ליקט וערך: עמי סלנט

יחסי רוסיה של פוטין מול טורקיה של ארדואן הידרדרו לאחר הפלת המטוס הרוסי והלחימה בסוריה, אך בראייה היסטורית כוללת ורטרוספקטיבית , יחסי תורכיה ורוסיה עמדו תמיד בסימן של מתיחות  מתמדת.  המתיחות בין הרוסים לתורכים החלה במאה ה-18 ולא דעכה עד היום.  הנתונים הגיאופוליטיים שהכתיבו את המחלוקת ההיסטורית בין שתי המדינות לא השתנו מיסודם מאז המאה ה19.

המלחמות בין תורכיה לרוסיה במאה ה-19

מוקדי המאבק בין רוסיה לתורכיה במאה ה-19 המערכות העקובות מדם במאה ה-18 בין רוסיה ותורכיה עמדו בסימן קשיי אספקה וליקויי ארגון של הצבאות הרוסיים, וכן בהסבת אבידות כבדות לשני הצדדים.

במאה ה-19 חל שינוי מכריע ביחסי הכוחות: הצי הרוסי החדש בים השחור איים במישרין על לבה של האימפריה העות'מאנית. כיבושם של אזורי הטראנס קווקז וריבוי פעולות המרי של עמי הבלקן כלפי תורכיה, בעוד הם נהנים מחסותה ומברכתה של רוסיה, הטילו את האימפריה העות'מאנית לסדרת מלחמות הגנה נואשות מחמת תנועת המלקחיים האסטרטגיים הרוסית, שלחצה על אנטוליה ממזרח וממערב. מוקדי המאבק בין רוסיה ותורכיה במאה ה-19 התלקחו במקומות שונים ובנושאים הבאים: א) בעיית המיצרים ואיסטנבול; ב) בעיית הקווקז; ג) עמדתם של העמים הסלאביים הנוצריים בבלקן; ד) עמדתן של המעצמות הגדולות. גם מבלי להתייחס לחשיבותם הצבאית והמדינית של המיצרים, נשארה חשיבותם הכלכלית ללא תחליף. עוד בימי יקתרינה הגדולה הפך נתיב השיט במיצרים לראש דאגותיה הכלכליות-מסחריות של רוסיה. הסכם קוצ'וק-קיינרג'ה (1774) העניק לרוסים לראשונה את זכות השיט והמעבר במיצרים, ובכך נפגמה עמדת המונופולין של האימפריה העות'מאנית. אולם הסכם זה היה רק אות מבשר להתמדת לחצה הצבאי והמדיני של רוסיה על תורכיה, ולחתימת הסכמים נוספים שיבטיחו את חופש השיט הרוסי במיצרים. ביצועו של הסכם קוצ'וק-קינרג'ה בא על תיקונו בשלום אדריאנופול ב-1829. הפעם הובטח מעברן של כל ספינות הסוחר הבינלאומיות במיצרים, והיה בכך הישג רוסי נוסף, שכן סחר היצוא והיבוא הרוסי נסתייע ברובו בספינות זרות, נוכח צמצומו של צי הסוחר הרוסי (עמיהוד ישראלי, 1991).

מלחמת קרים (1853–1856) נערכה בין האימפריה הרוסית מצד אחד, ובין האימפריה העות'מאנית, האימפריה הבריטית, האימפריה הצרפתית וממלכת סרדיניה מצד שני. במלחמה זו ניצחו המעצמות המתועשות, צרפת ובריטניה, בסיועה של האימפריה העות'מאנית, את רוסיה, האגררית (חקלאית) והמפגרת מבחינה טכנולוגית. אף שהמלחמה התנהלה בזירות רבות, החזית העיקרית בה הייתה בדרומה של רוסיה, בחצי-האי קרים שבדרום אוקראינה המודרנית לחופו הצפוני של הים השחור, ומכאן שמה. המלחמה הייתה חלק ממאבק ארוך בין המעצמות האירופיות להשתלטות על שטחים מהאימפריה העות'מאנית המתפוררת.

הרוסים מעולם לא שכחו את המעורבות הצבאית של הכוחות העות'מאנים  נגדם במלחמת קרים והקצינים הרוסים נצרו בלבם את ההבטחה לצאר לנקום את המפלה .

מלחמה העות'מאנית-רוסית 1877

המלחמה העות'מאנית-רוסית שהתרחשה בין השנים 18781877–הייתה מלחמה שעיצבה את פניו המדיניים של הבלקן למסגרת הקיימת עד ימינו. מלחמה זו היוותה ציון דרך לקראת סיום דרכה של האימפריה העות'מאנית כמעצמה.

