היסטוריה חברתית-כלכלית של מצרים לאחר ההפיכות הצבאיות
כיצד נאצר ארגן את החברה המצרית בין 1954 עד 1970?
זהו משטר היוצא נגד המשטר הישן.המשטר מציג עצמו המשטר של בני המעמד הפשוט,בני האפנדייה שהיה מעמד הביניים.אנשים שעברו חינוך במוסדות החינוך של השלטון ששם רוב תוכנית הלימודים חילונית בעיקרה. זהו שלטון שמציג עצמו כשלטון למען העם ומגד המעמדות המנצלים.
בפועל מחסלים את גורמי הכוח האחרים בזירה אשר יכלו להוות תחרות. מתחילים עם הוופד ומסיימים עם האחים המוסלמים.סדאת היה חבר באחים המוסלמים, שתמכו במשטר המהפכה.כמו כן יש ניסיון התנקשות בנאצר שהשתמש בכך כתירוץ להכניס את מנהיגי התנועה לכלא.
בשלב השני המשטר הנאצרי ניסה לחלק את החברה לקבוצות. המשטר ניסה לארגן את החברה בקבוצות כאשר הדילמה היא:המשטר ניסה למצוא הסדר שיבטיח מצד אחד את התמיכה של הכוחות בהנהגת המהפכה ומצד שני יבטיח שליטה עליהם.הפתרון הוא ביסוס התמיכה הציבורית על המעמדות הנמוכים. מעמדות אלה לראשונה זוכים לתפקיד פולטי ותמריצים כלכליים.מצד שני הם מוותרים על השפעתם בתהליך קבלת ההחלטות. איך עושים זאת?
בתמונה :הקצינים החופשיים בפיקודו של נאצר בשנת 1952 בעת השתלטותם על מצרים. במרכז התמונה נאצר, מימינו הנשיא נאג'יב שמונה על ידי נאצר. ראשון מימין סאלח סאלם. ראשון משמאל זכריה מוחי א-דין. היו עם נאצר בפלוג'ה
המשטר מקים ארגון שעבר מספר גלגולים, הניסיון האחרון נקרא האיחוד הסוציאליסטי הערבי. ארגון זה היה אמור לשתף את כלל החברה בחיים הפוליטיים במצרים. הוא היה אמור לחולל שינוי ערכים בחברה המצרית. למרות זאת,הייתה בו סתירה פנימית: מצד אחד הוא הבטיח לשתף את הציבור בתהליך קבלת ההחלטות,מצד שני כלי זה היה כלי של פיקוח ושליטה ושל הלשנות. בסופו של דבר גוף זה נשאר בתפקיד מצומצם ביותר.
המשטר המצרי יוצר 5 קטגוריות שנקראות ברית חמשת כוחות העם העמלים: פועלים,איכרים,אנשי צבא-חיילים,משכילים וההון הלאומי. כך בנו את החברה המצרית כאשר הדגש הוא על הפלאחים והפועלים.מדובר בשתי קבוצות שלראשונה משתלבות בפוליטיקה ומתגייסות לפעילות פוליטית. האיגודים המקצועיים במצרים הפכו להיות כפופים לאיחוד הסוציאליסטי הערבי כשראש הפדרציה הוא שר העבודה.זהו גוף שמשמש מעין סוכן של השלטון. גם הממסד הדתי הופך להיות חלק אינטגראלי מהמשטר המצרי, העולמא הופכים להיות פקידים של משרד ההקדשים.ג ם הקופטים היו מינוי אישי של הנשיא.המנהיג הקופטי היה כפוף לנשיא.
מה קורה אצל המשכילים?
