ילדה בת 10 כמבריחת מזון בגטו וארשה

 

ילדים כמבריחי אוכל  בגטו וארשה, תיעוד של הברחת המזון בידי קבוצה אלמונית של ילדים מבריחים בגטו וארשה

מקור וקרדיט : חנה אברוצקי , כוכב בין צלבים, כנרת , 1995 

הברחות אוכל לגטו

יום אחד ביקש יולק לשתף אותי בסוד גדול. חברו הטוב נתי המבוגר ממנו בשנתיים, שכנו לבניין ברחוב נובוליפייה, גילה פתח קטן בחומת הגטו . מייד צצה בו המחשבה לנצל את הפרצה כדי להשיג  אוכל מעבר לחומה, בצד הפולני של ורשה. הוא סיפר על תגליתו ליולק , ואמר לו "שמע יולק, זו הדרך האחת והיחידה להשיג מזון . בוא נתגנב דרך פרצה לצד האסור , ונכניס לגטו משהו לאכול , לפני שכולנו נמות ברעב" .

"חוליית מבריחים"

יולק וחברו נעשו "חוליית מבריחים" . כשסיפר לי יולק על כך , כבר היו השניים בעלי ניסיון של שבועות אחדים בהברחת מזונות לגיטו. הם היו יוצאים דרך החומה, מוצאים או "סוחבים"  מזון בצד הפולני ומצילים בדרך זו רבים ממשפחותיהם בתוך הגיטו.

"מסעות רכש" אלה בצד הפולני לא היו בבחינת טיולי תענוגות, אלא מבצעים הרי סכנות, שילדים יהודיים רבים שילמו בגללם מחיר כבד. יולק סיפר לי שראה ילדים יהודיים שהבריחו  מזון נתפסים בידי הגרמנים, מכנסיהם מופשלים מטה כדי לבדוק אם יהודים הם, וסופם מר ונמהר.

פעם אחת הציע נתן ליולק להרחיב את מסגרת הפעילות שלהם ולצרף אליהם כשותפה ילדה יהודייה בעלת מראה פולני , הדוברת פולנית משובחת ללא מבטא, שבעזרתה יוכלו לשכלל את מנגנון "הקניות.  יולק חשב עלי , והציע לי לקחת במבצעים. הוא היה משוכנע שאני עונה על כל דרישותיו של חברו הגדול , נתי.

נתי היה הרוח החיה, המתכנן והיוזם של פעולותינו הנועזות. על פי תוכניתו היה עלי להתגנב בשעות הערב לצד "הארי" של וארשה, להסתובב ברחובות או להסתתר עד לשעות הבוקר, לאחר מכן לצאת ולחפש מזון ולחזור רק לעת ערב לגיטו. היכן קונים ואיך משיגים מזון , זאת לא אמר , אך הבטיח שאלמד בעצמי במהירות כיצד להסתדר ( הערת המביא לדפוס : חנה אברוצקי הייתה אז בת 10 ) .

קטע הפרצה בחומה "אובטח" בצד הפולני על ידי נתי, ובצד היהודי על ידי יולק. כדי לייעל את הפעולה החליט נתי, שצריך לתפור עבורי שק צר וארוך ברוחב של עשרים סניטמטר מצוייד בשתי ידיות, שאפשר יהיה לשאתו על הכתפיים.  את השק הזה היה עלי לקשור בחבל ולמלא מזון. אמא של נתי תפרה את השק הצר הזה. יולק ונתי שקלו אותו כדי לבדוק כמה מזון אפשר להכניס לתוכו, ואחר כך הודיעו לי שאפשר להכניס עשרים קילוגרם לפחות. "אל תחזרי עם כמות קטנה מזו".

בצילום : ילדים בגטו וארשה , ספטמבר 1941 

מקור וקרדיט : יד ושם 

ביצעתי שקילת ניסיון עם שק מלא סמרטוטים וחלוקי אבנים. השק היה ארוך מקומתי בחצי מטר לפחות, ומראי , כשהשק על גבי, היה מצחיק ועצוב גם יחד. אך הייתי חדורה בהכרת חשיבות המבצע, ומוכנה לכל.  גאוותי הרקיעה שחקים. נתי החכם נותן בי את אמונו, וגם יולק שותף לדעתו. בידי מפקידים את החלק המסוכן ביותר של מבצע הברחת המזון, והאחריות הנופלת על כתפי היא כבדה וגדולה. החלטתי שלא לאכזב איש . אעשה את המוטל עלי ועל הצד הטוב ביותר.

