לקט הצילומים ההיסטוריים שלנו החל להתפרסם בשנת 2013 והוא חוגג עתה עשור . הלקט מבוסס על מעקב שיטתי של מערכת " רגעים היסטוריים" אחרי מאות מקורות מידע היסטוריים (קישור לסקירות הקודמות)
לכל צילום היסטורי הוספנו רקע והקשר היסטורי מפורט
הנושאים :
מראה טיפוסי של גברים בניו יורק 1954
ההתנפלות של הילדים על חנויות באנגליה 1953
"האיש מאחורי הידיים השלובות "
מהסליקים עד למנהרות: ההיסטוריה של הנדסה קרבית בצה"ל
טירופו של א"ה
כך היה נראה היה בשנת 1954 שער מנדלבאום: הגבול בין ישראל לירדן בירושלים
1949: סנדלר עובד ברחוב בבאר שבע
ילדה בת 12 עובדת במפעל טקסטיל , וורמונט , 1910
ניו יורק 1954 הנוהג של חבישת כובעים ע"י גברים עדיין דומיננטי בתרבות המערבית. השינוי יגיע רק עשור לאחר מכן .
ההתנפלות של הילדים על חנויות באנגליה 1953
בשנת 1953, הקיצוב בבריטניה שהחל במלחמה בשנת 1942 על ממתקים ושוקולד הוסר סופית. הסתיימה תקופת הצנע באנגליה לאחר מלחמת העולם הראשונה
רקע היסטורי
תקופת הקיצוב והצנע באנגליה לאחר מלחמת העולם השנייה 1945-1954
• הקיצוב נמשך גם לאחר המלחמה, כתוצאה מההרס הרב שנגרם והקשיים הכלכליים.
• הממשלה הבריטית ניסתה להפחית את הביקוש למוצרים ולשפר את מאזן התשלומים.
• הדרגתית, עם התאוששות הכלכלה, בוטלו הגבלות הקיצוב על מוצרים רבים.
• הקיצוב על מזון בוטל סופית ב-1954, ועל בגדים רק בשנת -1958.
הקיצוב והצנע באנגליה לאחר מלחמת העולם השנייה
מלחמת העולם השנייה גרמה נזק עצום לכלכלה הבריטית. המדינה איבדה כמות אדירה של משאבים, והתעשייה שלה נפגעה קשות. כתוצאה מכך, בריטניה סבלה ממחסור חמור במזון ובמוצרים חיוניים אחרים.
הנהגת הקיצוב:
כדי להתמודד עם המחסור, ממשלת בריטניה החליטה להנהיג מערכת קיצוב. משמעותה של מערכת זו הייתה שכל אדם קיבל כמות מוגבלת של מוצרים חיוניים, כגון מזון, בגדים ודלק.
המוצרים שהיו בקיצוב באנגליה :
• מזון: בשר, סוכר, חמאה, גבינה, תה, קפה, ריבה, פירות יבשים, דגים, ביצים, חלב
• בגדים: נעליים, בדים, חוטים, בגדים לילדים
• מוצרים אחרים: דלק, סבון, נייר טואלט, גפרורים
אופן קבלת המוצרים:
כדי לקבל את המוצרים שהיו בהקצבה, היה צורך להציג כרטיסי קיצוב. לכל אדם היה כרטיס אישי, ובו פורטו המוצרים להם היה זכאי והכמות המותרת.
השפעות הקיצוב:
לקיצוב היו השפעות רבות על חיי היומיום באנגליה:
• מחסור: אנשים נאלצו להתמודד עם מחסור במוצרים רבים.
• תכנון קפדני: היה צורך לתכנן בקפדנות את הקניות ואת השימוש במוצרים.
• שווקים שחורים: התפתחו שווקים שחורים, בהם ניתן היה לרכוש מוצרים מקוצבים במחירים גבוהים יותר.
• תחושת סולידריות: תקופת הקיצוב תרמה לחיזוק תחושת הסולידריות והאחווה בקרב האוכלוסייה באנגליה . מקור
ההשוואה לתקופת הצנע בישראל בשנות ה-50
עומדים בתור לקנות אוכל.
