הלקח הראשון ממלחמת וייטנאם הוא שהפצצות אוויריות של חיל האוויר , גם החזק ביותר בעולם, אינן יכולות להכריע את המערכה ולכופף את האוייב.
ספרו של ד"ר טל טובי , מרצה בכיר להיסטוריה באוניברסיטת בר אילן , הוא הספר המעמיק ביותר אשר התפרסם על מלחמת וייטנאם . מתוכו סיכמנו את ההיבטים הנוגעים למבצעי האוויר במלחמה כואבת זו .
טל טובי . העיט נגד הלוטס : מלחמות ויטנאם 1946-1975 ,הוצאת אפי מלצר , 2016
מבצע "רעם מתגלגל"
בעוד המלחמה הקרקעית בדרום ויטנאם הולכת ומסלימה , נמשכה מערכת ההפצצות האסטרטגיות – "רעם מתגלגל" – על צפון וייטנאם. מערכה זו נמשכה ברציפות מאביב 1965 ועד שלהי 1968.
במהלך מבצע " רעם מתגלגל" הטילו מטוסי ארצות הברית ובעלות בריתה קרוב לשמונה מיליון טון פצצות . כמות זו הייתה כמעט פי שלושה ממספר הפצצות שהטילו ארצות הברית ובריטניה על גרמניה ויפן בכל מהלך מלחמת העולם השנייה.
למעשה "רעם מתגלגל" והמבצעים נגד נתיב הו צ'י מין בלאוס היו זירת מלחמה נפרדת ולא תחת האחריות של גנרל ווסטמורלנד, מפקד הכוחות האמריקאיים בדרום וייטנאם.
המבצע נשלט באופן ישיר בידי וושינגטון, דרך פיקוד האוקיינוס השקט , שבראשו עמד אדמירל שארפ. אף שלמפקדת האוקיינוס השקט הייתה האחריות המבצעית , המטרות נבחרו ואושרו על ידי הנשיא ג'ונסון וצוות יועציו הבכירים במחלקות המדינה , ההגנה וסוכנות הביון המרכזית.
בדומה ללחימה בדרום וייטנאם , גם מערכת ההפצצות האסטרטגית התבצעה לפי מודל ההסלמה ההדרגתית. יחד עם זאת, חשוב לציין כי המערכה האווירית הייתה קודם כול צעד פוליטי שמטרתו לכפות על צפון וייטנאם להפסיק את תוקפנותה נגד הדרום ולהביאה לשולחן המשא ומתן.
המערכה האווירית האסטרטגית נגד צפון וייטנאם התבצעה ברובה ע"י מטוסי קרב טקטיים בעלי יכולת הפצצה (fighter-bomber), ולא על ידי המפציצים האסטרטגיים כדוגמת B-52 . רוב המטוסים שהשתתפו במבצע היו F-105 , והפאנטם F-4 .
מכלל 304,000 הגיחות , כ75% מהן ביצעו מטוסי F-105 .
מלבד הפאנטום הפעיל הצי האמריקאי גם את הסקייהוק A-4 , שביצע את רוב משימות ההפצצה וכן את מטוס ה-INTRUDER , A-6 .
צפון וייטנאם הופכת למעוז של הגנת נ"מ
בתחילתו של המבצע לא היו לצפון וייטנאם מטוסי קרב שיוכלו להתמודד עם המטוסים האמריקניים. כמו כן , לא הייתה ברשותה מערכת הגנה נגד מטוסים ( נ"מ) יעילה. לא היו טילים נגד מטוסים ומספר תחנות המכ"ם והתותחים נגד מטוסים היה מצומצם.
הודות לסיוע צבאי נדיב של ברית המועצות , החלה צפון-וייטנאם להקים מערכת מתוחכמת של הגנה נגד מטוסים . טילים נגד מטוסים הגיעו אליה כבר בקיץ 1965, ועד סוף השנה כבר היו בידיה 60 סוללות טילי קרקע-אוויר. כמן כן , סיפקה ברית המועצות לצפון וייטנאם מטוסי קרב מדגמי מיג-15 ומיג-17.
בשלהי 1966 כבר נמצאו ברשותה של צפון וייטנאם 150 סוללות טילי קרקע – אוויר, 70 מטוסי מיג , יותר מ100 תחנות מכ"ם ו-5,000 תותחי נ"מ.
במהלך שנת 1967 היו כבר לצפון וייטנאם 250 סוללות טילים וכ7,000 תותחי נ"מ . בשנה זו החלה ברית המועצות לספק לצפון וייטנאם את מטוס הקרב המתקדם מסוג מיג 21.
