ראש הממשלה בן גוריון מדליק נרות חנוכה אצל הנשיא הארי טרומן בדצמבר 1951
במפגש בחנוכה עם הנשיא ה-33 של ארה"ב בן גוריון הודה לו על תמיכתו בישראל.ביומנו מתאר בן-גוריון איך ריגש את הנשיא והביא דמעות לעיניו בכך שאמר לו: "בעיני כל העם היהודי אתה תיזכר לנצח נצחים".
הנשיא הארי טרומן תמך בשנת 1948 בכינון מדינת ישראל בניגוד לעצת יועציו ושריו, וגם בניגוד להמלצות מחלקת המדינה (State Department).
ב-14 במאי 1948, דקות ספורות אחרי שדוד בן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל, הודיע טרומן כי ארה"ב מכירה בה. החלטתו של טרומן התקבלה אחרי ויכוחים קשים בקבינט מחשש שהדבר יפגע ביחסים עם הערבים ובגישה לנפט. טרומן קיבל לבסוף את ההכרעה כשבין שיקוליו היתה הכרתו את התנ"ך כשגם חברו היהודי מימי קנזס סיטי, אדי ג'ייקובסון, משכנע אותו לנקוט בצעד.
ראו גם :
אדי ג'ייקובסון מבטיח את הקמת מדינת ישראל
החודש לפני מאה שנים : פיצוץ העיר הליפקס
פיצוץ הליפקס היה פיצוץ עז ב-6 בדצמבר 1917, בשעה 9:05 בבוקר, שהחריב כ-1,600 בתים בעיר הנמל הליפקס בפרובינציית נובה סקוטיה שבקנדה. הפיצוץ גרם למותם של 1,635 אנשים ולפציעתם של אלפים. פיצוץ זה היה הפיצוץ החזק ביותר עד פיצוץ הפצצה הגרעינית מעשה ידי אדם, והוא הפיצוץ הבלתי-מתוכנן החזק ביותר מעולם.
במהלך מלחמת העולם הראשונה המה נמל הליפקס מאוניות שהובילו חיילים וציוד אל אירופה. בבוקר ה-6 בדצמבר עזבה את הנמל הספינה הנורווגית "אימו" (Imo) לכיוון ניו יורק. באותו זמן, יצאה מפתח הנמל ספינת התחמושת הצרפתית "מון בלאן" (Mont Blanc) במטרה להצטרף לשיירה שעזבה לעבר אירופה. ספינה זו נשאה 2,147 טון של חומצה פיקרית, 223 טון טי אן טי, 56 טון בנזול (בנזין וטולואן) ו-56 טון ניטרוצלולוזה.
ה"מון בלאן" לא הניפה דגלי אזהרה שמוטענים עליה חומרי נפץ וחומרים מסוכנים אחרים, בשל החשש כי תהווה מטרה לצי הגרמני הקיסרי. היא איחרה לצאת ולכן נקלעה למחסום ליד איי מקנאבס שבכניסה לנמל הליפקס; גם הספינה הנורווגית יצאה מאוחר מדי ונקלעה למחסום.
בסביבות השעה 8:45, התנגשו שתי הספינות. ההתנגשות הסיטה את המון בלאן אל הרציף, תוך שהיא בוערת. צופים רבים נקבצו כדי לחזות בספינה הבוערת, בעוד אנשי צוותה מנסים, ללא הצלחה, להזהיר אותם מפני הסכנה. מכבי האש של הליפקס הגיעו תוך זמן קצר, אך ב-9:05 התפוצצה הספינה. למעלה מ-2.5 קמ"ר מהעיר הליפקס הוחרבו עד היסוד מן הפיצוץ האדיר. הפיצוץ אף ניפץ חלונות בעיר טרורו, מרחק 100 ק"מ משם. העוגן של הספינה מון בלאן נמצא חמישה ק"מ מהנמל. הפיצוץ יצר צונמי מלאכותי במפרץ הליפקס, אשר עקר עצים, עיקם פסי רכבת והרס בניינים וכלי שיט.