ככר דיזנגוף, חורף 1954.
על תקופת הצנע הוכרז בשנת 1949. במשך 10 שנים הייתה הגבלה על רכישת מזון, והקניות נעשו על ידי הקצבת נקודות בפנקסים אישיים.
צילום: הנס פין.
ההבדלים :
תקופת הקיצוב באנגליה נבעה מהמלחמה, בעוד שתקופת הצנע בישראל נבעה מקשיים כלכליים של מדינה צעירה.
מערכת הקיצוב באנגליה הייתה מקיפה ומסודרת יותר ממדיניות הצנע בישראל.
תקופת הצנע בישראל הייתה קצרה יותר מתקופת הקיצוב באנגליה.
משטר הצנע בישראל (1949-1959)
משטר הקיצוב באנגליה ( 1942-1958 )
"האיש מאחורי הידיים השלובות "
אוגוסט לנדמסר (24 במאי 1910 – 17 באוקטובר 1944), פועל במספנה גרמני, הוא האיש בתמונה הידועה בכינוי "האיש מאחורי הידיים השלובות" שנראה מסרב להצדיע במועל היד הנאצי, באירוע השקת ספינת האימונים הנאצית הורסט וסל (Horst Wessel) ב-13 ביוני 1936. התמונה של לנדמסר פורסמה רק בשנת 1991 בעיתון "די צייט", והיא הפכה לאחת התמונות המפורסמות ביותר של המאבק נגד הנאציזם. לנדמסר הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1931, בתקופה של מצוקה כלכלית קשה, בניסיון למצוא עבודה בקלות. הוא עבד בחברת הספנות בלום אונד פוס בעיר המבורג. ב-1935 הוא התחתן עם אירמה אקלר, אישה יהודייה, אבל נישואיהם לא היו חוקיים על פי חוקי נירנברג, ובעקבותיהם נעצר לנדמסר וגורש מהמפלגה הנאצית. ב-1937, ניסה הזוג לברוח לדנמרק, אך נתפסו בגבול. לנדמסר נעצר והורשע בפגיעה בטוהר הגזע. הוא שוחרר ב-1938, אך זמן קצר לאחר מכן נעצר שוב ונשלח למחנה הריכוז ברגרמור. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראה את אשתו. אירמה אקלר נעצרה על ידי הגסטפו ב-1940 ונשלחה למחנה הריכוז. היא נרצחה ככל הנראה בתאי הגזים ב-1942. לנדמסר שוחרר מהמחנה ב-1941, אך זמן קצר לאחר מכן גויס לצבא הגרמני כדי לשרת במלחמה במהלך הפלישה ליוגוסלביה, שם הוא נהרג ב-17 באוקטובר 1944.
מקור וקרדיט :
מהסליקים עד למנהרות: הנדסה קרבית בכל מקום
אף יחידה בצה"ל לא זזה בלי שאנשי ההנדסה הקרבית צמודים אליה. למרות זאת החיל הצנוע והמקצועי הזה לא תמיד מקבל את הקרדיט הראוי על הישגיו החשובים בהגנה על המדינה. זהו סיפורם של אנשי ההנדסה הקרבית, האנשים האמיצים והזהירים שיודעים לפרק את כל סוגי מוקשים, כדי לאפשר לחיילים להילחם בבטחה
בימיה הראשונים של מדינת ישראל עבד הלל אל-דאג (אולדק במקור) כמהנדס ב"סולל בונה" בסלילת כביש עוקף רמלה, בין חולדה למסמיה. בוקר אחד, כשהגיע אל-דאג לאזור העבודות, הופתע לגלות שהטרקטורים שלו נעלמו מהשטח. אל-דאג המודאג מיהר לקיבוץ השכן, נען, בתקווה שאולי שם ידעו מה עלה בגורל הטרקטורים היקרים. שם, יושבים על הדשא ונחים, הוא פגש קבוצת חיילים וביניהם סמח"ט גבעתי, מאירק'ה דוידזון. אחרי שהציג את עצמו ותהה לגורל הטרקטורים, פנה אליו הסמח"ט בשאלה משלו:
"אתה מהנדס?" הוא שאל מייד.