כאשר הושלמו תפירת השק הצר ועיבוד התוכנית לפרטיה, גיליתי לאמא ולאבא את סודי . אמה נדהמה. אבא לא האמין למשמע אוזניו: " מה את מתכוננת לצאת מהגיטו? לאן תלכי? היכן תמצאי מזון? מי ייתן לך משהו בכלל ? אינך יכולה להוציא איתך סכומי כסף מהגיטו, להיכנס סתם כך לחנות ולקנות עשרים כיכרות לחם. אי אפשר לחלום אפילו על תכנית מטורפת שכזו! השתגעת? " השאלות היו נוקבות . פתאום ניצנץ בי רעיון גאוני . " מיצ'יה תוכל לעזור"  (מיצ'יה היתה המטפלת של הילדה חנה אברוצקי לפני המלחמה) . היא הבטיחה לי חגיגית שלעולם לא תפקיר אותנו , אני בטוחה  שהיא תוכל לעזור לנו," .

הרעיון שכנע את הורי , והם התגייסו לעזרתי. לפני יציאתי הראשונה מהגיטו , נעלתי את נעלי החזקות ביותר שאבא צחצח היטב.

השריקה החרישית

בתאריך המיועד , באחד מימי האביב של 1941, בשעה שבע בערב, הלכתי עם אימא לאורך רחוב פרנצ'יסקנסקה עד קצהו, ושם נפרדו. התיישבתי על מדרכת הרחוב וחיכיתי. יולק לא נראה, גם נתי לא.  בינתיים החשיך היום, והשמיים התעננו. התחלתי לפחוד. לא ידעתי מה עלי לעשות . אחרי זמן-מה נשמעה שריקה חרישית והשניים הופיעו. הבנתי שהם רומזים לי ללכת בעקבותיהם. רצנו צמודים לקירות הבניינים עד שהגענו לפינה מעוקלת, שם היו כמה עצים. פינה זו לא הייתה מוכרת לי .  מעולם לא  הייתי בקטע הזה של הגיטו בין העצים לבין חומת הגיטו ראיתי ערימת גרוטאות. קפצנו והסתתרנו לרגליה. נתי החל לחפור בידיו בעודו משליך הצידה מצבור גרוטאות . פתאום התגלה לעיני הפתח הקטן בחומה, שנוצר מחלל של חמש או שש לבנים, לא יותר. הפתח נראה כה צר, שלא יכולתי  לראות כיצד אוכל להשתחל דרכו ולעבור לצד השני. אך לא היה זמן מיותר להרהורים , וגם לא לחרטה או לפחד. יולק חיבק אותי בפתאומיות וגם עיני זלגו  דמעות. הגדול שבינינו , נתי , התעשת עד מהרה ופקד: "עכשיו –עברי!" . התקרבתי לפתח , העברתי את גופי מבעד לחומת הגטו, ונתי הפטיר לעברי הודעה אחרונה:" מחר בשבע בערב נחכה לך כאן. השתדלי לחזור עם הרבה דברים טובים" .

להסתתר בבית נטוש בצד הארי של וארשה

עברתי–ומייד מצאתי את עצמי בצד "הארי" של וארשה. למעשה לא עזבתי את אותו הרחוב עצמו. מרחק של מטר אחד בלבד מהגיטו, אבל, כבר הייתי בעולם אחר, שונה בתכלית. ילדה בת עשר, עם שק מקופל על גבה, כתלמידה היוצאת לטיול השנתי עם כיתתה. פניתי במהירות אל עבר העיר העתיקה של וארשה. לא הכרתי את הסביבה, אך הרגשתי שהכיוון הכללי נכון. רוב הבתים בעיר העתיקה של וארשה היו הרוסים. חשבתי שאם אצטרך להסתתר , לא אתקשה למצוא מסתור ברחובות הצרים וההרוסים בצד העתיק, ואמנם כך עשיתי .  מצאתי לי בית נטוש , ובאחד מן הכוכים שנותרו בו שלמים – ספק חדר מדרגות , ספר חדר, ספק כניסה לבית- החלטתי לעבור בו את הלילה הראשון שלי מחוץ לגיטו. נדמה לי שאפילו הצלחתי להירדם , למרות המתח והפחד.