הרקע למלחמה נעוץ בהתעוררות הלאומית בחבל הבלקן, יחד עם שאיפת הרוסים להחזיר לעצמם שטחים שאיבדו במהלך מלחמת קרים, לשקם את הדומיננטיות שלהם בים השחור ולהשיג שליטה על מצרי הבוספורוס והדרדנלים, המובילים מהים השחור אל הים התיכון.האימפריה הרוסית למודת הניסיון ממלחמת קרים, החליטה עתה להשיג תמיכה במלחמה בדרכים דיפלומטיות על ידי הצגתה כמלחמת שחרור של עמי הבלקן הסלאביים במאבקם נגד האימפריה העות'מאנית, תוך ניצול חולשתו של השלטון העות'מאני המרכזי, שנבעה מהנסיבות שהובילו לעלייתו של עבדול חמיד השני לכס הסולטנות מחד וחוסר ניסיונו בתפקיד, בעת פרוץ המלחמה, מאידך

כתוצאה מהמלחמה הכריזו נסיכויות רומניה, סרביה ומונטנגרו על עצמאותן הרשמית והתנתקותן מן האימפריה העות'מאנית, אף על פי שבפועל התנהלו כישויות עצמאיות כבר שנים אחדות. לאחר כמעט 500 שנות שלטון עות'מאני, שנמשך מ-1396 עד 1878, הוקמה מחדש המדינה הבולגרית, בשלב זה כנסיכות אוטונומית במסגרת חוזה סאן סטפנו. בהמשך העביר קונגרס ברלין את בוסניה והרצגובינה לשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, האי קפריסין נמסר לחזקת האימפריה הבריטית ואזור בסרביה והעיר קארס לחזקת האימפריה הרוסית.

הרוסים, תחת פיקודו של הפילדמרשל יוסיף גורקו, כבשו בהצלחה את המעברים של רכס הרי הבלקן, שהיו קריטים לתזוזת הצבא. למרבה האירוניה, הרוסים השתלטו על מעבר שיפקה, שפונה על ידי העות'מאנים עצמם לאחר שעמדו בפני מספר תקיפות בו. מאוחר יותר ניסו העות'מאנים לכבוש מחדש את המעבר, שהיה חשוב ביותר להעברת כוחות עבורם, אך הכול היה לשווא. המתקפה העות'מאנית במעבר זה נחשבת לאחת הטעויות המרכזיות במלחמה, שכן היו מעברים אחרים באזור שלא היו תחת שמירה רוסית. אך גם טעות זו היא קטנה, לעומת העובדה, שבכל הזמן הזה היו כוחות עות'מאנים עצומים ממוקמים ברחבי חופי הים השחור ורק מעטים מהם נוצלו ללחימה ממשית.

ב-9 בינואר 1878 כבשו הכוחות הרוסיים את סופיה, ב-17 בינואר, את המצודה העות'מאנית בעיר פלובדיב וב 20 בינואר את העיר אדירנה. העות'מאנים ביצעו נסיגה רחבה לאורך כל החזית ונערכו לקרב הגנה על איסטנבול, בירת האימפריה העות'מאנית.

האימפריה הבריטית, אשר נמנעה מלהתערב באופן פעיל בנעשה, בשל אירועי מרד אפריל הבולגרי והשלכתו על דעת הקהל, נחרדה מאפשרות של קריסת האימפריה העות'מאנית מחד והתחזקות חסרת תקדים של מעמד האימפריה הרוסית באירופה מאידך והחליטה לפעול מיידית לסיום הסכסוך.

בלחצה של בריטניה  הסכימה רוסיה לשביתת נשק ב-31 בינואר 1878, אך כוחותיה המשיכו בתנועתם לכיוון איסטנבול.

בתגובה להמשך התנועה הרוסית, נשלח צי של ספינות מלחמה בריטיות, במטרה להרתיע את הרוסים מלהגיע לעיר והם אכן הפסיקו את התקדמותם ליד העיר סאן סטפנו, היום הכפר ישילקוי, בטורקית (Yeşilköy), המרוחק 11 ק"מ בלבד מאיסטנבול. רוסיה הסכימה להסדר וב-3 במרץ 1878  נחתם חוזה סאן סטפנו, אשר במסגרתו הכירה האימפריה העות'מאנית בעצמאות רומניה, סרביה ומונטנגרו ובמתן אוטונומיה לבולגריה.

במורשת התורכית , ההפסד הצבאי הצורב לרוסיה מעולם לא נשכח ובספרות התורכית של המאה ה19 וה20 ניכרים ביטוייו של הפסד זה היטב.

מתיחות מתמדת בין רוסיה לתורכיה גם במאה העשרים

יחסי תורכיה וברית-המועצות יחסי תורכיה וברית-המועצות עמדו בסימן של מתיחות מתמדת גם במאה העשרים.

המערכה הרוסית-עות'מאנית במלחמת העולם הראשונה

המערכה בקווקז במלחמת העולם הראשונה הייתה מערכה צבאית שניטשה בין האימפריה העות'מאנית והאימפריה הרוסית באזור הקווקז, ולאחר מכן במזרח אסיה הקטנה, כחלק מהזירה המזרח תיכונית במלחמת העולם הראשונה.  הייתה זו המערכה היחידה בה השיגו העות'מאנים  בהתחלה הישג צבאי, לאחר שבמסופוטמיה ובסיני וארץ ישראל, ניצחו אותם הבריטים בצורה מכרעת. אבל , בסיכומו של דבר הייתה ידם של הרוסים על העליונה, והתבוסה הצבאית של התורכית הייתה לעובדה מוגמרת.

