טעויות גורליות של מפקדים צבאיים : גנרל הודג'ס וקרב יער הירטגן

גנרל קורטני ה' הודג'ס היה מפקד הארמיה הראשונה של צבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה.

גנרל הודג'ס, איש חסר צבא, רשמי ומדוקדק, שמר תמיד על זקיפות קומתו ורק לעתים רחוקות חייך. הוא דיבר במבטא דרומי עצל , נרתע מקבלת החלטות מהירות וסבל מחוסר הדמיון הדרוש לביצוע מהלכי תמרון : הוא האמין שיש להיכנס באויב ראש בראש, פשוט כך. הוא נהג יותר כאיש עסקים במשרד הראשי שלו מאשר כאיש צבא, וכמעט מעולם לא ביקר בנקודה קדמית יותר ממוצב פיקוד דביזיוני. החלטתו לתקוף ההישר דרך יער הירטגן , במסגרת התוכנית להתקרב לריין , הולידה את הפרק הכאוב ביותר בכל המערכה בצפון –מערב אירופה.

יער הירטגן , מדרום מזרח לאאכן , היה אזור הררי למחצה של יערות אורנים עמוקים. ביער השסוע בנקיקים אלסוניים היו יותר מדרונות מסחררי ראשים. הם היו תלולים מדי לטנקים ומתישים לאנשי החי"ר העמוסים לעייפה שמעדו והחליקו בבוץ בין הסלעים והשורשים. כה עבות היה יער האורנים הזה , עד שהוא נראה כאילו רובצת עליו קללה, כמו בסיפור רפאים מקפיא-דם על מכשפות ומפלצות. האנשים חשו כמו פולשים ושוחחו בלחש, כאילו חששו שמא היער מאזין להם.

השבילים ופסי האש לא עזרו להתמצאות באזור זה , שכל שטחו אינו מגיע ל150 קמ"ר. כמעט לא היה סימן לישובי אדם , מלבד קומץ כפרים וחוטבי עצים.

הגרמנים הציבו צלפים בעמדות מחבוא במרומי העצים ( אילו נמצאו קרוב יותר לקרקע , שדה הראייה שלהם היה חסום לגמרי).

דביזיית החי"ר ה9 ( השייכת לארמיה הראשונה של גנרל הודג'ס ) תקפה את הגזרה שבה החזיקה דיבזיית הח"יר 275 הגרמנית בפיקודו של גנרל האנס שמידט.

הלחימה ביער הירטגן , הודה גנרל שמידט , לאחר המלחמה,  הציגה "דרישות כבדות מאין כמוהן בפני החוסן הגופני והפסיכולוגי של חייליו. הם נשארו בחיים רק מפני שהאמריקאיים לא יכלו לנצל את יתרונם הגדול כל כך בטנקים ובעוצמה אווירית, והתצפית הארטילרית הייתה קשה מאד."

גנרל הודג'ס  מתעקש לתקוף דרך האזורים הקשים ביותר והיער העבות ביותר

התקדמותה הכאובה והיקרה של דיביזייה 9 האמריקאית נבלמה ב16 באוקטובר 1944, אחרי שספגה כ4,500 אבדות בקרב. אדם אחד על כל מטר של התקדמות.

למגינת לבם של קציני הדיביזייה האמריקאית הבכירים, האבידות שספגה דיביזייה 9 האמריקאית לא נגעו לליבה של מפקדת הארמיה הראשונה, שעדיין לא התחשבה כלל בתנאי השטח. שוב התעקש גנרל הודג'ס לתקוף דרך האזורים הקשים ביותר והיער העבות ביותר, שם לא היה לאל ידם של האמריקנים לנצל את יתרונותיהם בשריון, באוויר ובסיוע ארטילרי. הוא לא חשב על איגוף דרך מסדרון מונשאו, שמדרום ליער הירטגן.

הבעיה היתה שלא מפקדי הקורפוסים ולא קציני המטה שלו העזו להתווכח איתו. גנרל הודג'ס היה ידוע לשמצה על מנהגו להדיח קצינים בכירים כלאחר-יד.  גנרל הודג'ס לא הקשיב לשום הסבר על הבעיות שניצבו בפני חייליו. להשקפתו, תיאורים כאלה אינם אלא תירוצים לחפות על חוסר אומץ .

בצילום למטה : גנרל קורטני הודג'ס

הגיהנום של יער הירטגן

מכשירי הקשר לא פעלו היטב בעמקים העמוקים של יער הירטגן, בלחות הגבוהה וביערות האורן העבותים. תמיד היה צורך בקשר גיבוי , מפני שהגרמנים צלפו בכל מי שנשא מכשיר קשר על גבו.

השבילים ופסי האש ביער תעתעו באמריקאים ולא התאימו למפותיהם, שהקצינים חסרי הניסיון התקשו לקוראן בלאו הכי. "ביער עבות,"  ציין אחת הדוחות , " קורה לעתים קרובות שמחלקה תועה לגמרי ואינה יודעת מה הכיוון ואיפה הקו הקדמי. " הם הצטרכו לשמוע את הארטילריה שלהם כדי למצוא את הדרך חזרה. לפעמים היה עליהם להתקשר עם הארטילריה ולבקש ירי של פגז יחיד על נקודה מסוימת, כדי לזהות ולהזדהות בשטח. ובלילות מי שיצא משוחת השועל שלו היה עלול לתעות לגמרי אם התרחק רק מאה מטרים מעמדתו, ואז הוא נאלץ לחכות כל הלילה כדי לברר איפה הוא נמצא.