האסון גרם למותם של כ-1,635 בני אדם (למעלה מ-1,000 איש נהרגו באופן מיידי) וכ-9,000 פצועים (6,000 פצועים קשה). שטח עירוני בגודל של כ-1.3 קמ"ר הושמד לחלוטין והותיר 1,500 איש חסרי בית.
מלחי ה"מון בלאן" שהיו היחידים שהבינו את גודל האסון המתקרב עוד לפני הפיצוץ נמלטו ממנה. בדרכם פגשו בפקח רכבות בשם וינסנט (וינס) קולמן והסבירו לו את הסכנה. קולמן, שכבר חשב להמלט, נמלך בדעתו ושלח הודעות דחופות לרכבות המתקרבות לתחנת הליפקס לבל יגיעו למקום. קולמן נספה בפיצוץ, אך פעולתו הצילה מאות נוסעי רכבות שיכלו להכלל במניין ההרוגים
ניסיון ההפיכה של אוגוסט 1991 בברית המועצות
בצילום : מפגין מהכוחות הפרו-דמוקרטים הרוסים מטפס על טנק ומושך את מפקד הטנק החוצה
בצילום : ילצ'ין בנאום הנצחון מעל הטנק הסובייטי
Moscow, U.S.S.R. — A soldier loyal to the coup leaders stands atop his tank in Red Square.
ב-19 באוגוסט ב 1991 , התחולל ניסיון הפיכה של שמרנים קומוניסטיים בהנהגת סגן הנשיא ראש הקג"ב , שר ההגנה , וראש הממשלה הם החזיקו את גורבצ'וב במעצר בבית הקיץ שלו בחצי האי קרים והודיעו לציבור שבשל בעיות בריאות הוא נאלץ לפרוש.
הציבור פתח בהפגנות נגד הקושרים במוסקבה ובלנינגראד. הקושרים שלחו את כוחות הביטחון לדכא את המחאה, אך חלק גדול מן הכוחות הסובייטים הצבאיים סירבו להשתתף בדיכוי המרד.
במהלך אחת ההפגנות צולם בוריס ילצין, נשיא הפדרציה הרוסית, כשהוא מטפס על אחד מהטנקים שנשלחו לדכא את המרד, אך עברו לצד המפגינים.
ב- 21 באוגוסט התמוטטה ההפיכה, וגורבצ'וב חזר למוסקבה. ב- 24 באוגוסט התפטר מתפקידו כמזכיר המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. עם תום ההפיכה החלו הרפובליקות השונות, לרבות קזאחסטאן, להכריז על עצמאות מלאה.
ראו גם : הפוטש של אוגוסט – ויקיפדיה
מתוך ויקיפדיה : בסביבות השעה 9 בבוקר ב-19 באוגוסט החלו טורי שריון של טנקים ושריוניות לנוע אל תוך העיר מוסקבה. הכיכר האדומה הוקפה בשרשרת של שריוניות וכוחות של צנחנים, ואיש לא הורשה לעבור מבעדה לכיכר ולמאוזוליאום של לנין. רחובות מוסקבה התמלאו טורי חיילים ושריון ומחסומים הוצבו בנקודות שונות בעיר.
בכוונת הקושרים היה לעצור את נשיא הפדרציה הרוסית (שהייתה למעשה המדינה הרוסית, אחת מהמדינות הלאומיות שהרכיבו את ברית המועצות) בוריס ילצין, שעמד לחזור למוסקבה מביקור בקזחסטן ב-17 באוגוסט, או כאשר יגיע לווילה שלו ("דאצ'ה" במינוח הרוסי) בסביבות מוסקבה, אך הדבר לא עלה בידם וילצין הצליח להגיע בשעה 9 בבוקר ל"בית הלבן", משכנו של ממשל הפדרציה הרוסית, שהיה בגדר מבצרו של ילצין.
בהגיעו לבית הלבן פרסם ילצין, ביחד עם ראש ממשלת הפדרציה הרוסית ועם היושב ראש בפועל של הסובייט של הפדרציה, הכרזה לפיה ההפיכה היא ראקציונית ואנטי-קונסטיטוציונית. הצבא נדרש על ידם שלא להשתתף בהפיכה וכלל הציבור נדרש לפתוח בשביתה כללית עד אשר יתאפשר לנשיא מיכאיל גורבצ'וב לשאת את דברו לאומה. ההכרזה הודפסה והכרוזים פוזרו על פני העיר.