המטרה העיקרית של העות'מאנים במערכה הייתה להחזיר לידיהם את שטח הרמה הארמנית, שהפסידו במלחמה העות'מאנית-רוסית. היעד האסטרטגי שהוגדר בתחילת המערכה היה לכבוש בחזרה את ארטווין, ארדהאן, קארס ונמל בתומי, תוך כדי ניצול העובדה שהרוסים מרוכזים בחזית המזרח-אירופית. הגרמנים תמכו בעות'מאנים, כשמטרתם הייתה לגרום לרוסים להפריש כוחות שנלחמו מולם בחזית המזרחית, וציידו באספקה את הארמייה השלישית העות'מאנית שנועדה להשיג את היעדים שהוגדרו.

בצילום למטה : קציני הצבא הרוסיים אשר הדפו את הכוחות העות'מאנים ב1916

אולם, מניעים נוספים היו מעורבים בהחלטה לפתוח במערכה. שר המלחמה העות'מאני אנוור פאשה ביקש לממש את חלום האיחוד המוסלמי-טורקי שלו גם בשטחי גאורגיה על ידי כך שיחבור לתושבים המוסלמים שם. כמו כן, גרמניה והאימפריה העות'מאנית רצו למנוע מרוסיה להשתלט על תעשיות פטרוכימיה שהתרכזו סביב הים הכספי, ולזכות בהן בעצמן. מנגד, רוסיה ראתה במערכה בקווקז מערכה משנית בחשיבותה ביחס לחזית המזרח-אירופית וקיוותה שלא להסתבך בחזית זו, לאחר שהשיגה את מבוקשה במלחמה העות'מאנית-רוסית. בנוסף, על מנת להכשיל את המגמה האסלאמית-עות'מאנית באזור, היא תכננה להגלות את תושבי הקווקז וליישב במקומם שבטים קוזקים נאמנים. הארמנים מצדם שאפו להשתחרר מעולה של האימפריה העות'מאנית העוינת והפדרציה המהפכנית הארמנית נאבקה להקמת מדינה, או לכל הפחות אוטונומיה מדינית, ואילו הבריטים סייעו למהפכנים הרוסים למנוע את תוכניתו של אנוור פאשה לאיחוד האזור עם האימפריה העות'מאנית, כשהמניע המרכזי שלהם גם הוא הנפט. האנגלים רכשו נפט בעיקר מחברת הנפט האנגלו-פרסית, שלה היה זיכיון בלעדי על הפקת נפט בפרס, מלבד באזור הקווקז, וברצונה היה להגדיל את המאגרים מהם היא יכולה לרכוש נפט.

במהלך הקרבות בין הרוסים לאימפריה העת'מאנית בקווקז הצטרף הגיס התשיעי העות'מאני לגיס ה-11 בצד המערבי של המערכה והכף החלה לנטות לטובת העות'מאנים. בסוף נובמבר הצליחו העות'מאנים לדחוק את הרוסים לבליטה בעומק 25 ק"מ בלבד בשטח האימפריה העות'מאנית והחזית התייצבה. בחזית הדרומית זכו הרוסים לתמיכה ממתנדבים ארמנים, שכבשו כבשו את ארי (Ağrı) ואת דואובאיזיט. על אף שהצליחו לייצב את החזית, ספגו העות'מאנים אבדות כבדות: 9,000 חיילים נהרגו, 3,000 נלקחו בשבי ו-2,800 מחייליהם ערקו.

ב-15 בדצמבר  1914 הוביל לויטננט גנרל אוגוסט שטנגה הגרמני, כוח פשיטה עות'מאני שחדר לשטח רוסיה. ב-1 בינואר הצליח כוחו של שטנגה לכבוש את ארדהאן, שהייתה מוחזקת בידי רוסיה מאז 1878. האיום שהוא יצר על קווי האספקה של הרוסים גרם להפחתת הלחץ הצבאי הרוסי על שטחי האימפריה העות'מאנית. החל מ-22 בדצמבר התמקדו העות'מאנים והרוסים בקרב סריקמיש במסגרתו נפגעו כ-38,000 חיילים עות'מאנים וכ-47,000 חיילים רוסים כתוצאה מהקרבות, ממחלות ומהקור.

ב-7 בינואר,1915  לאחר תבוסה מכרעת, החלה נסיגתו של שארית הכוח העות'מאני מסריקמיש לכיוון ארזורום. חלק נכבד מהניצחון הרוסי נזקף לזכות הכוחות הארמניים שעיכבו והטרידו את העות'מאנים, עובדה שתרמה לרדיפת העם הארמני על ידי העות'מאנים לאחר שחזר אנוור פאשה לאיסטנבול. לאור הניצחון קודם ניקולאי יודניץ' ומונה למפקד הכוחות הרוסיים בקווקז.