"כן" עניתי.
"טוב מאוד, אתה מגויס. אנחנו צריכים מהנדס לגבעתי."
(מתוך הספר "תולדות חיל ההנדסה")
בין שאר הצרכים שהתגלו בצבא הצעיר והחדש עם הקמתו, עלה גם צורך דחוף באנשי הנדסה מנוסים ומקצועיים. מציאת אנשים מתאימים לא הייתה קלה בכלל, וצה"ל חיפש אותם תחת כל עץ וטרקטור רענן. אל"מ (במיל') אל-דאג, אגב, נשאר בחיל ההנדסה, התקדם בשרשרת הפיקוד, ואף הפך לקצין הנדסה ראשי בשנים 1958-1964.
מקור וקרדיט : יעל אינגל | 25.01.24 למאמר המרתק בבלוג הספרייה הלאומית
טירופו של א"ה
מאת: מתן אורן
ב־14 באוקטובר 1918, שלהי ימי מלחמת העולם הראשונה, בעיצומם של הקרבות המתישים בין גרמניה לכוחות מדינות ההסכמה בקרבת העיר איפר, במערב פלנדריה, הותקף גדוד גרמני בגז חרדל. חיילים רבים נפגעו. אחד מהם, רב־טוראי מבוגר למדי לדרגתו, בן 29, בשם אדולף היטלר, איבד את ראייתו בעקבות ההתקפה ונשלח לבית החולים הצבאי בעיר פאזוולק (Pasewalk) בצפון גרמניה, שהתמחותו היתה דווקא במחלות נפש ועצבים.
כעבור מעט יותר מחודש אשפוז, חזר מאור עיניו של החייל היטלר, והוא החליט "לפנות לפוליטיקה", כדבריו. כעבור שנים מעטות כבר הטיל אימה לא רק על גרמניה לבדה, אלא על אירופה כולה.
גם איאן קרשו, מגדולי חוקרי היטלר, מודה בביוגרפיה שחיבר עליו כי רב הנסתר על הגלוי בנוגע לאשפוזו. "קשה להעריך איזה חלק מילאה תקופת האשפוז בפאזוולק בעיצוב האידיאולוגיה של היטלר,
פסיכיאטר גרמני בשם אדמונד פורסטר, ששימש בימי המלחמה "יועץ נוירולוגי" בבית החולים בפאזוולק, וטיפל, בין השאר, בפצוע אדולף היטלר. הוא שאבחן את היטלר כ"פסיכופת בעל סימפטומים היסטריים", חלק עם וייס, ועם גולים אחרים, את זיכרונותיו מהתקופה שטיפל בהיטלר וכן את הרישומים שניהל בזמן הטיפול.
התאבדות חשודה
שיטות הטיפול של פורסטר בהלם קרב היו נתפסות היום כהתעללות: הוא תפס את התסמינים של מטופליו שהגיעו מהחזית כביטוי לחולשה נפשית במקרה הטוב, והתחזות במקרה הרע. הוא היה גוער בהם, משפיל אותם ומעניש אותם ב"שוקים" חשמליים, מתוך הנחה שכאב מכות החשמל יעורר בהם את הרצון לשוב לחזית.
עם זה, מסמכים פסיכיאטריים כאלה היו עשויים להיות חומר נפץ פוליטי בתקופה שבה לא רק ציבור הרופאים היה חשדן ביחס להלם קרב, אלא גם הציבור הכללי. פורסטר, שהתנגד לנאצים, קיווה שהמסמכים יתפרסמו בעיתונות האופוזיציה, ושמר אותם איתו. אך תקוותו נכזבה. הוא הפקיד את המסמכים בכספת בשווייץ תחת שם בדוי, ומעולם לא זכה לעשות בהם שימוש, שכן בספטמבר 1933 הוא נמצא ירוי בראשו בביתו. הדיווחים הרשמיים מסרו שהתאבד, אך ייתכן מאוד שחוסל בידי הנאצים.