משלבים אותם בבירוקרטיה של המדינה.כל בוגר אוניברסיטה זכאי למשרה ממשלתית. אין בעולם בירוקרטיה יותר קשה מהבירוקרטיה המצרית. גם הפלאחים אורגנו בקורפרטיבים חקלאיים.יש לזכור כי קבוצות אלה אורגנו ע"י המשטר ומשרתות אותו. המדינה יוצרת את הגופים הציבוריים בדמותה שלה שולטת בהם ביד רמה. מעבר לבעיות של השיטה ,היא מעודדת פלגנות בלב ליבו של המשטר. על קבוצה כזו יש לה בקצה הפירמידה מישהו שנמצא במעגל הגבוה של המשטר, הוא נציגה בתוך המשטר כאשר הקבוצה היא בסיס התמיכה שלו.
כתוצאה מכך אנשים מינו לתפקידים החשובים ביותר את המקורבים שלהם, כולל את אנשי הסמך ( קבוצה חברתית משוייכת) שהייתה הקבוצה איתה אדם גדל ביחד או למד איתה ביחד מהמחזור בביה"ס. בגלל שיטה זו נוצר פער הולך וגדל בין הציבור למנהיגיו.
המילה קורפורטיזם באה במקור מהמילה קורפוס שפירושה סגל או יחידה צבאית. מדוע יש צורך הזה? המזה"ת לא מתאים לכלי ניתוח שפותחו ע"י הסוציולוגיה המערבית. באירופה דובר על התאגדות של אנשים לפי מעמדות,ודרך הפריזמה של פרט.אנשים נולדו חופשיים,אבל כדי שייווצר איגוד הפרטים מוותרים במודע על החירות שלהם ומעניקים אותן למשטר. כוח המשטר נובע מהסכמת הפרטים.במדינות העולם השלישי אין מעמדות והפרט אינו נהנה מהגנת האינדיבידואליזם. מה נותר?קבוצות קולקטיבים מצד אחד ומצד שני המדינה.
הגדרת המושג לפי ספרו של איובי
לפי איובי קורפורטיזם הוא כלי אנליטי שימושי להבנת מגוון רחב של אמצעים לארגון וניהול יחסי מדינה וחברה.מדובר על קבוצות סולידאריות שפועלות או מנוצלות כמתווכים בין הקהילה למדינה.סוג נוסף של קבוצות הן קבוצות ארגוניות הממלאות תפקיד ספציפי.מדובר על מסגרות מובנות על אינטרס ספציפי או מילוי תפקיד כלשהו,כמו למשל איגודים מקצועיים.אלו קבוצות סולידאריות ארגוניות או פונקציונאליות.איובי מעוניין בקבוצות שנוצרו ע"י המשטר.
הקורפורטיזם הוא הקשר בין הקבוצה שקשורה למשפחה או אנשים שבאו מאותו איזור לבין משגרות חברתיות גדולות יותר. פירוש הדבר הוא כי אם רוצים לנתח את הסקטור החברתי של מצרים,שיש בה עשרות מיליונים של אנשים המועסקים במנהל הציבורי יש לעשות זאת בדרך שתאפשר להבין את הקשר כיצד קבוצות קטנות שבנויות על בסיסים שבטיים,כיצד הן עלו והשתלבו בתוך האיגודים המקצועיים,רשויות הדואר וכו'.כיום קבוצות אלה הן כבלי הפלדה שמחזיקות את המסגרות היותר גדולות.לא ניתן להבין חלוקת הכוחות מבלי להבין את מערכת הקורפורטיזם.החברה פועלת על קריטריונים שבטים ומתאימה אותם לכלכלה המודרנית.
לסיכום, קשר זה של קבוצות קטנות בעזרת חדירה למערכות גדולות מחזיקות את החברה כולה .מה חשיבות הדברים? ניתוח זה אומר כי בסופו של דבר יחידות הנאמנות והסמך הן היחידות החשובות יותר במצרים המודרנית.