הבריטים והצרפתים שנשאו בנטל החזית המערבית ביקשו מהרוסים להגביר את הלחץ בחזית המזרחית כדי לגרום לגרמנים לחלק את כוחותיהם, אולם הרוסים, שהקצו כוחות למערכה בקווקז, ביקשו מהם שיפעלו נגד העות'מאנים בגזרה הימית. הפעולות בים השחור ומערכת גליפולי שכוונה כלפי הבירה העות'מאנית הורידו מהעומס על הצבא הרוסי ואפשרו לו לרענן את הכוחות בקווקז.

ב-10 בינואר 1916  פתחו הרוסים במתקפה מחודשת, וכשהם מנצלים את מלוא גורם ההפתעה, השמידו דיוויזה עות'מאנית של הגיס ה-11 שהייתה במגורי החורף, פרצו את כל קווי ההגנה והדפו את הכוחות העות'מאנים מקפריקאי. ההתקפה הכתה בהלם את כל מפקדת הארמייה ואת הפיקוד העליון באיסטנבול. ב-18 בינואר החלו הרוסים בהתקדמות לעבר ארזורום, שנחשבה לעיר המבוצרת והמוגנת השנייה בחוזקה באימפריה אחרי אדירנה והייתה מוגנת ב-235 תותחי ארטילריה.

ב-11 בפברואר 1916 החלו הרוסים בהפגזת הביצורים סביב העיר. קרבות עזים התחוללו בין המגנים לבין הרוסים, אך כוח האדם העדיף של הרוסים גבר על העות'מאנים למרות ניסיונות תגבור, ולאחר שלושה ימים החלו העות'מאנים לסגת מהעיר ומעמדות ההגנה הסובבות אותה. ב-16 בפברואר נכנסו הרוסים לתוך העיר ולקחו בשבי את כל יחידות התמיכה והציוד של הארמייה השלישית ואת הפצועים בבתי החולים. הפיקוד העליון באיסטנבול שהיה עדיין באופוריה מהניצחון במערכת גליפולי, החל להבין שהייתה זו טעות לזלזל במערכת הקווקז משזו התקרבה אל לבה של האימפריה. אנוור פאשה החליט להשתמש בכוחות שהובילו את ההצלחה בגליפולי והורה לגיס החמישי לנוע לקווי החזית בקווקז. הוא מינה את והיפ פאשה, עד אז מפקד הארמייה השנייה, למפקד הארמייה השלישית במקומו של קאמיל פאשה, וכמו כן, הורה לארגן מחדש את הארמייה השנייה ולשלוח אותה לקווקז שם תחזיק את צדה המזרחי של המערכה, אך מאחר שכוחות רבים הופנו למערכה במסופוטמיה על גבי רוב הרכבות, התעכבה העברת הארמייה לקווקז.

בצילום למטה : כוח החלוץ הרוסי בדרך לכיבוש ארזורום התורכית

הרוסים לא חיכו להתארגנות העות'מאנית והתקדמו במלוא המהירות בצדה הצפוני של המערכה, בצמוד לחופי הים השחור. במרץ הגיעו לעיר הנמל ריזה שעל חוף הים השחור וב-16 באפריל כבשו את טרבזון, ובכך עצרו את מקור האספקה העיקרי של הארמייה השלישית שהיה דרך הנמל שם. במקביל להתקדמותם, הסתבכו הרוסים בקרבות בביטליס, דרומית לנתיב ההתקדמות העיקרי.

בסוף יוני  1916 החלו  העות'מאנים במתקפה שייעודה היה כיבוש מחדש של טרבזון. אך הרוסים, שכמו העות'מאנים לפניהם השתמשו בנמל שבעיר לקבלת אספקה דרך הים השחור, הצליחו לעצור את המתקפה. הם ניצלו את הצלחתם, כבשו גם את בייבורט והתקדמו לארזינג'אן. בקרבות אלו ובנסיגה מארזינג'ן איבדו העות'מאנים כ-17,000 חיילים הרוגים ומספר דומה של שבויים.

עם סיום החורף (1917) החלה ברוסיה מהפכת פברואר שהשפיעה ישירות על הצבא. החיילים הרוסים המותשים, שרבים מהם היו חולים בשחפת ובצפדינה, לא רצו להילחם וגם האזרחים ברוסיה לא ששו אלי קרב. לא נערכו עוד תנועות צבאיות משמעותיות נגד האימפריה העות'מאנית ואט אט החלו קבוצות חיילים, ואחר כך יחידות שלמות, לסגת מקווי החזית.

ב-16 בדצמבר 1917 נפגשו נציגי הרוסים והעות'מאנים בארזינג'ן וחתמו על הפסקת אש. הרוסים הסיגו את כוחותיהם לגמרי והשטח התמלא בקבוצות חמושות של ארמנים, גאורגים, קוזאקים ויוונים פונטים שהחליטו לעצור את העות'מאנים בקווי הפסקת האש.

ב-3 במרץ 1918 נחתם הסכם ברסט-ליטובסק שסיים את פעולות האיבה בין העות'מאנים והרוסים, וב-4 ביוני חתמו העות'מאנים על הסכם בתומי מול הארמנים.

בחוזה ברסט-ליטובסק, הוחלט שרוסיה תחזיר את הטריטוריות שכבשה במלחמה העות'מאנית-רוסית.

