Kurland
Courland Pocket
כיס קורלנד (Kurland kessel ) נחשב לאחד המעוזים האחרונים של הרייך השלישי, מקום ההתנגדות האחרון של כוחות גרמניים בסוף מלחמת העולם השנייה. אזור זה ממקום בלאטביה, על החוף המערבי של המדינה, בחצי האי קורלנד, שבו הצבא האדום סגר על הכוחות גרמניים מה- Reichskommissariat Ostland כמעט שנה, מיולי 1944 עד מאי של 1945 ( מקור)
רקע היסטורי
ב-1940 סופחה לטביה לברית המועצות ועימה קורלנד. במהלך מבצע ברברוסה (1941) נכבשה קורלנד על ידי הגרמנים בשנית. באוגוסט 1944, לקראת סיומה של מבצע בגרטיון, בה כמעט חוסלה קבוצת ארמיות מרכז, נותרו כ-200,000 חיילים גרמנים של קבוצת ארמיות צפון מכותרים באזור קורלנד והיינץ גודריאן ביקש מאדולף היטלר רשות לפנותם לגרמניה. היטלר סירב לבקשה כיוון שהוא האמין שכיס קורלנד חיוני לשמירה על בסיסי הצוללות הגרמניים בחוף הבלטי. קבוצת ארמיות צפון נותרה בכיס קורלנד עד סיום המלחמה. כיס קורלנד כותר על ידי הרוסים ממזרח ומדרום כאשר ממערב הצי הסובייטי חסם את נתיב הנסיגה הימי. ב-15 בינואר 1945 נוסדה קבוצת ארמיות קורלנד משרידי קבוצת ארמיות צפון שנותרו בכיס קורלנד תחת פיקודו של לותר רנדוליץ.
בינואר 25 1945 הוחלף שם הארמיה ל-"קבוצת ארמיה קורלנד" ואף לכבוד יום הולדתו של היטלר האחרון בחודש אפריל הודפסו על הבולים הגרמנים שם מיוחד זה.
ב-8 במאי 1945 נכנעו הכוחות בכיס קורלנד שהיו בפיקוד קרל הילפרט. 200,000 חיילי כיס קורלנד (31 דיוויזיות) נשלחו למזרח למחנות המאסר הסובייטים. רובם הגדול לא חזר מעולם משם.
עדותו של הלוחם היהודי אברהם קרצ'מר בצבא האדום על לחימתו בחזית קורלנד במלחמת העולם השנייה
אברהם קרצ'מר
קפיטן (סרן) לשעבר בצבא האדום
לאחר השלמת "מבצע קלייפדה" הוחזרה הדיביזיה לגזרת החזית בקורלנד. תנאי השטח והאקלים במקום היו קשים במיוחד והכבידו על הלוחמים. הקור העז בשילוב עם אויר הים הטחוב חדר עד ללשד העצמות. משבי רוח חזקים שנשבו מן הים בידרו את שולי הסגינים (שינלים) הדלים שלנו וצרבו את הפנים, כאילו חתכו אותן בסכינים. בכל החוות החקלאיות (בשפת המקום פולווארקים), שבסביבה, לא שרד אפילו מבנה אחד וכמחסה שימשו אותנו ביקתות-העפר (זמליאנקה) שהקמנו במקום או שרידים של המבנים ההרוסים. אולם אט-אט התקרב החורף לקיצו – החורף הרביעי והאחרון של המלחמה הארורה. כמו האויב, שכבר חש את התקרבותה הבלתי נמנעת של התבוסה, כך גם החורף המשיך להיאחז בכל תלולית וגבעה, בכל תעלה וגומחה על פני השטח, בניסיון נואש לשמור על עוד פיסת קרקע מתחת לשלג המשחיר, להמשיך ולהחזיק את האגמים והנחלים כבולים במלחציים של הקרח. החטיבה שלנו התמקמה בקטע הגזרה לא הרחק מעיר המחוז סאלדוס וניהלה קרבות מרים עם יחידות הצבא הגרמני המכותרות. כפי שהתברר בדיעבד, למרות היותן מנותקות מבסיסיהן העורפיים, לא סבלו יחידות אלו מהפרעות באספקה שוטפת. נהפוך הוא, לרשותן עמד מלאי עצום של תחמושת מכל הסוגים, מזון ודלק, מה שאפשר להן להחזיק מעמד לאורך זמן. מצבם הנואש, אשר מנע כל אפשרות