הבעיות בשיטת הקורפורטיזם
הציבור מרגיש כי האנשים למעלה לא משרתים את האינטרסים אלו,לא מקשיבים לו. לא נוצרת דמוקרטיה אמיתית והלגיטימציה של השלטון הולכת ונחלשת. שיטה זו מחניקה את הפוליטיקה ומגבילה אותה למשחק כוח בתוך הבירוקרטיה. מדובר על פוליטיקה חוץ ממסדית שיוצרת מחאה ברחובות בעיה נוספת בשיטה זו: שיטה זו יקרה מאוד. המדינה מחויבת לרווחת השכבות החלשות ומקצה חלק גדול מהכנסותיו לפרויקטים של רווחה. כאשר המקורות מדלדלים,הדבר יביא לתסיסה ציבורית. ב1965 המשטר המצרי מגיע למשבר ונמצא בעיצומה של תוכנית חומש לפיתוח.בסוף תוכנית זו ניכרת האטה רצינית בתמיכה של המשק המצרי ולבסוף המשטר מחליט לוותר על התוכנית השנייה ב1967.
בתמונה : 1956 . מפגש בין הנשיא המצרי נאצר ובין מנהיגי ברית המועצות . הסובייטים הבטיחו עזרה .
מה נותר למשטר לעשות?
דיכוי. ככל שיכולת המשטר לספק את צרכי הצבור יורדת כך המשטר נזקק ליותר אמצעים של דיכוי פוליטי.אם בשנים הראשונות המשטר נהנה מתמיכה רבה של הציבור,ב61 האיחוד בין מצרים לסוריה נשחק וב63 נאצר הסתבך במלחמה קשה בתימן ולא מצליח לאחד את העולם הערבי.
במצרים בלטה תופעה שחקר אותה חוקר אוסטרלי שבדק כיצד משפחת מרעי הכניסה את עצמה להיות המשפחה החשובה ביותר במצרים בגלל יכולת להכניס עצמה למערכות המנהל הציבורי . היא המשפחה שיוצגה יותר מכל משפחה אחרת במערכות של איגודים ופורומים מפלגתיים במצרים. הוקמו סלונים של הוגים סוציאליסטים. לעומת זאת , במדינות ערביות מלוכניות המינהל היה כולו בנוי סביב הקשרים המשפחתיים. הרעיון של חלוקת כספים עפ"י יכולת פיזור הכסף בנוי על מפתח משפחתי-שבטי.גם הקשר בין החברה לשלטון מתנהל בעיקר דרך המגע האישי-משפחתי.
השבטיות הפוליטית דרך קשרים ע"י ראש המשפחה הצליחה ליצור קשרים וייצוג למשפחות במצרים ( וגם בהפיכות הצבאיות בסוריה ובעיראק) .
היבטיים מחקריים : המעבר מניתוח מעמדי לניתוח אישי-משפחתי
החוקרים, בעיקר אנשי מדעי החברה שמו לב כי לא הניתוח המעמדי נותן את התשובות אלא הניתוח של חשיבות הקשר האישי-משפחתי. ניתן להבין את החברה יותר טוב באמצעות ניתוח קשרים אלה.זו נקודת מפתח שטוענת כי מתודולוגיות המחקר של מזה"ת השתנתה מגישה של ניתוח מעמדי לגישה של ניתוח משפחתי-אישי. גילוי מחדש של חשיבות הקשרים הטרום מודרני. יש חשיבות לעליית וירידת תאורית המודרניזציה. תאוריה זו היא תיאוריה שאנשים כמו הלפרין היו מנושאי הדגל שלה. בהקשר זה יש לציין את דניאל לרנר שכתב ספר הנקרא "החברה המסורתית כתופעה חולפת". הוא כמו הלפרין,שאל את עצמו מי הם האנשים החדשים והגיע למסקנה כי הניתוח הוא מעמדי. השאלות של קשרי משפחה-שבט אלו שאלות ישנות .אין לזה משמעות רבה בעתיד. חוקרי מדינות המזרח התיכון הבינו , אחרי זמן מה, כי החברה המצרית לא משתנה בכיון מערבי, רוב הזהויות הישנות והנאמנויות הישנות לא חלפו.ככל שעבר הזמן הובן כי אם רוצים להבין מה מניע את החברה יש לחפש את המשפחה, את הקשר הדתי,שבטי-איזורי וכו'. ניתן לראות כי גם אנשי מדעי החברה הלכו בדרך זו.