כך היה נראה היה בשנת 1954 שער מנדלבאום: הגבול בין ישראל לירדן בירושלים
היום תחנת דלק
נזירה עוברת במעבר מנדלבאום ב-1965 (צילום: לע"מ)
רקע היסטורי
מעבר מנדלבאום, שנודע גם בשם שער מנדלבאום, היה מעבר הגבול היחיד בין ישראל וירדן בין השנים 1967-1948. המעבר היה במפגש הרחובות שמואל הנביא וסנט ג`ורג'. הצומת שנוצר בשטח ההפקר והבתים סביבו, שהבולט בהם היה בית משפחת מנדלבאום, היוו מעבר שהיה לסמל חלוקת העיר על ידי "הקו העירוני".
ההתחלה הייתה בביצורים וגדרות תיל, שהוקמו לציון עמדות ירדן וישראל במקום, וגם בשל הסמיכות לציר התנועה הראשי אל הר הצופים שנותר כמובלעת ישראלית בשטח ירדן. לא היה זה מעבר של שלום והוא לא הוקם כתוצאה מהסכמים בין מדינות, אלא נבע מצורך מפגש בין המפקדים משני הצדדים ולבדיקת השיירה הדו-שבועית של שוטרים (למעשה חיילים), שעלו למובלעת בהר הצופים. הירדנים הקימו גדר אבן וביצרו בה את האזור צפונית לבית מנדלבאום ועד שייח' ג'ראח.
מעבר מנדלבאום היה לנקודת המעבר העירונית בין שני חלקי העיר, אך לא יכלו לעבור בו תיירים מישראל עם דרכון ישראלי. הוא פעל 19 שנה למעבר דיפלומטים, אנשי או"ם, נזירים וכמרים, צליינים ולעיתים שימש למפגש משפחות ערבים ישראלים עם קרוביהם מארצות ערב. האזרחים שעברו דרכו עברו בידוק ביטחוני על ידי שוטרים שהתגוררו בבניין המשטרה ששכן לצד המעבר. ביקורת הדרכונים נעשתה תחת הסככה שהצלה על השוטרים והעוברים בימי הקיץ, ובפני גשמי החורף. תחנת המשטרה הירדנית וסככת ביקורת הדרכונים שלה שכנו אף הם בצומת.
בתקופות של מתיחות ותקריות השתדלו הן ירדן והן ישראל כי הפעילות במעבר לא תושפע מהם. היחסים בין המפקדים היו טובים ועיתונים יומיים היו מוחלפים מדי בוקר בין הצדדים. כאשר נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן בנובמבר 1948 וסומן "הקו העירוני" – שאורכו היה כ-7 ק"מ וחצה את תחומה העירוני של ירושלים (מהכפר בית צפפה בדרום העיר ועד לבתי פאג"י שליד שכונת שמואל הנביא בצפון) – בניין מנדלבאום עמד כבר כחצי שנה בהריסותיו. עם פרוץ הקרבות הקשים במאי 1948, ניסה טור משוריין ירדני להשתלט על בית זה והמבנים סביבו, אשר שימשו כעמדה חשובה לכוחות צה"ל. הטור נבלם, אך ביולי 1948 עברה השליטה על האזור והעמדות שבו מצד לצד. לבסוף ב-18 ביולי פוצצו הירדנים את בית מנדלבאום. למחרת כוחות צה"ל הצליחו להשתלט על שרידי המבנה והמרחב שלידו.
הבניין נבנה בין השנים 1929-1927 על ידי משפחת ר' שמחה מנדלבאום. הבית היה מפואר ביותר והיו בו 20 דירות שחלקן שימש להשכרה, ושכן בו גם בית כנסת קטן. בראשית 1948 הקים צה"ל מחסום במקום למניעת התקפה מכיוון שייח' ג'ראח. בפרוץ מלחמת העצמאות נאלצה משפחת מנדלבאום לנטוש את הבניין. שמחה מנדלבאום לא יכול היה להעלות בדעתו כי ביתו הפרטי ייחרט בדפי ההיסטוריה של מלחמת העצמאות והעיר המחולקת.