בשנת 1967 הייתה הגנת הנ"מ של צפון וייטנאם הצפופה ביותר בעולם ושנייה רק להגנת הנ"מ סביב מטרות אסטרטגיות בברית המועצות עצמה.
כנגד מערכת זו הפעיל אדמירל שארפ את המטוסים ואמצעי הלחימה המתקדמים ביותר שנמצאו ברשות האמריקנים . במהלך 1967 החלו מטוסי הקרב האמריקניים להשתמש ב"פצצות חכמות" מסוג Walleye-פצצה מונחית טלוויזיה, במשקל חצי טון. כמן כן החלה ארצות הברית לפתח מגוון אמצעי לוחמה אלקטרוניים , במטרה להתמודד ביעילות עם סכנת נשק הנ"מ הקומניסטי.
יחד עם זאת , חיל האוויר האמריקאי סירב לשנות את הטקטיקה שלו , שנסמכה על טילים בקרבות אוויר-אוויר , והמשיך להתעלם מן הכשלים הטקטיים והטכנולוגיים , אפילו כשבשלהי 1967 חל מהפך דרמתי ויחס ההפלה החל לנטות לטובת חיל האוויר הצפון וייטנאמי.
הפתרון הושג כשהצי החל לחזור ולאמן את טייסיו בקרבות אוויר אינטנסביים ( TOP-GUN ) , שבהם נעשה שימוש בתותחים ולא בטילים . בהדרגה חזרו טייסי הצי לשלוט בקרבות האוויר ויחס ההפלה שלהם עמד על 1:12 .
3700 מטוסים אמריקאיים הופלו במהלך מלחמת וייטנאם
אף שבידי צפון וייטנאם היה מערך טילי נ"מ ומטוסי יירוט מתקדמים , 85% מכלל המטוסים שארצות הברית איבדה במלחמת וייטנאם (כ- 3700 !!!!) הופלו על ידי תותחי נ"מ . שיעור ההפלה על ידי טילים עמד רק על 8% . צפון וייטנאם שיגרה כ-9,000 טילים , אך רק 2% פגעו במטוסים אמריקניים (197 מטוסים) . מאות טייסים נהרגו או נחשבים נעדרים עד היום , ומאות אחרים נפלו בשבי.
ארצות הברית הגבירה בהדרגה את המערכה האווירית . ב1966 ביצעו המטוסים האמריקניים כ-10,000 גיחות בחודש ומשנת 1967 כ13,000 גיחות לחודש . במערכה האווירית ארצות הברית הצליחה להרוס בצפון וייטנאם יותר ממחצית הגשרים , את כל מאגרי הנפט וכשני שליש מכלל תחנות הכוח החשמליות . במהלך המערכה נהרגו כ-60,000 אזרחים וחיילים בצפון וייטנאם.
אבל חוקרים רבים קובעים כי מבצע "רעם מתגלגל" היה כישלון, מכיוון שלא הביא את צפון וייטנאם אל שולחן המשא ומתן.
בצילום: שרידי מטוס B-52 הופל ב1970 מעל האנוי, וייטנאם משמרת את המקום עד היום
למרות האינטנסיביות של המערכה האווירית לא הסכימה צפון וייטנאם לפתוח במשא ומתן כל עוד מתנהלת כנגדה מערכת הפצצות אסטרטגית. ארצות הברית מצידה סירבה לכל תנאי מוקדם וכן העריכה כי הפסקת ההפצצות לא תביא מיד את צפון-וייטנאם לשולחן הדיונים . יתרה מזאת , ארה"ב חשבה כי עצירה מוחלטת של ההפצצות תסכן את כוחותיה הלוחמים בדרום . זאת מכיוון שהדבר יאפשר לחיילים צפון וייטנאמים רבים לחדור לדרום.
מפה סכמאטית של נתיב הו צ'י מין
נתיב הו צ'י מין לא רק חיבר את צפון ודרום ויאטנם במהלך המלחמה הברוטלית אלא גם סייע לחיילים הצפון הויאטנמים לקבל אספקה
הכשל בחסימת נתיב הו צ'י מין
הקומוניסטים לא ויתרו והמשיכו לנסות לכבוש את הדרום. הם יצרו את שביל ההברחה שזכה לכינוי "נתיב הו צ'י מין" שהפך למוקד המלחמה בין הדרום לצפון במלחמת וייטנאם. האמריקאים ריכזו את כוחותיהם באזור הגבול ובעיר דה נאנג כדי לעצור את נתיב ההברחה של הנשק והאספקה לחיילי הווייטקונג.