בצילום : ילדים יוצאים להברחה מפתח בחומת גטו ורשה

מקור וקרדיט : מט"ח

זריחת השמש העירה אותי משנתי השכם בבוקר. סידרתי את השק, ניגבתי את פני ואת ידי בסמרטוט קטן שהי באמתחתי ויצאתי לדרך. "מיצ'יה התגוררה ברובע מוקטוב, אך לא ידעתי בדיוק את הדרך לשם. על פני חלפו אנשים וחלקם הסתכלו לעברי בפליאה: מה עושה ילדה קטנה ברחובות וארשה הצוננים בשעת בוקר כה מוקדמת? האין היא צריכה להתכונן לבית הספר? מבטיהם החוקרים וההתמהים הביאו אותי לכלל החלטה, שבעתיד אתחיל את מסעי רק אחרי השעה שמונה בבוקר, כדי שלא לעורר תשומת לב מיותרת. בשעות הצהריים הגעתי למוקטוב.

מיצ'יה  תפסה את ראשה בשתי ידייה ואמרה לי בעצב:  "ח'נצ'קו המצב לא פשוט כלל. אחי משרת בצבא הגרמני ויש לו קשרים עם המשטרה החשאית, הגסטאפו. אחייני חבר בתנועת הנוער ההיטליראית . את מבינה איך הסתבכנו? יהיה לי קשה מאד לעזור לכם בתנאים אלה.  אם אקנה עבורכם אוכל , כיצד אצליח למלא את השק בלי שאיש יבחין בי ? זה יהיה  מסובך ומסוכן!"

" מיצ'יה " , אמרתי , "צריך לנסות . הרי לא אבוא אליך כל יום , אולי פעם בשבוע או בשבועיים . אולי אפשר לחשוב על פגישה במקום אחר , מחוץ לביתכן . "

הפצרתי בה לצאת איתי בכל זאת לקניות בפעם זו ולמלא את השק. לא רציתי לחזור לגיטו בידיים ריקות, ולא חשבתי באותו רגע מה יהיה בפעמים הבאות. התרכזתי במילוי תפקידי החדש וחפצתי להצליח בשליחותי הראשונה בכל מחיר, למען חברי, התולים בי אמון מלא. יצאנו מן הבית ופנינו לכיוןן שוק ז'לאזנה בראמה ( "שער הברזל" ). מיצייה החזיקה בידי ואמרה בקול , אולי כדי לנסוך בלבה אומץ: "חנ'קה ליטווינסקה, את  אל תתרחקי ממני , הישארי צמודה אלי" ככשמעתי זאת מפיה נרגעתי והתמלאתי ביטחון. כך היה כתוב  בתעודותי המזוייפות " חנקה ליטווינסקי, שנת הלידה : 1928, מקום הלידה : לודז'" .

ואלדק גורביץ , ידידו הפולני הטוב של אבא, הוא שהכין תעודות אלו לכל המשפחה- לאמא, לאבא, למרישיה ולי.

באותו יום רכשה מיצ'יה את כל המזון בכספה שלה, שכן לא הספקנו לקבץ סכומי כסף לקראת יציאתי הראשונה מן הגיטו.  היא ידעה היטב באילו חנויות בוארשה הכבושה אפשר להשיג מוצרי מזון שונים, שאזלו לא מכבר, והיו לה קשרים טובים עם בעלי החנויות שהכירו אותה.  חוכמת החיים המפותחת שלה הוכיחה את עצמה גם הפעם. הצלחנו למלא את השק בכל טוב. נפרדתי ממיצ'יה בחיבוק נרגש, והתכוננתי לחזור לחומת הגיטו, כמוסכם עם חברי.

שיבתי הראשונה לגטו הייה מלווה ברגשות מעורבים. מצד אחד שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי להוכיח את יכולתי, את אומץ ליבי ואת תושייתי. מצד שני הביקור הביקור מחוץ לגיטו קסם לי קסם רב- שעות החירות הנעימות מחוץ לחומות, הקניות בשוק, האנשים השמחים  שפגשנו בדרך, לבושים היטב, מדברים וצוחקים בקול רם ללא חשש מסביבם, הילדים המטיילים יד ביד עם הוריהם, התינוקות בעגלות , העצים המלבלבלים, גינות הפרחים המדיפות ריח של חיים וחיוניות , כל אלו והגיטו לעומתם , הספוג בריח מוות . קשה היה לי מאד לתאר ולהגדיר את הריח, אף שיכולתי לזהותו בקלות. בחוץ היוכל אותם דברים העושים את העיר למקום חיים נורמלי: חלונות ראווה , בתי קפה, בתי קולנוע- עולם קסום שהספקתי לשכוח כמעט.