לפורץ את המצור ולהיחלץ מן הכיתור, הגביר את התנגדותם העיקשת של הגרמנים והם ממש נאחזו בשיניהם לאורך כל קו ההגנה המבוצר. תנאי השטח לא אפשרו שימוש מאסיבי בטנקים והקרבות התנהלו לא אחת בהתגוששות פנים אל פנים. גם לנו וגם לכוחות האויב היו אבידות כבדות. תוך לחימה מתישה ועקובה מדם הגענו לשלהי חודש אפריל. קרני השמש האביבית החמימות החלו להפשיר את השלגים. דרכי העפר, שהשתחררו משכבת הקרח ונחרשו על ידי השרשרות הטנקים והנגמ"שים וגלגלי המשאיות, הפכו לבלתי עבירות. כלי הרכב שקעו בבליל הטובעני והחיילים בוססו עד לברכיים בבוץ הסמיך. הכל מסביב – הפנים והמדים של הלוחמים, נשקם האישי, התותחים וכלי הרכב – היה מכוסה בשכבה עבה של רפש חום-אפרורי…
התחיל חודש מאי, קר מן הרגיל באותם המקומות. עדיין המשכנו ללבוש את מדי החורף. האביב התמהמה, אולם פעמיו המתקרבים כבר הורגשו באוויר. מתחת לשלג הנמס החלו להופיע פרחי השלגייה (שנייגלעקלעך), פה ושם בצבצו גבעולי עשב רעננים, באוויר הדהד ציוצן העליז של להקות ציפורים, שהתעופפו מעל עצי העלים והשיחים שעדיין עמדו במערומיהם, בקצב קבוע תקתק הטפטוף האביבי של השלג המפשיר… יחד עם תחושת האביב המתקרב, הרגשנו כבר את פעמי הניצחון הממשמש ובא! בבקרים חיכינו בקוצר רוח לחדשות שה"סובאינפורמביזרו" (סוכנות הידיעות הצבאית) פרסם על המתרחש בחזיתות השונות. מהם כבר ידענו, שביום 2 במאי כבשו חילותיו של מרשל ז'וקוב את בירת גרמניה, ברלין, והניפו מעל בניין הרייכסטאג את דגל הניצחון! חילותיו של מרשל קוניב השלימו את שחרורה של צ'כוסלובקיה, ואילו חילות החזית הבלטית הראשונה, בפיקודו של הגנרל באגראמיאן, אשר בהרכבה לחמה הדיביזיה שלנו, דרכו על המקום ובינתיים לא הצליחו למוטט את כוחות האויב המכותרים.
באותם ימים הילכה בדיחה בקרב הלוחמים: המרשלים ז'וקוב, ואסילבסקי, רוקובובסקי, קונבי ומאלינובסקי חוזרים אחרי הניצחון במטוס למוסקבה. בהיותם בעת הטיסה מעל לטביה, הם שומעים רעם תותחים. מה פשר הקאנונדה הזו? – שואלים הם בתמיהה, והתשובה היא – הגנרל באגראמיאן ממוטט את האויב בקורלנד… ואכן, ברלין כבר נכבשה ואילו אנחנו המשכנו בפעילות המבצעית השגרתית, אשר בהודעות הרשמיות הוגדר כ"קרבות בעלי חשיבות מקומית".
ב 8- במאי לפנות בוקר יצאה אחת הפלוגות של החטיבה לפעולת "סיור קרבי" (רזוודקה בוים) יזומה. הלוחמים פרצו לקווי האויב הקדמיים, השמידו כמה מקלעים, תפסו "לשון" (שבוי) וחזרו בשלום לבסיסם. הייתה זו הפעולה המבצעית האחרונה של כוחותינו.
בצהרי אותו יום זימן אותי ראש מטה החטיבה, רב סרן סוחאצ'וב, לדיון בבעיות שוטפות. לפתע צפצף טלפון השדה, מפקד הגדוד הראשון, רב סרן ואליס, דיווח, כי בגזרת גדודו הפסיקו הגרמנים את האש והניפו דגלים, סדינים ומגבות לבנים – סימן מובהק לכניעה! עד מהרה הגיעו דיווחים דומים ממפקדי הגדודים השני והשלישי, סרן סיליצקאס ורב סרן גלאדקוב. סוחאצ'וב התקשר למטות של חטיבות 156 ו 249- השכנות. הדיווחים משם היו זהים. היה ברור – הגרמנים נכנעו, המלחמה הסתיימה!