אחד מיעדי הפצצה העיקריים של ארצות הברית במבצע "רעם מתגלגל" היה נתיב הו צ'י מין . מטרת ההפצצה הייתה לפגוע ביכולתה של צפון וייטנאם בניוד אנשים וציוד לאורך הנתיב. לפי מפקדת כוחות האוויר האמריקאים בזירת האוקייאנוס השקט, שהייתה אחראית על המערכה האווירית האסטרטגית , המטרה לא הייתה לעצור לחלוטין את התנועה , אלא להפחית באופן ניכר את כמות האספקה שמקבל האויב הנמצא כבר בדרום, ובכך לפגוע בפעילות המבצעית שלו .
היעדים שנבחרו להפצצה היו שיירות שנחשפו . התכנית הייתה להפציץ את הגשרים ולחסום את נתיב השיירות , ואז לתקוף מהאוויר את השיירות התקועות. ואולם, צירוף של מעטה ג'ונגל בלתי חדיר , מזג אוויר גרוע וטכניקות הסתתרות והסתוות של החיילים הצפון וייטנאמים, הפכו את זיהוי המטרות והפצצתן לכמעט בלתי אפשריים . השימוש במטוסי תקיפה מהירים הקשה גם הוא על טייסי מטוסי התקיפה ומנע הפצצה מדויקת.
בצילום : העברת אספקה ע"י הצפון וייטנאמים בנתיב הו צ'י מין 1968
נתיב הו צ'י מין לא רק חיבר את צפון ודרום ויאטנם במהלך המלחמה הברוטלית אלא גם סייע לחיילים הצפון הויאטנמים לקבל אספקה. נתיב הו צ'י מין שעבר דרך המדינות השכנות לאוס וקמבודיה,
"ספינות תותחים" כנגד נתיב הו צ'י מין
רק בסוף 1968 הצליחו האמריקאים לשפר את יכולתם הטכנולוגית של המטוסים, שמשימתם הייתה השמדת המשאיות בנתיב הו צ'י מין . ארצות הברית הכניסה לשימוש מבצעי שתי מערכות איתור המבוססות על טכנולוגיות אינפרא אדומות. המערכת הראשונה איתרה מקורות חום, כולל מקורות קטנים כגון מנועי המשאיות או מדורות בישול. המערכת השנייה זיהתה את מערכות החשמל של המשאיות , המטוסים צויידו בתותחים 25 מ"מ ו40 מ"מ , שמהירות הירי שלהם הגיעה עד ל6,000 פגזים בדקה. בהמשך צויידו המטוסים גם בתותח 105 מ"מ. המטוסים, בדרך כלל מסוג "דקוטה" או "הרקולס", פעלו בגבהים שבין 300 ל1500 מטריםף מחוץ לטווח הפגיעה של נשק נ"מ בקוטר קטן .
"ספינות תותחים" אלה נודעו בשם Pave Spectre והן מספקות סיוע אווירי גם כיום.
על אף השיפורים הטכנולוגיים, בתקופת המונסונים (יוני-אוקטובר) הייתה הפעלת הכוח האווירי האמריקאי כמעט בלתי אפשרית. אמנם גם תנועת משאיות של הצפון וייטנאמים לאורך הצירים לא התאפשרה אז , אך התנועה הרגלית וההובלה באמצעות אופניים ( ולעתים גם פילים) מעולם לא פסקה.
בצילום : שני טייסים אמריקאים לפני הגיחה להפצצת נתיב הו צ'י מין
מבצע Tiger-Hound
מאמץ אווירי נוסף היה במבצע Tiger-Hound , שהחל בהוראתו של גנרל ווסטמורלנד בדצמבר 1965 ונמשך עד לראשית 1973. כאשר מטוסי הסיור גילו פעילות צבאית של צפון וויטנאם הם זימנו מייד מפציצי B-52 . מטוסי הסיור ערכו כ2,000 גיחות בחודש , תוך התמקדות בשיירות , מחסנים והגנת הנ"מ שהוצב לאורך הנתיב. למרות המאמץ האווירי של מבצע Tiger-Hound הצליחו הצפון –וינאמים להעביר אספקה לחיילים שלהם ולכוחות הויט-קונג בעומק דרום ויטנאם. האספקה הועברה ע"י אלפי חיילים נושאי ציוד שנעו בג'ונגלים.
בינתיים הצליחה צפון ויטנאם להציב בנתיב הו צ'י מין טילי נ"מ ( SA-2) והגבילו את היכולות של המטוסים האמריקאיים.