בגלל הפסדם של העות'מאנים למדינות ההסכמה, נחתם הסכם סוור ב-1920, שבין השאר נועד להסדיר את המחלוקות בקווקז כולו. מוסטפא כמאל אטאטורק דחה את ההסכם במסגרת מלחמת העצמאות של טורקיה, והגזרה שקטה באופן סופי רק עם חתימתו של הסכם לוזאן והסיפוח הסובייטי של ארמניה, גאורגיה ואזרבייג'ן.

תורכיה ורוסיה במלחמת העולם השנייה

ערב מלחמת העולם השנייה גברו המתח והחדרה בקרב קברניטיה של תורכיה בגלל הרעה פתאומית ביחסה של רוסיה. בספטמבר 1939 חזר סאראג'וגלו, שר החוץ התורכי, משיחות מוסקבה בידיים ריקות.

הסכם מולטובו-ריבנטרופ רק החמיר את מצבה המדיני הכללי של תורכיה, והגביר את חששותיה מפני הכוונות הסובייטיות בעניין המיצרים. כזכור, דאג השגריר הגרמני פון-פאפן לאַמֵת את החששות התורכיים בגלותו טפח מדעותיו של מולוטוב, ערב חתימת הסכם מוסקבה הידוע לשמצה. גם לסובייטים היה בסיס מוצק לגלות יחס של חשדנות כלפי תורכיה, תחילה – עקב חתימת ההסכם המשולש עם בריטניה וצרפת, ולהלן, לאחר שהנאצים פרצו את גבולות ברית-המועצות – עקב העמדה התורכית הניטראלית להלכה האוהדת לגרמניה למעשה.

לאחר התמוטטותה הפתאומית של צרפת פרסמו הנאצים "ספר לבן", ובו פרטים סנסציוניים על "תכניות גאמלֶן" (הרמטכ"ל הצרפתי בתחילת מלחמת העולם). לפי תכנית סודית זו הסכימה תורכיה בזמן המלחמה הפינית–רוסית (1940–1939) לאפשר את ניצולם של בסיסיה הצבאיים על ידי מטוסים צרפתיים, שנועדו להפציץ את בּאקו ושדות הנפט הרוסיים במידה ורוסיה תתקיף את תורכיה.

אין לדעת מה הייתה מידת מהימנותו של פרסום "ספר לבן" זה. מכל מקום, הוא סייע להעכיר את יחסי תורכיה וברית–המועצות, למרות הכחשותיה הנמרצות של ממשלת אנקרה.

משפלשו הגרמנים לברית-המועצות תבעה רוסיה בכל תוקף את כניסתה של תורכיה למערכה על מנת להקל קמעא את הלחץ העצום שברית-המועצות הייתה נתונה בו. כזכור, חתמה תורכיה על הסכם בן 10 שנים לאי-התקפה על גרמניה, ימים ספורים לפני הפלישה הנאצית. שופרות התעמולה הסובייטיים האשימו בעיצומה של 1943 את תורכיה באחריות להארכת המלחמה, כיוון שהיא סוכֶכֶת על האגף הגרמני בארצות הבלקאן. התעוררותה המחודשת של התנועה הפאן-תוראנית בתורכיה ליבתה, אף היא, את החשדות הרוסיים הכבדים. למעשה, הייתה הממשלה התורכית אחוזת מורא מפני פרובוקציה סובייטית, ובמאי 1944 היא ניערה חוצנה באופן רשמי מהפאן-תוראניזם, תוך מעצר כמה ממנהיגי התנועה ואיסור פעולותיה של "אגודת הזאב-האפור". הודעה רשמית ששודרה ברדיו אנקרה ייחסה לתנועה-תוראנית אידיאולוגיה גזענית פרו-נאצית שלילית וכוזבת. ככל שהצבאות הסובייטיים הגבירו את קצב הדיפת הנאצים, ולא ניתן היה כבר להטיל ספק בתבוסה ההיטלריסטית ברוסיה, כן הרבו התורכים בגילויי מחוות לברית-המועצות. מנהיגי התנועה הפאן-תוראנית נשפטו לפי החוקה הצבאית והנשיא עצמת אינונו העלה בנאומו על נס את האחווה התורכית-סובייטית מימי מלחמת העצמאות. מאמרים פרו-סובייטיים הופיעו בחדירות בעיתונות התורכית (עמיהוד ישראלי, 1991 ).

בפרוס שנת 1945  כבר הוטעם לעיל, כי בשנה זו לא התלהבו במיוחד הסובייטים מהצטרפותה האפשרית של תורכיה למחנה בעלות הברית, שכן כבר בשלהי השנה הקודמת פשטו הגייסות הסובייטיים בארצות הבלקאן וכבשו את רומניה ובלגרד, בירת יוגוסלביה. בינואר 1945 נכבשה ווארשה והתמוטטותו של הרייך הגרמני נראתה לעין הפעם הזדרזו התורכים לשתף פעולה עם בעלות הברית ולשכך את חמתם של הסובייטים. בינואר 1945 התירה תורכיה את  המעבר במיצרים של שייטת אספקה שנועדה לרוסיה וניתקה את יחסיה עם יפן.