הגרמנים הניחו מוקשים בכל השבילים ביער ואלפי חיילים אמריקאים איבדו את כף רגלם כתוצאה מכך. סכנה אחרת נשקפה מהתילים הממעידים שנמתחו בין האורנים. קצינים אמריקאיים התאוננו שחייליהם מתרכזים בהתבוננות בקרקע ממש תחת אפם שכשהם בסיור, בניסיון להבחין בתילים ובמקושים, עד כדי כך שאינם נושאים כלל את מבטם מעלה ומסביב. בכל מקרה , הטווח היעיל של אש הרובים ביערות כמעט לעולם לא עלה על חמישים מטר.

שני הצדדים סבלו קשות מגשמי הסתיו המקפיאים . אפילו כשלא ניתך הגשם , טיפות נשרו מהעצים בלי הפוגה. תחמושת שהחלידה גרמה תקלות ירי. בגדים ונעליים נרקבו.

הצינה המתמדת שחשו האנשים ספוגי המים עד לשד עצמותיהם, במשך ימים רצופים בשוחות השועל המוצפות שלהם , העמידה את קציניהם על הצורך לאפשר לחיילים להתחמם פעם אחת ביום לפחות. מאחורי הקווים הוקמו אוהלים הודיים מצויידים בתנורי חימום, בקפה חם ובאוכל חם. אבל לרוב נבצר מהחיילים בשוחות הקדמיות לצאת מהן, בגלל ההתקפות המתמידות של סיורים גרמניים אלימים. בתנאים אלה היה צורך בחוסן נפשי וגופני רב, בייחוד שהחלו בנובמבר 1944 לרדת שלגים ביער.

אפילו פריסת כיסוי מעל שוחת שועל הייתה מסוכנת . הארטילריה  הגרמנית ירתה "מטחי עצים" אל צמרות האורנים הגבוהים: הפגזים התפוצצו עם פגיעתם בהן והמטירו שברי עץ ורסיסי מתכת על כל החוסים מתחת. לכן היה צורך לכסות חלקית את השוחה בבולי עץ תחת שכבת עפר עבה , ולהסוות את הכל בטחב ובענפים. אבל היה סיכון רב בעצם כריתת העצים בגרזן וקיצוצם לגודל המתאים. הרעש נישא למרחקים והגרמנים , שידעו כי החיילים האמריקאיים נמצאים מעל פני הקרקע, היו יורים מטחי מרגמות מהירים.

המרובעות של גנרל הודג'ס והמחיר המחריד

התכנית הצבאית של גנרל הודג'ס הייתה שלומאלית עד כמה שאפשר להעלות על הדעת. לא זו בלבד שדיביזייה 28 הייתה אמורה לחצות בהתקדמותה את הרכסים ואת העמקים התלולים ביותר, אלא גנרל הודג'ס גם פקד על גנרל קוטה , מפקד הדיוויזיה,  לפצל את הדיוויזיה שלו לכיוונים שונים, כך שהכוח התוקף שלו נעשה חלש בהרבה מהכוחות המגינים. ההסתייגות של גנרל קוטה לא עזרה לו . גנרל הודג'ס התעלם מהסתייגותיו.

התקפות –נגד גרמניות מתמידות על הדיוויזיות האמריקאיות 1 , 4 ו8 עיכבו את התקדמות האמריקנים ביערות המרוטשים, אבל היא נמשכה הלאה , לאט ובייסורים: יהא המחיר אשר יהא- למרות הגשם המקפיא, למרות הבוץ והמוקשים שמנעו בעד השריון האמריקאי מלבוא ולסייע להם. החיילים האמריקאיים נעשו ממורמרים ורק בשבוע הראשון של דצמבר 1944 הצליחו האמריקאיים לצאת מתוך היער לכיוון עמק הרור.

המחיר ששילמו האמריקאיים באבדות בקרב ובהתמוטטויות עצבים ובדלקות ריאות היה מחריד.

במערכת יער הירטגן איבד צבא היבשה של ארצות הברית 33,000 איש מתוך 120,000 שיצאו לקרב.

דיביזיית החי"ר 4 לבדה ספגה יותר מ5,000 אבידות בקרב ויותר מ2,500 אבדות שלא בקרב. מספר אנשי דיביזיה 4 עמד עתה רק על מחצית המצבה ומחסור זה הורגש היטב בעת שפגעה בהם מתקפת הארדנים הגרמנית כעבור שבועיים.

מקורות המידע

אנטוני ביוור , ההימור האחרון של היטלר : המתקפה בארדנים 1944, הוצאת ידיעות ספרים, 2017 .

הקרב על יער הירטגן – ויקיפדיה

אנטומיה של כישלון : " הגיהינום של יער הורטגן" במלחמת העולם השנייה | רגעים .

Bloody Huertgen: The Battle That Should Never Have Been Fought ..

To The bloody consequences of military hubris | Clancy Sigal …

 

15