הצלחתו של מבצע Operation linebacker והתושיה של צפון וייטנאם
ב8 במאי 1972 פתחה ארצות הברית במערכת הפצצות חדשה ואינטנסיבית בשם Operation linebacker. המבצע שנמשך עד ל23 באוקטובר 1972 , היה יעיל לאין שיעור ממבצע "רעם מתגלגל" . ההישגים האמריקאיים היו תוצאה מההתקדמות הרבה שהושגה בפיתוח נשק מונחה מדויק . במהלך המבצע הוכנסו לשימוש פצצות מונחות מסוגים שונים ומערכות ניווט מתקדמות. התפתחויות אלה אפשרו פגיעה מדויקת יותר , היינו צמצום הפגיעה במטרות אזרחיות , וביטול הצורך לחזור ולתקוף מטרות.
מטוסים אמריקניים הפציצו כבישים , גשרים ומנהרות שחיברו בין סין לצפון וייטנאם.
למרות הפגיעה הקשה בסחר ובמחסני האספקה של צפון וייטנאים , גילו אנשי צפון וייטנאם תושיה רבה ויכולת אלתור לשיקום מהיר של נתיבים וליצירת נתיבים אספקה אלטרנטיבים, וכך המשיכו להעביר אספקה ומזון למאות אלפי החיילים שלהם שהיו פרוסים בגבול דרום וייטנאם וגם בתוך וייטנאם.
מלחמת המסוקים
המסוקים בארה"ב שייכים לזרוע היבשה של הצבא האמריקאי ולא לחיל האוויר . בחודש יוני 1965 הלך והידרדר המצב הצבאי בדרום , מבחינת צבא דרום וייטנאם ומבחינת הכוחות האמריקאיים כאחד.
בחודש יוני 1965 איבד הצבא הדרום וייטנאמי כמות חיילים בסדר גודל של גדוד לשבוע.
בנסיבות אלו החליט גנרל ווסטמורלנד, מפקד הכוחות האמריקאיים בוויטנאם להעביר את היוזמה לידי הצבא האמריקאי ולאלץ את הכוחות הקומוניסטים להתרכז בהגנה מתמדת. לצורך זה הפעיל גנרל ווסטמורלנד את דיוויזיית הפרשים הראשונה – דיוויזיה שפעלה בצמוד למסוקים בהתאם לתפיסה מבצעית חדשה שפותחה בארצות הברית במחצית הראשונה של שנות ה-60 .
המסוקים הפכו להיות סמלה של מלחמת וייטנאם , ורבים מכנים אותה בשם מלחמת המסוקים. המספרים מדברים בעד עצמם.
במהלך המלחמה ביצעו המסוקים 36 ,125, 000 גיחות: כ 4 מיליון מהן היו לתקיפה ו7.5 מיליון טיסות להנחתת כוחות.
כ5,000 מסוקים אבדו , 40% מהם מאש האויב .
רוב המסוקים טסו במסגרת יחידות הצבא , ואחר כך גם שירתו את יחידות המארינס והכוחות המיוחדים. למרות הפגיעות הגבוהה שלו , במהלך מלחמת וייטנאם הוכחה חשיבותו של המסוק כפלטפורמה המאפשרת ניידות רבה בשילוב עוצמצת אש גבוהה ברמה הטקטית. בנוסף המסוקים אפשרו העברת לוגיסטיקה ליחידות מבודדות, ללא הצורך לנוע דרכים ממוקשות וחשופות למארבים. זאת ועוד , המסוק שיפר את תהליך פינוי הפצועים משדה הקרב . במהלך המלחמה נמצאו למסוק תפקידים נוספים: סיור, טיווח ארטילרי, תחנות מימסר ועוד תפקידים.
עם הפנמת יתרונות המסוק , ובראשן גמישותו המבצעית בשדה הקרב, בנה הצבא האמריקאי סוג חדש של דיוויזיה, אשר נראתה לו מתאימה ביותר ללחימה בטופוגרפיה קשה ומעוטת דרכים. במהלך 1965 הוסבה דיוויזיית הפרשים לדיביזיה מוטסת ( מובלת אוויר) . דיוויזיה זו, עם כלי הרכב והארטילריה שלה , נעה בעזרת מסוקים. המסוק העיקרי לצורך כל היה Bell -205 Huey.
מקור וקרדיט:
טל טובי . העיט נגד הלוטס : מלחמות ויטנאם 1946-1975 ,הוצאת אפי מלצר , 2016