במרץ 1945 הודיעה מוסקבה לאנקרה, כי לא תחדש את חוזה הידידות והניטראליות עם תורכיה, שנחתם בשנת 1925, ואשר תוקפו עמד לפוג בסוף השנה. ההסבר הסובייטי שניתן לכך גרס, כי החוזה אינו הולם את המציאות. יחסי תורכיה-רוסיה נכנסו עתה למבוי סתום ומאוּיָם.  הסובייטים התנו את חידוש חוזה הידידות ואי-ההתקפה בארבעת התנאים הבאים : א. החזרת מבצרי הגבול קאַרס וארדהאן; ב) מתן בסיסים צבאיים בבוספורוס ובדרדנלים; ג) תיקון חוזה מונטרה; ד) תיקון הגבול בתראקיה לטובת בולגריה הקומוניסטית.

תורכיה דחתה דרישות אלה, ובכך עלתה על דרך שהובילה, בהכרח, להשתלבותה במערכות ההגנה של המערב, על כל התוצאות הנובעות מכך. דחיית דרישותיה של ברית-המועצות מצאה תימוכין בהצהרת טרומאן (1945) על עקרון חופש הגישה בימים, במיצרים ובנהרות הבינלאומיים. ארה"ב, שעמדו מאחורי דחיית התנאים הסובייטיים לתורכיה, הגישו הצעות חדשות כדלקמן: א) מתן מעבר חופשי לספינות סוחר של כל המדינות; ב) מתן חופש המעבר לספינות מלחמה של מדינות שאינן גובלות בים השחור יותנה בהסכמתן של מדינות אלה, להוציא ספינות המפליגות בשליחות האו"ם, ג) מתן זכות השייט החופשי לכל סוגי הספינות של המדינות השוכנות לחופיו של הים- השחור. ההצעות האמריקאיות נתקבלו מיני ובי על ידי תורכיה, אך נדחו על ידי ברית- המועצות, שתבעה כי הפיקוח על המיצרים יינתן בידי כל מדינות הים השחור. עם דחייתן הסופית של ההצעות הסובייטיות התסיים ניסיונה של רוסיה לטפל בבעיית המיצרים בנפרד מהבעיות העולמיות האחרות שצצו בעקבות "המלחמה הקרה".

הכוונות הסובייטיות התבהרו לחלוטין לאחר פרסום מאמרי עיתונות, שתבעו מתורכיה להקצות משטחה את חבל הפונטוס הצפוני-מזרחי (כ-300 ק"מ דרומה מערבה מבאטום) למען הקמת רפובליקה גאורגיאנית-סובייטית. התחום שנתבע כלל את מחוזות ארדהאן, ארטווין ו-6 מחוזות נוספים, וכן את נמלה החשוב של טרביזונד. ואכן, בוועידת פוטסדאם בהשתתפות שרי החוץ של המעצמות המנצחות (קיץ 1945) הוסכם באופן כללי, כי הסדר המיצרים טעון תיקון ושינוי.

עם חתימת הסכם הכניעה של גרמניה ב-8 במאי  נשארו יחסי תורכיה-רוסיה טעונים מתח רב, כשאף אחת מהתביעות הסובייטיות טרם נפתחה (עמיהוד ישראלי, 1991 ).

יחסי תורכיה –ברה"מ לאחר מלחמת העולם השנייה

עצם השתרעותה של תורכיה בטבורו של אזור החיכוך הבינלאומי והבין-גושי – הפכה את שאלת ההזדהות עם אחד הגושים לבלתי-נמנעת. נתוניה הגאופוליטייים של ברית-המועצות לא השתנו מיסודם בהשוואה לאלה של רוסיה הצארית. לפיכך נאלצה תורכיה למצוא מפלט מדיני וביטחוני במחנה המערב.

לא עמדה בפניה אפשרות שלישית בצורה של נקיטת עמדה ניטראלית. הואיל ו"המלחמה הקרה", על כל התלקחויותיה ודעיכותיה, מהווה גם היום מסגרת בסיסית, שבתוכה משתלבות ומשחזרות מרבית המדינות בעולם, ולאורה הן מכלכלות את יחסיהן ההדדיים, ולמרות העובדה שנוצרות תקופות של ארגעה יחסית בין ההתפרקויות , נמשכים ללא הרף מאמצי שני הגושים העולמיים להשיג יתרונות שונים ולכבוש להם עמדות של כוח (עמיהוד ישראלי, 1991 ).