הגעתי לנקודה המוסכמת, נתי חיכה בצד הפולני של החומה. עצרתי במרחק מטרים ספורים מן החומה, מאחורי העצים , וחיכיתי לשריקה החרישית, היא הסימן שקבענו, למעבר בקטע האחרון שעד הפתח. השק שעל גבי הכביד והעיק , כתפי כאבו וראשי נשמט הצדה מכובד המשקל  ואז שמעתי את שריקתו החרישית של נתי וקפצתי בזריזות אל מאחורי העצים ובכמה פסיעות הגעתי לפתח החומה. שתי ידיים עזרו לי להוריד את השק מעל גבי ומשכו אותי דרך הפתח פנימה. השתחלתי פנימה במהירות. יולק חיבק אותי במשך שנייה אחת ולחש : "מהר, מהר , בואי נרוץ. אני אשא את המטען" .

הקריירה שלי כמבריחת מזון

רצנו לאורך הבתים, עד שהגענו לביתו של נתי. הכנסנו את השק ואז התחיל טקס חלוקת האוצר. על פי  עיקרון השותפות שקבענו, הגיע לכל  אחד מאיתנו שליש. הגעתי עם השליש שלי מונח בסל שנתנה לי אמו של נתי. השק נשאר אצלה לניקוי לקראת היציאה הקרובה, שהיתה מתוכננת לאחד מהימים הקרובים. ראיתי את האושר על פניהם של הורי ושל אחותי הקטנה מרישיה, שהוצאתי מהסל את העוגה שאפתה מיצ'יה, את תפוחי העץ , הקמח , הגריסים , הנקניק, וכל שאר המטעמים שקנינו בשוק. הבאתי אפילו סוכריות למרישיה, מתנתה של מיצ'יה.

וכך התחילה הקריירה שלי כמבריחת מזון , ולא רק מזון , במשך הזמן נזקתתי גם לנעליים , לבגדים ולפריטים אחרים- לכל דבר שאפשר להכניסו לתוך השק , העיקר שיתמלא עד תום  .

תדירות יציאתי גדלה מפעם אחת בשבוע לפעמיים, ואחר כך לשלוש פעמים בשבוע.

אל מיצ'יה הגעתי עוד פעם אחת ויחידה , ולפני פרידתנו ביקשה ממני " "חנקה לא נוכל להמשיך בדרך זו. הדבר מסוכן מדי עבורי, עבורך ועבור כל משפחתך בגיטו. אני מסכנת בזה גם את כל בני משפחתי הפזורים ברחבי פולין. "

נשארתי ללא כתובת בצד "הארי", ונאלצתי לסמוך רק על עצמי. הבנתי שעלי להימנע מקניות בחנויות ומקיבוץ נדבות. ילדה קטנה , העורכת קניות בשוק בכמויות כבדות משקל , מראה כזה היה חריג ביותר , ועלול לעורר פליאה וחשד. "ממתי שולחים הורים את ילדתם הקטנה לבדה לקניות לשוק?  היו העוברים  ושבים מתלחשים ביניהם . אולי היא יהודיה ?

גן העדן האבוד : מזבלת השוק

היו ימים שהניבו פירות דלים וגם אחרי שעות של הליכה וחיפושים בחוצות העיר השק נותר ריק, והנה באחד הימים לפנות ערב, בהתקרב שעות החזרה לגיטו, מיואשת בלי גבול ומדוכדכת עזבתי את השוק מצדו האחורי , ופתאום התגלה לנגד עיני גן עדן – מזבלת השוק. לשם היו משליכים בעלי הדוכנים את כל הסחורה המקולקלת ואת הפסולת הירקות והפירות שהביאו האיכרים מהכפרים עבור עקרות הבית הפולניות.

כאחוזת טירוף התחלתי לאסוף מכל הבא ליד – תפוחי אדמה רקובים למחצה, כרובים רקובים , סלקים שכמעט נזלו מבין אצבעותי .

הימים עברו , ומבצעי הברחת המזון נמשכו. יולק ונתי היו מרוצים ממני מאד, אך אני נעשיתי פחות ופחות מרוצה מעצמי. המלאכה קשתה עלי מפעם לפעם. עייפתי מהמתח, הבדידות הנוראה הכרוכה במילוי המשימה, מכובד האחריות לגורל משפחתי הרעבה. אשפות השווקים  לא טמנו בתוכן תמיד גדולות ונצורות.