בתום מלחמת ששת הימים החלה עיריית ירושלים בפינוי וסילוק שטח ההפקר, ובהם גם אזור מעבר מנדלבאום. מהבית עצמו לא נשארו שרידים, אך הבניינים שסביב כיכר מנדלבאום נותרו – והם משמרים זיכרונות מהתקופה המנדטורית ומימי חלוקת העיר. בניין תחנת המשטרה המפואר (שלידו היה המעבר) הפך לישיבה, זאת לאחר שמשך שנים ארוכות שימש כמשכן לבית הדין הארצי לעבודה. עמדת בית תורג'מן המרשימה הפכה ל"מוזיאון על קו התפר", זאת לאחר ששימש משך 19 שנה כמוזיאון להכרת התקופה של שנות העיר החצויה.
מקור : ד"ר אדם אקרמן (קישור לסקירה שלו)
1949: סנדלר עובד ברחוב בבאר שבע
(צילום באדיבות הארכיון הציוני המרכזי)
לצילומים נוספים של באר שבע בשנים הראשונות (קישור)
רקע היסטורי
מיד לאחר הכיבוש של צה"ל הועברה העיר לידי חברת אפיקים בנגב כדי שתפתח את העיר, והיא נוהלה במשותף על יד החברה והמושל הצבאי. ב-12 בינואר 1949 האזרחים היחידים שהתגוררו בבאר שבע היו עובדי חברת "אפיקים בנגב" שעבדו על פיתוח העיר. במקום גם נפתח בית כנסת. בהמשך 1949 הוחל באכלוס הבתים שניטשו על ידי התושבים הערבים במשוחררי צה"ל ובעולים חדשים. תנאי למגורים בעיר היה להוכיח לחברה יכולת להתפרנס בעיר ומקום מגורים עם אינסטלציה. ב-23 בפברואר 1949 נכנסו לעיר 17 משפחות העולים הראשונות בתחילת אפריל 1949 היו בעיר כמאה משפחות, רובן של עובדי סולל בונה ששיקמו את הבתים הנטושים
ילדה בת 12 עובדת במפעל טקסטיל , וורמונט , 1910
אדי קארד, בת 12 שנים, עזבה את הלימודים , עובדת במפעל ב-North Pownal Cotton Mill. ורמונט 1910
Addie Card, 12 years. Spinner in North Pownal Cotton Mill by Lewis Hine, 1910
הצלם : Lewis Hine
לואיס וויקס היְין היה צלם וסוציולוג אמריקאי, ואחד ממבשרי הצילום התיעודי. היין השתמש בצילום במסגרת הדיסציפלינה החדשה של "עבודה סוציאלית", מקצוע שהחליף את הפילנתרופיה הוולונטארית של שנות התשעים של המאה ה-19 בארצות הברית. הוא צילם את מעמד הפועלים בארצות הברית במטרה לעורר מודעות ציבורית למצבם של אנשים אלה, ופיתח סגנון חדש לתיאור חיי העיר, הרחובות והבתים, והאנשים החיים בה.
לאוסף הצילומים של לואיס היין (קישור)
רקע היסטורי
העסקת ילדים בעולם המערבי בזמן המהפכה התעשייתית הייתה דבר שבשגרה. ילדים הועסקו גם במפעלים. באנגליה וסקוטלנד (בשנת 1788, כשני שלישים מהעובדים במנפטות הכותנה היו ילדים). הילדים שיכלו להתמודד עם העבודה במפעלים הפכו בבגרותם לעובדי מפעל מן המניין,
המעסיקים של תקופת המהפכה התעשייתית ניצלו את ממדיהם של הילדים. הילדים הקטנים ביותר נאלצו לטפס על המכונות כדי לתקן חוטים קרועים ולהחליף סלילים ריקים. כיום אסור להתקרב למכונות כבדות שכאלה בזמן העבודה שלהם, עקב החשש מפגיעה.
Amos, 6, and Horace, 4 years old, in Tobacco Fields
עבודת ילדים במפעל , 1909 , ארה"ב
צילומים נוספים של עבודת ילדים (קישור)
0