הסיוע הצבאי של ארה"ב לתורכיה

קביעתו של הנשיא טרומן במרץ 1947,  כי "תורכיה זקוקה לעזרת ארה"ב כדי להביאה לידי מודרניזציה, שהיא הכרחית לשמירת שלמותה הלאומית, ושלמות זו נחוצה לשם שמירת הסדר במזרח-התיכון". נאום זה בא לתמוך בפנייתו של שר החוץ האמריקאי, ג'ורג' מרשל, לקונגרס,

9 ימים לפני נאומו של הנשיא. מרשל ביקש להקציב סכומי כסף ניכרים להגנתן של תורכיה ויוון. ואכן "הדוקטרינה של טרומאן", שנועדה לבלום את האימפריאליזם הסובייטי בעזרת "תכנית מרשל", באה לכלל עיתוי מדויק עם הלחץ הסובייטי על יוון ותורכיה שהיה אז בשיאו. ביוון השתוללה מלחמת אזרחים מרה ומעמדה של ממשלת אתונה התרופף והלך. ערעור המצב הפנימי ביוון היה מסכן את ביטחונה של תורכיה. הבריטים שתמכו עד כה ביוון ובתורכיה, הן בנשק והן באספקה, הודיעו על הסתלקותם מהתחייבויותיהם, והאמריקאים נאלצו להכריע במהירות ולהצהיר, כי עצמאותן של תורכיה ויוון הינה חיונית לביטחונן של ארה"ב. שבועות מספר בלבד לאחר פנייתו של מרשל לקונגרס האמריקאי, הינו במאי 1947, אושר סכום של 400 מיליון דולר לסיוע כלכלי וצבאי וממנו הוקצבו לתורכיה 100 מיליון דולר. באותו חודש עצמו ערכה שייטת אמריקאית מפגן של כוח מול חופי איסטנבול, ובחודש שלאחר מכן הגיעה כבר המשלחת הצבאית האמריקאית לאנקרה. תורכיה השתלבה במסגרת "תכנית השיקום האירופית" של הקונגרס האמריקאי בין 16 מדינות אחרות. משלחת קבועה של "המינהל האירופי לקואופרציה" (.E.C.A) קבעה מושבה באנקרה.  בשנים 1950–1949 הוסיפו תורכיה ויוון לקבל מלוות ומענקים מארה"ב, שהסתכמו עד מאי 1950 ב-700 מיליון דולר בתחום הצבאי ו-764 מיליון דולר בתחומים אחרים. גם סכומים עצומים אלה נבלעו על נקלה במשק התורכי. התורכים הוסיפו לתבוע סכומים מוגדלים לא רק בתחומים הצבאיים, אלא גם בתחומי הכלכלה והפיתוח. היה צורך לשכנע את האמריקאים, כי שייטת האטטיזם התורכי אינה שוללת את היוזמה הפרטית, וכי לא תיתכן צבירתה של עוצמה צבאית ללא עורף כלכלי איתן. בעשור השנים שבין 1957–1947 הוערך סכום הסיוע האמריקאי לתורכיה מכל הסוגים בלמעלה משני מיליארד דולר (עמיהוד ישראלי, 1991 ).

הצטרפות תורכיה לברית נאט"ו החריפה את הקרע עם ברה"מ

מאמציה הדיפלומטיים העיקריים של תורכיה התמקדו לעבר נאט"ו, שהוקמה ב-4 באפריל 1949, וכללה בתוכה את ארה"ב כשותפות העיקריות בברית זו. אולם מאמצים אלה לא השיגו את מבוקשם על נקלה, שכן ארה"ב לא היו בטוחות עדיין בכושר עמידתו של הצבא התורכי, ונטו להגביל את המשתתפים בתחומי אירופה. בריטניה וצרפת נרתעו בשלב זה ממתן ערבויות צבאיות למדינה פגיעה כתורכיה, הגובלת במישרין עם ברית- המועצות. גם הפעם ניתן צידוק פורמלי לאי-הכללתה של תורכיה במסגרת נאט"ו בעובדת אי-היותה מדינה צפון-אטלנטית. בקשתה הרשמית של תורכיה להתקבל לנאט"ו, שהוגשה באוגוסט 1950, נתקלה בהתנגדות החברות הסקנדינביות. באוקטובר 1950 פרסמה מועצת נאט"ו את תשובתה לממשלת אנקרה, שבה הוצע לה להצטרף למלאכת התכנון של הארגון בנוגע להגנת אזור הים-התיכון. אולם המדינאים התורכיים לא אמרו נואש לתביעותיהם לצירופה של ארצם התחזקו לאחר מלחמת קוריאה, שבה השתתפה דיביזיה תורכית במסגרת חיל האו"ם והוכיחה את עצמה מבחינה צבאית. ההתלקחות בקוריאה שכנעה את מעצמות המערב, כי ההתנגשות הבין-גושית אינה מוגבלת מבחינת הזירה הגאוגרפית לאירופה בלבד, וכי יש לסתום כל פירצה אפשרית במערך הצבאי הבינלאומי של המערב. ארה"ב השתכנעה, כי האגף הדרומי-מזרחי של אירופה מהווה אזור חיוני, שכן כל חדירה סובייטית דרכו עשויה לסכן את מדינות אירופה לא פחות פחות מאשר את המזרח-התיכון. ביולי 1951 הודיעה בריטניה, כי היא מצדדת בצירופה של תורכיה לנאט"ו, ההנמקה הפורמאלית לכך ניתנה בהסכמתה של תורכיה לכרות ברית להגנת המזרח-התיכון. ב-18 לפברואר 1952 הפכה תורכיה לחברה מן המניין ב"ברית הצפון-אטלנטית", לאחר שהצטרפותה אושרה על ידי בתי-הנבחרים של מדינות נאט"ו. בעת ובעונה אחת התקבלה גם יוון לברית זו. צירופה של תורכיה לנאט"ו עורר את ארה"ב, בריטניה, צרפת ותורכיה לפעילות דיפלומטית משולבת לשם הקמת אזור הגנה ים-תיכוני (עמיהוד ישראלי, 1991 ).

