של שרידי החומה מיוחס באופן חלקי לג'ון קלייטון מניוקאסל, שהחל להתעניין בשימור החומה לאחר ביקור בצ'סטרס. על מנת למנוע מחוואים לקחת חלקים מהחומה לצרכיהם האישיים הוא החל לקנות חלקים מהקרקע שעליהם ניצבה החומה. ב-1834 הוא החל לרכוש את האזור שמסביב לסטיל ריג, ובסופו של דבר החזיק ברשותו חלקת קרקע שהשתרעה בין ברנטון לקופילדס, שבה שכנו מספר אתרים הקשורים לחומה. קלייטון פיקח על חפירות ארכאולוגיות שנערכו במבצר קילורנום, במבצר האוסטידס, ובחלק מהמוצבים. קלייטון ניהל את החוות שרכש באופן מוצלח, והרווחים שהשיג שימשו לשיקום ושימור נוסף של החומה. יורשיו של קלייטון לא הצליחו לשמור על הקרקעות ברשותם, ובסופו של דבר הן נרכשו על ידי הקרן הלאומית למקומות בעלי עניין היסטורי או יופי תרבותי.
בשנת 2003 נפתח שביל לאומי העובר בסמוך לקטע החומה שבין וולסנד ובואנס-און-סולוויי. בגלל תנאי השטח המטיילים מתבקשים לסייר בשביל רק בחודשי הקיץ
