סקירת ביקורת ספר ע"י פרופסור עמנואל אטקס .
כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה בן־ציון קליבנסקי. הוצאת מרכז זלמן שזר, 550 עמודים.
הישיבות השייכות למגזר החרדי־ליטאי, הן בישראל הן מעבר לים, רואות עצמן כהמשך ישיר של ישיבות ליטא. במידה רבה הדבר נכון גם ביחס לישיבות ההסדר הציוניות, ואפילו הישיבות החסידיות והספרדיות רואות בישיבות ליטא מקור השראה. מהו אפוא טיבן של ישיבות אלה ומה סוד המוניטין שלהן?
את ראשיתן של ישיבות ליטא מקובל לראות בייסודה של ישיבת וולוז’ין בראשית המאה ה-19. היה זה רבי חיים מוולוז’ין, בכיר תלמידיו של הגאון מווילנה, שיזם את הקמת הישיבה ועמד בראשה בשני העשורים הראשונים לקיומה. מה שהוביל את רבי חיים היתה ההכרה, שבעקבות התפשטות החסידות חל משבר חמור במעמד לימוד התורה. בשלביה הראשונים העמידה החסידות במרכז החיים הדתיים את ערך הדבקות, היינו התקשרות מיסטית של האדם לאל באמצעות התפילה הנלהבת. היה זה שינוי ערכים שגרם לדחיקת ערך לימוד התורה ממעמד הבכורה. כיוצא בכך חלה תמורה בתפישת האיכויות הנדרשות לשם הנהגה רוחנית: את מקומו של התלמיד חכם, מי שמעלתו ניכרת בהישגיו האינטלקטואליים, תפס עתה ה”צדיק” החסידי, המסוגל לדבוק באל ולקשר בינו ובין קהל החסידים.
במאות ה-17-16 היו הישיבות במזרח אירופה תלויות בקהילה המקומית. בראש הישיבה עמד רב הקהילה ו”בעלי הבתים” תמכו בכספם בבחורי הישיבה. הסדר זה פתר אמנם את שאלת מימונה של הישיבה אך בה בעת הגביל את מספר הלומדים בה, שהרי מספרם היה תלוי ביכולת הכלכלית של בני הקהילה. במאה ה-18 חדלו הקהילות במזרח אירופה לתמוך בישיבות ומספרן הלך והתמעט. לפיכך יזם רבי חיים דפוס ארגוני־כלכלי חדש: הוא פנה אל כלל יהודי ליטא וקרא להם לתרום לה מכספם. בשנים הבאות בנה מערכת של שליחים שאספו תרומות למען הישיבה ברחבי “תחום המושב” בקיסרות הרוסית ואף מעבר לגבולותיה.
ההשלכות של דפוס חדש זה היו מרחיקות לכת: מכאן ואילך קיבלו בחורי הישיבה הקצבה כספית מידי הנהלת הישיבה, ובכסף זה הם שכרו חדרים ורכשו ארוחות אצל בני הקהילה. אם בעבר היו בחורי הישיבה תלויים בנדבתם של בני הקהילה, עכשיו התהפכו היוצרות ורבים מבני הקהילה היו תלויים לפרנסתם בבחורי הישיבה. מהפך זה השפיע עמוקות על הדימוי העצמי של בחורי הישיבה ועל מעמדם בחברה. לניתוק הישיבה מן הקהילה המקומית היתה תוצאה חשובה נוספת: תלמידי הישיבה, שבאו מרחבי תחום המושב, הוריהם, התורמים לישיבה ובוגריה – כל אלה הצטרפו לכדי “קהילה” על־מקומית שראתה בישיבה ובעומדים בראשה מוקד של סמכות רוחנית־דתית ראשונה במעלה.
14 שעות ביממה
אף שייסודה של ישיבת וולוז’ין בראשית המאה ה-19 נחשב ליריית אבן הפינה לישיבות ליטא, הרי שרוב הישיבות הללו נוסדו ופרחו בעשורים האחרונים של אותה מאה. שני גורמים לכך: ראשית, תהליכי החילון והמודרניזציה של יהודי רוסיה, שהלכו והתעצמו במחצית השנייה של המאה ה-19, גרמו להתרוקנות של בתי המדרש המקומיים מצעירים לומדי תורה (שירו של ביאליק “לבדי” משקף תופעה זו). אותם נערים שביקשו להמשיך בלימודיהם פנו אל הישיבות הליטאיות. הגורם השני היה הנחת מסילות הברזל ברוסיה החל בשנות ה-50 של המאה ה-19. מעתה יכלו נערים שביקשו ללמוד תורה לנסוע ברכבת מאות קילומטר כדי להגיע אל מחוז חפצם.
נוסף על האידיאל של לימוד “תורה לשמה” התאפיינו ישיבות ליטא בטיפוח של מצוינות למדנית. היו “המתמידים”, ששקדו על דף הגמרא 14 שעות ביממה ויותר, ובהשראתם חיבר ביאליק את הפואמה “המתמיד”. והיו “הבקיאים”, אלה שניחנו בכוח זיכרון יוצא דופן וגילו בקיאות מדהימה במרחבי “ים התלמוד”. יותר מכל נחשבו ה”עילויים” – הבחורים החריפים והיצירתיים שהצליחו להאיר את הסוגיה הנלמדת באור חדש. את רוב שעות היום בילו הבחורים בלימוד עצמי, אם כבודדים אם ב”חברותא”, וההמולה של קולות הלימוד, שמילאו את חלל אולם הישיבה, העצימה את ההכרה שהם משתייכים לעילית רוחנית ההולכת לפני המחנה. השיעורים שלימדו ראשי הישיבה נועדו לחשוף את התלמידים לדרכי ניתוח ופרשנות מתוחכמות ומורכבות, שעודדו אותם לחשיבה יצירתית.
"מרידות"
אין תמה שבחורי הישיבה הצטיינו גם בעצמאות מחשבתית ובדעתנות, תכונות שבאו לידי ביטוי ב”מרידות” חוזרות ונשנות בראשי הישיבה. כך, למשל, בראשית שנות ה-90 התחוללה בישיבת וולוז’ין מרידה בראש הישיבה, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, בשל רצונו למנות את בנו, חיים ברלין, כיורשו. רבים מתלמידי הישיבה סברו שהיורש המיועד אינו ראוי לעמוד בראש ישיבה חשובה כוולוז’ין. המהומות שפשטו בישיבה הביאו לידי סגירתה על ידי השלטונות הרוסיים, שזיהו את המרידה עם מגמות אנרכיסטיות ומהפכניות.
הריכוז של מאות צעירים מוכשרים, ערניים וחדורי מוטיבציה הפך את ישיבות ליטא ל”בית היוצר” לא רק של תלמידי חכמים ורבנים אלא גם של סופרים, חוקרים ומנהיגים פוליטיים. די להזכיר את הסופרים מיכה יוסף ברדיצ’בסקי וחיים נחמן ביאליק, שלמדו בישיבת וולוז’ין, את ההיסטוריון בן־ציון דינור, לימים שר החינוך, ואת חוקר הספרות הרבנית שמחה אסף, לימים שופט בבית המשפט העליון, שלמדו בישיבת טלז, ואת משה זילברג שלמד בישיבת נוברדוק ואף הוא היה לימים שופט בבית המשפט העליון.