התגובה הסובייטית להשתלבותה הגוברת והולכת של תורכיה במחנה המערב לא איחרה לבוא. למן שנת 1950 החלה בולגריה בגירושן של אלפי משפחות בולגריות ממוצא תורכי, תוך פרסום הודעה חד-צדדית על גירושם של 250,000 בולגרים-תורכיים אלה. מחאותיה של תורכיה הוגשו לריק ובעיות קליטתן של המגורשים בצד התורכי גררו חיכוכי גבול רבים. אולם בשלהי שנת 1951 הושלמה קליטת המגורשים.

במרוצת שנת 1953 שינתה רוסיה את תכסיסיה כלפי תורכיה במאמץ אחרון לנתקה ממערכת הבריתות המערביות: הרוסים הצהירו על "ויתורם" על אזורי קארס וארדהאן תמורת פתיחת מו"מ על מעמד המיצרים, תוך הקניית מעמד מועדף לברית המועצות בתחום זה.

המחווה הסובייטית נדחתה הן על ידי תורכיה והן על ידי בעלות בריתה. מאז ואילך הועתק המחץ הדיפלומטי הרוסי כלפי הבסיסים האמריקאיים בתורכיה. מאז שנת 1957, הריצו הרוסים איגרות אזהרה ומחאה גם יחד לאנקרה, לאחר שהאמריקאים התקינו בסיס לשילוח טילים שדות תעופה למטוסי ביון בתחומי תורכיה. המתיחות התורכית-רוסית הגיעה לשיאה, לאחר יירוט מטוס הביון האמריקאי בתחומי ברית-המועצות והודאת טייסו האמריקאי, כי בסיסו היה באדנה תורכיה (עמיהוד ישראלי, 1991 ).

כבר במרוצת שנת 1957 נוצרה מתיחות בין תורכיה לסוריה בשתי הזדמנויות. הסובייטים הזהירו את התורכים מפני ריכוז צבאם בגבול הסורי וסוריה אף הגישה תלונה למועצת הביטחון. ברם, היה זה הלחץ הסובייטי שכבל את ידי התורכים ואילצם לנהוג במתינות כלפי סוריה.

סיכום

האיבה ההיסטורית בין רוסיה לתורכיה מקורה בתנאים הגיאופוליטיים בין שתי המדינות, בבעיית התעבורה הימית הרוסית במיצרי הדרדנלים ובניסיונות לשליטה על המיעוטים באזורי הקווקז .

השליטה בדרדנלים וזכות המעבר דרכם היו אחת העילות הקבועות למלחמות רוסיה-טורקיה השונות עד לימי המלחמה הקרה.

בכל המלחמות שפרצו בין רוסיה לתורכיה במאה ה19 ובמאה ה20 הייתה ידם של הרוסים על העליונה מבחינה צבאית , אך מבחינה מדינית נהנו התורכים תמיד מתמיכת המעצמות המערביות.

מאז הצטרפות תורכיה לברית נאט"ו הלכה והחריפה המתיחות בין רוסיה לתורכיה . העובדה כי האמריקאים החזיקו כמה בסיסים צבאיים בתורכיה ושיגרו משם מטוסי ביון לעבר רוסיה בימי המלחמה הקרה הפכה את הכעס הסובייטי לגבי תורכיה לעויינות הבאה לידי ביטוי עד עצם היום.

למזלה של טורקיה, הנוכחות האמריקנית במזרח התיכון והעובדה שטורקיה היא חברה בברית הצבאית הצפון אטלנטית (נאט"ו) הורידו את אופציית המלחמה עם רוסיה ב2015-2016 מעל הפרק. גם במאה ה-19 תמכו מעצמות אירופה בטורקים כדי למנוע את פלישת רוסיה למזרח התיכון.

מקורות המידע

ד"ר עמיהוד ישראלי , המזרח-התיכון ( קווים לתולדות האימפריה התורכית מהיווסדה ועד המאה ה-20 ) האוניברסיטה הפתוחה , 1991.

המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877- 1878) – ויקיפדיה

המערכה בקווקז במלחמת העולם הראשונה– ויקיפדיה

 מלחמות האימפריה העות'מאנית-האימפריה הרוסית, ויקפדיה

 צורשר, יאן אריק, טורקיה-היסטוריה מודרנית, אוניברסיטת ת"א, תל אביב, 2005

Gökay, Bülent (1997). A Clash of Empires: Turkey between Russian Bolshevism and British Imperialism, 1918–1923. London: Tauris Academic Studies. p. 12. ISBN 1-86064-117-2.

Caucasus Campaign – Wikipedia, the free encyclopedia

 Russia–Turkey relations – Wikipedia, the free encyclopedia

2