לוצק, אחת מהערים הראשונות באוקראינה, נוסדה ב-1085. העיר שימשה כבירת נסיכות גליציה-ווהלין עד להקמתה של לודמיר. ליד העיר נבנה מבצר להגנה מפני הפלישות השונות.
ב-1939 היו בעיר לוצק 19,000 יהודים, שהיוו 46% מהאוכלוסייה. בעיר התקיימו כ50 בתי כנסת, תלמודי תורה וישיבות, ורשת בתי ספר של רשת החינוך "תרבות". בעיר יצא גם עיתון ביידיש: "ווהלינר פרעסע".
מיד עם כניסת הגרמנים ללוצק ב-25 ביוני 1941 רוכזו כל היהודים בגטו, ובימים שלאחר מכן נרצחו 5,000 מהם. בגטו הוקם יודנראט אשר הורכב מ-12 איש. ראשיו ניסו לעשות כל שביכולתם כדי להתגונן בפני המגפות. ביוני 1942 ברחו כ-500 צעירים ליערות כדי להצטרף לפרטיזנים, אך רובם נרצחו על ידי הגרמנים. אלו שהצליחו להימלט הצטרפו לגדוד בפיקודו של שצ'רבטו. בין 19 ל-23 באוגוסט שולחו 17,000 מתושבי הגטו למחנה ההשמדה בלז'ץ או חוסלו על ידי הוורמאכט ונקברו בקברי אחים. 500 בעלי מלאכה ניסו להתמרד, אך המרד נכשל וגם הם חוסלו.
למידע נוסף על גטו לוצק באתר יד ושם
החיסול הראשון של יהודי לוצק ע"י הגרמנים : עדות
"הרדיפות החלו כבר בימים הראשונים של הכיבוש הנאצי. הגרמנים פעלו בשיתוף פעולה עם האוקראינים שייסדו מיליציות מקומיות (משטרת מתנדבים שסייעו לנאצים). ברחובות הכו יהודים, תלשו זְקָנים או שגזזו אותם באכזריות. רבים סבלו עינויים ומתו. הגרמנים חטפו ברחובות יהודים זקנים ומכובדים והכריחו אותם לבצע עבודות משפילות.
ימים אחדים לאחר הכיבוש הוצאו להורג 300 יהודים. ב־2 ביולי 1941 הופיעו מודעות ברחובות ובהם ציוו על היהודים להתייצב לעבודה ולביא אתם אֵת או טורייה. המשפט האחרון אִיֵם תמיד: “מי שלא יציית לפקודה יומת במקום!” הצו חל על כל הגברים היהודים מגיל 16 עד 60.
באותו יום יצאה אמא מוקדם בבוקר כדי להשיג מזון. קרוב משפחה שלנו, היה בעל מאפייה ואמא הלכה אליו בתקווה להשיג לחם בשבילנו. בדרך ראתה את המודעות על הקירות.
היא חזרה הביתה וסיפרה מה שראתה. אבא שלי והדוד אֶלְיֶה, בעלה של הדודה סוסיה, לקחו כלי עבודה ופנו למבצר.
כ־2,000 יהודים נענו לפקודה. אספו אותם במבצר לוברט העתיק, שהיה בעיר. הגברים לא חזרו. בני משפחותיהם חשבו שהם נשלחו ללוות את הצבא הגרמני בהתקדמותו מזרחה.
עברו ימים ושבועות ואיש מהם לא חזר. כולם נעלמו. בני המשפחות בכו והתחננו בפני היודנרט ובפני השלטונות, הגרמניים והאוקראיניים. אולם ללא הצלחה. לא ניתן היה לברר מה עלה בגורלם של האנשים ומדוע לא שבו הביתה."
"אנשים חסרי לב ומצפּוּן, אוקראינים ואפילו יהודים אחדים, באו עם “חדשות טובות” למשפחות העשירות בעיר. תמורת תשלום היו מוסרים ידיעות מעודדות כאילו נמצאים הגברים במחנות עבודה. המשפחות האמינו בשקרים. אולי רצו להאמין שהידיעות הן אמיתיות וכל בשורה כזו על ניצוץ חיים עודדה את כולנו" .
אחרי המלחמה כאשר שאלתי על אבי בתקווה שניצל, סיפרו לי את האמת הטרגית. כל הגברים שנלקח "לעבודות" והתייצבו ביום ההוא עם כלי העבודה במצודה העתיקה, נרצחו ע"י הגרמנים ועוזריהם" …
מקור וקרדיט
מרים בריק נקריץ. בדרכי החיים : ילדות זהות ארית בין הכפריים , הוצאת יד ושם בגרסה המודפסת , 2004 פרוייקט בן יהודה בגרסה המקוונת ,2020
ראו גם : מצדה של לוצק: "נמות כולנו בכבוד"
4