מאוחר יותר נודע לנו, כי באותו יום, ב 8- במאי 1945 , חתם המפקד העליון של ה"רייכסוור", גנרל פלדמרשל קייטל על כתב כניעה ללא תנאים של גרמניה הנאצית.
מפקד החטיבה, פולקובניק (אל"מ) סטאניסלובאוויצ'וס, מינה צוות מבצעי בראשותו של הסמח"ט, סא"ל יאמאנטאס, לצורך הכנתו וארגונו של "מבצע הכניעה". בתוקף תפקידי כראש שירות החימוש הארטילרי של החטיבה נכללתי בהרכב הצוות. התיישבנו ב"וויליס" (ג'יפ) צבאי ויצאנו לעבר הקווים הקדמיים שהיו במרחק כ 500- מטר מהחפ"ק החטיבתי. "שטח הפקר" ממוקש ברוחב של 200-150 מטר הפריד בין הקווים הקדמיים שלנו ושל הגרמנים. בעבר, שפונה ממוקשים על ידי חבלנים משני הצדדים, ובליוויים, עברנו לצד הגרמני. על תילי העפר לאורך החפירות ישבו ועמדו בגובה מלא חיילים גרמנים, עטופים במגבות לבנות ונפנפו לנו לשלום. עד מהרה הגיע מקום פקד הדיביזיה, הגנרל אורבשאס, בלוויית מפקדי החטיבות ומפקדים בכירים ממטה האוגדה. הם נפגשו עם נציגי הפיקוד של הגרמנים וקבעו את סדרי הכניעה.
הגרמנים התייחסו כלפינו בצרוה קורקטית ואף כיבדו אותנו בקוניאק וליקר צרפתי. הם הופתעו שכמעט כל אנשי הצוות דוברים גרמנית (גרמנית הייתה הלשון הזרה הראשונה שנלמדה בבתי הספר בליטא) והיו נבוכים כששמעו שחלק מאיתנו הם יהודים… בגלל הסיכון לעבור את שטח ההפקר הממוקש בחשיכה, נשארנו ללון בצד הגרמני, אולם איני יכול להעיד על עצמי שבאותו לילה הרגשתי בנוח ב"שטח האויב".
9 במאי 1945 . שדה רחב ידיים בפאתי יער אורנים נקבע כמקום האיסוף של יחידות הצבא הנכנעות. הצטוויתי על ידי מפקד חטיבתי לרכז את קבלתם מידי הגרמנים של כל כלי הנשק על סוגיו השונים, תחמושת ואמל"ח אחרים. כבר משעות הבוקר המוקדמות החלו הגרמנים להניח את נשקם ולערום בערימות מסודרות אלפי רובים תת מקלעים ומקלעים, ארגזים אין ספור עם פגזי ארטילריה, פצמ"רים ואמל"ח. בשורות ארוכות הוצבו מאות תותחי שדה, נ"ט ונ"מ, מרגמות וכו'. קשה לתאר במילים את מה שחשתי באותו מעמד. בתחילת המלחמה – צעיר יהודי מקובנה, שנס על נפשו לאן שנשאוהו עיניו (ווז די אויגן טראגן) ואשר חווה על בשרו את כל התלאות של פליט חסר בית, בסוף המלחמה – קצין בצבא האדום, אשר חיילי הרייכסווד "הבלתי מנוצח" מניחים לרגליו את נשקם המגואל בדם קורבנותיהם.
באותה עת כבר ידעתי על גורלם המר של ואחותי והוריי – אידה ויוחנן קרצ'מר.
אברהם קרצ'מר
קפיטן (סרן) לשעבר בצבא האדום
קורפוס הפאנצר SS השלישי במערכה על קורלנד
קורפוס הפאנצר אס אס השלישי (בגרמנית: III. SS-Panzerkorps) היה קורפוס משוריין של הוואפן אס אס שלחם במלחמת העולם השנייה.
הקורפוס הוקם ב-15 באפריל 1943 כמפקדה עבור דיוויזיית האס אס ה-5 ודיוויזיית האס אס ה-11, והועמד תחת פיקוד פליקס שטיינר. הקורפוס לחם כחלק מהארמייה ה-18 במסגרת קבוצת ארמיות צפון, ובקיץ 1944 נסוג לכיס קורלנד. בינואר 1945 פונה הקורפוס מ"כיס קורלנד" דרך הים, כדי לעזור בהגנת ברלין.
2