בשעות אחר הצהריים החלו תושבי מוסקבה להתאסף סביב הבית הלבן ולהקים סביבו מתרסים. בתגובה לכך הכריז גנאדי ינאייב על מצב חירום בעיר מוסקבה החל משעה 4 אחר הצהריים. ינאייב כינס מסיבת עיתונאים בשעה 5 שבה הכריז כי גורבצ'וב "נח" והוסיף כי "במשך השנים הוא התעייף מאוד ונזקק לזמן מה כדי להשיב לעצמו את בריאותו". ינאייב המשיך ואמר כי ועדת החירום מחויבת להמשך הרפורמות. דבריו נתקבלו בחוסר אמון והצופים הבחינו בחולשת גופו, בידיו הרועדות וביציבתו הרופפת, בעת שנשא את דבריו.
ניצחונו של רעמסס השלישי במלחמתו בגויי הים.
מתחם מדינת האבו , מצרים
צילום אווירי
מדינֶת האבּוּ הוא אתר ארכאולוגי בנקרופוליס של תבאי על גדתו המערבית של הנילוסמול לוקסור שבמצרים העליונה. האתר ידוע בעיקר כמקומו של מקדש המתים לאל אמון שבנה המלך המצרי רעמסס השלישי מהשושלת ה-20 תקופת הממלכה החדשה,
פרסומו של המקדש נובע מהכתובות והתבליטים שנמצאו על קירות המקדש המתארים את ניצחונו של רעמסס השלישי במלחמתו בגויי הים. כתובות ותבליטים אלו הם אחד המקורות החשובים בחקר גויי הים, מהעת העתיקה.
האתר הוכרז בשנת 1979 כאתר מורשת עולמית.
מקדש הקבורה של רעמסס שלישי. ממוקם בקצהו של המדבר הלובי כארבעה קילומטרים ממערב ללוקסור, בירת מחוז אל-אוקסור. המקדש שוכן באזור הנקרופוליס של תבאישהייתה בירת מצרים העתיקה בימי השושלת ה-18 בתקופת הממלכה החדשה במאות ה-16 – 13 לפנה"ס.
המקדש נמצא בכפר קטן שנקרא מדינת האבו. הכפר שוכן כ-2 ק"מ מדרום לרעמסאוםששימש להנצחתו של פרעה רעמסס השני.
גויי הים: כתובות ותבליטים במתחם הארכיאולוגי במצרים
בשנת מלוכתו השמינית הוכרח רעמסס השלישי לטפל בפלישה כנגד גויי הים. את ניצחונו הוא מתאר על גבי תבליטים מפורטים וכתובות החקוקות על הקירות החיצוניים של המקדש, ועל הקיר של הפילון השני בצד של החצר הראשונה. על הקירות הוא תיאר שני קרבות, קרב ימי וקרב יבשתי. גויי הים מתוארים שהתקדמו בשני טורים. טור אחד באוניות עם חרטום בצורת ברווז ניסה לחדור למצרים דרך זרועות הדלתה, טור שני התקדם עם נשים וטף בעגלות רתומות לארבעה שווריםלאורך החוף. עגלות המשא של גויי הים הן מלאות ללא חישוקים. עגלות אלה הן הוכחה טובה שגויי הים הגיעו כמהגרים ולא רק כלוחמים. מרכבות הקרב של גויי הים הן בעלות חישוקים. במרכבה נוהג לוחם אחד, ומאחוריו שני לוחמים המחזיקים רומחים.
בקרב הימי מתוארות חמש ספינות של גויי הים נלחמות בארבע ספינות של הכוח המצרי. בספינות גויי הים נמצא עיטור של ציפורים בחרטום ובירכתיים. לוחמי גויי הים מתוארים כגברים תמירים, ללא זקן, לבושים בחצאית ויש להם מגן העשוי כנראה מעור ולראשם קובע המעוטר בנוצות (פלשתים ות'כר) או בעלי קרניים (שרדנה).