לא פעם נאלצתי לעמוד בשולי השוק בלי השק, ולהושיט  יד אל העוברים והשבים. אחד הושיט לחמניה , שני כמה פרוטות, שלישי נתן סוכרייה.

ההשפלה הכרוכה בקיבוץ נדבות בשולי השוק , העצב , הבדידות והרעב המציק הביאו אותי לא פעם לבכי תמרורים.

המשכתי לצאת ולהביא מזון , כל פעם באיכות ירודה יותר ומתוך קושי רב יותר , אך לא ויתרתי. התרחקתי לפעמים מהעיר מהלך קילומטרים רבים. הסתובתתי בשדות וליקטתי פירות וצמחים. בגיטו  לא היו עצים, עלים או פרחים . אפילו מפרחים אפשר היה בגיטו לבשל מאכל טעים ולהרתיח תה.

שריקתו החרישית של נתי נדמה לעולמים

באחד הימים לאחר השלמת הרכש בצד "הארי" התקרבתי לחומת הגיטו. העץ, ששימש נקודה אחרונה לפני השריקה החרישית של נתי, יבש ולא הצמיח עלים , ואפשר היה להבחין בי. היתה שעת ערב מוקדמת ובשמים ניצנץ הכוכב הראשון. התקרבתי אל העץ היבש וחיכיתי לשריקתו של נתי. אך במקומה נשמעו צעדים , ולא של איש אחד אלא של שניים או שלושה. לבי נדם. מי הם ? מי צועד כאן ? נשמע קול נביחת כלב. שתמיד בישר רעות והקפיא את דמי. שלישיית שומרים פיטרלה ליד החומה החיצונית ומנתה איש אס-אס גרמני, שוטר פולני ושוטר יהודי, הכלב התרוצץ לצדם בחופשיות. השלושה דיברו ביניהם גרמנית בקול רם. כשהלכו והתקרבו אל הפתח הגלוי, נתמלאתי דאגה לנתי וחששתי שלא יספיק להסתתר. השלישייה של השומרים עברה בלי להבחין בפתח ורק הכלב נעצר לידו, אך למזלי הוא רק הרים את רגלו כדי להשתין. נרגעתי בראותי אותם ממשיכים בדרכם. הם התרחקו לאיטם אך הכלב לא שקט וחזר לכיוון הפתח, כאילו הריח דבר מה באפו . כשנואש למצוא, התרחק גם הוא. ואז נשמעה שריקה חלשה, חרישית מתמיד. זה היה האות שעלי לקפוץ ולהגיע במהירות אל הפתח , אך לא הספקתי. הכלב שמע כנראה את שריקתו החרישית של נתי , חזר על עקבותיו , נצמד לפתח והחל נובח, יורק קצף מפיו. השתטחתי על האדמה, נצמדתי אליה ונשימתי נאלמה דום. נביחותיו נשמעו באוזני כרעמים אדירים, ותחושת סכנה מתקרבת מילאה אותי . לא תיארתי לעצמי עד כמה היא קרובה. שלישיית השומרים חזרה על עקבותיה. שמעתי אותם פונים אל הכלב ואחר כך דורכים את נשקם. ואז נשמעה צעקתו של הגרמני , ואחריה צעקה של השוטר הפולני והבנתי שהצועקים מכוונים אל נתי. נשמעה ירייה , ובעקבותיה זעקה. זעקתו של נתי. ועוד ירייה , וצחוק, וצעידתם  של השלושה המתרחקים עם הכלב , שריקתו החרישית של נתי נדמה לעולמים.

איבדתי את תחושת הזמן . הרגשתי רק שלעלי להגיע אל הפתח, לעבור במהירות ולמצוא את יולק, שבוודאי מחכה לי בצד היהודי של החומה. קמתי מאחורי העץ היבש ובריצה עברתי את המרחק הקטן, ואז ראיתי את נתי שרוע על הארץ, ראשו קרוב לחומה ודם זב ממנו, לחשתי לעברו "נתי" , אך נתי לא השיב.  ניסיתי להרים את ידו , אך היא צנחה בכבדות. הבנתי שהם הרגו אותו. כדי להכניס אותו אל פנים הגיטו נזקתתי לעזרתו של יולק . הכנסתי את ראשי דרך הפתח וקראתי ליולק כמה וכמה פעמים. יולק לא ענה. החלטתי שעלי לפעול על פי שיקול דעתי. ראשית , אכניס את המזון , אחר כך אזעיק עזרה. בעבר ראיתי כיצד נקברים מתי הגיטו, וידעתי שיש בי כוחות לקבור את נתי בעצמי או להביאו לביתו , אל אמו.

בבוקר הלכתי לכיוון הפתח , נחושה בהחלטתי להעביר את גופתו של נתי אל תוך הגיטו, לקרוא לאמו ולקבור אותו סמוך לחומה. אך בהגיעי , כבר לא מצאתי את הגופה.

יולק נמלט כנראה למשמע קול הירייה, וכך בדקות ספורות איבדתי את שני הנערים שאהבו והבינו אותי כל כך. פרק הברחת המזון בידי קבוצה אלמונית של ילדים מבריחים הגיע אל סיומו. הסתיימה עבורי תקופה של מבצעים נועזים , עם שני שותפים עזי נפש ומסורים למשימתם. כדור גרמני אחד שם קץ לתקופה זו.

מקור וקרדיט : חנה אברוצקי , כוכב בין צלבים, כנרת , 1995  ( כוכב בין צלבים / חנה אברוצקי עם גדעון גרייף) . 

כוכב בין צלבים‏ | אברוצקי, חנה – כנרת, זמורה – ביתן, דביר

גדעון גרייף – ויקיפדיה

מהשואה, דרך האפיפיור, עד לכפר סבא

חנושק'ה – הגורם האנושי

Warsaw Ghetto, 7 years old Jewish girl

 ראה גם : 

ילדים יהודים בבתי נוצרים ובמנזרים – shoa

ראה גם : הצפיפות בגיטו וארשה והשמירה עליו

 הצפיפות

רובע המגורים היהודי גודלו כ- 403 הקטאר. בשטח זה מתגוררים, לפי הנתונים של היודנראט, שלדבריו ערך מיפקד אוכלוסין, כ- 410,000 יהודים; לפי הסתכלויות ואומדנים שלנו, שנעשו על ידי גורמים שונים, הם כ- 470,000 – 590,000.
על יסוד הנתונים הסטטיסטיים של היודנראט, ובהפחתה של שטחים ריקים ובתי-העלמין, מתגוררים בשטח בנוי של הקטאר אחד 1,108 איש, זאת אומרת 110,800 איש בשטח של קילומטר מרובע. צפיפות האוכלוסין בעיר ורשה היא 14,400 איש על שטח של קילומטר מרובע מתוך השטח הכולל, ו- 38,000 לקילומטר מרובע בשטח בנוי ומיושב.
יצוין, שמספר זה יגדל כתוצאה מפעולות הפינוי הנדרשת מחדש של 72,000 יהודים מן החלק המערבי של המחוז. צריך ליצור מקום עבור 62,000 פולנים מפונים. ברובע המגורים היהודי מצויות 27,000 דירות בנות 2.5 חדרים בממוצע. התפוסה תחושב אפוא ב- 15,1 איש לכל דירה וב- 6 – 7 איש לחדר.

השמירה

רובע המגורים היהודי הוא מופרד משאר חלקי העיר על ידי ניצול מחיצה של חומות, וכן על ידי סתימה של רחובות, חלונות, דלתות ושטחים ריקים שבין המבנים. גובה החומות הוא 3 מטרים, ועל גביהן תיל דוקרני בגובה של מטר אחד נוסף. מלבד זאת, מאבטחים את השמירה סיורים ממונעים של המשטרה ושל יחידות פרשים.
מלכתחילה השאירו לאורך החומה 22 יציאות במטרה לקיים את המעבר ההכרחי של הולכי הרגל, אשר בינתיים צומצמו ל-15. ליד היציאות הוצבו בתחילה כוחות משטרה גרמניים מוגברים, שמאוחר יותר הוחלפו בכוחות משטרה פולניים, בו בזמן שהמשטרה הגרמנית קיבלה על עצמה בעיקר את הפיקוח.
יחידות המשמר של המשטרה הגרמנית בשביל רובע המגורים היהודי, מורכבות מ- 87 איש בפיקודו של אוברלויטנאנט – שוכנו ב- 3 מעונות משמר שמחוץ לחומה…

17