בתמונה : משפחת מצרית מתאבלת על פטירתו של נשיא מצרים , גמאל עבדל נאצר , 1970 . המנהיג שנתפס כאבי האומה עדיין נערץ ע"י העם המצרי , למרות שממשיכו הנשיא סאדאת הצליח הרבה יותר לקדם את מצרים .
הסוציאליזם הערבי של הנשיא עבדל נאצר
העדפה ברורה של המשק הממלכתי על המשק הפרטי. הקמת מפעלים מודרניים, העלאת רמת החינוך והבריאות, חקיקה סוציאלית. כל אלו הפכו את מצרים ממדינה חקלאית נחשלת למדינה מתפתחת בעלת התעשייה הגדולה ביותר ביבשת אפריקה אחרי דרא"פ
עיקר ההכנסות לאוצר המדינה מתעלת סואץ, תעשיות נפט ותיירות
הבעיות עמן נאלץ המשטר המצרי להתמודד: התפוצצות אוכלוסין, פערים כלכליים אדירים, הגירה שלילית של משכילים, מאבק על דמות החברה החילונית, . בירוקרטיה מסורבלת, הוצאות צבאיות גדולות, מחסור במשקיעים בעלי הון.
לנאצר היה חזון של "סוציאליזם ערבי" ולזה, יחד עם פנייתו ל"מסלול" הסובייטי" היתה משמעות גם במונחים של המשאבים הכלכליים, ושל טכניקות ריכוזיות לתפעול המשק, שמצריים קיבלה מהגוש הסובייטי. למרות שמצריים לא דחתה גם עזרה מהמערב בימי נאצר, עיקר האורינטציה שלה היתה כלפי הגוש סובייטי. התפיסה הכלכלית של המשטר אז היתה תפיסה ריכוזית והמשק הופעל על-ידי הכוונה מלמעלה, ופיקוח ממשלתי הדוק, דבר שאינו זר למסורת הערבית. סאדאת, בעלותו לשלטון, ניסה להקטין את מעורבותה של הממשלה ואת ההכוונה של המשק על ידה. כלומר, הוא ניסה לשנות לא רק את מקור המשאבים החיצוניים, אלא גם את דרך תפעולו ותפקודו של המשק. לכן אפשר לומר שמצריים משקפת את הניסוי היחיד במינו מאז מלחמת העולם השניה לעבור מגוש פוליטי-כלכלי אחד, לגוש פוליטי-כלכלי אחר.
המשק המצרי בין 1964 עד 1973 היה באופן כללי במצב של קיפאון כלכלי.
התוצר לנפש כמעט ולא עלה. לזה היו הרבה השלכות על מאזן התשלומים, על רמת החיים ועל האבטלה – סמויה או גלויה – שגדלה באותה תקופה. זה נבע בעיקר מה"סוציאליזם הערבי" של נאצר.
המצב היה קשה בעיקר בחקלאות. התוצר לנפש ירד בשנות הששים, ימיו של נאצר. התעשיה, בעיקר החרושת, גדלה מעט, אבל בצורה איטית ביותר, והתפוקה לעובד היתה בירידה.
עליית סדאת לשלטון
בשנת 1970 נאצר נפטר משברון לב עקב התבוסה של 67 וסדאת עולה לשלטון ומגלה את כל הגופים השונים.השלטון לא יכול יותר להתבסס על הארגון הזה,סדאת מרגיש מאוים ע"י האנשים האלה וכינה אותם מרכזי הכוח שיש להחלישם.
סדאת משחרר את האחים המוסלמים ומאפשר להם לפעול כמעט בחופשיות בפוליטיקה המצרית.
בנוסף סדאת מאפשר ליברליזציה כלכלית,הפרטה. אם המשטר הקודם דיבר על הלאמה סדאת דיבר על ליברליזם ועודד חזרה של הון מערבי למצרים.
סאדאת הנהיג ליברליזציה במשק שהיה ריכוזי עד אז, ופתח את מצרים להשקעות חוץ, בעיקר מהמערב, וליוזמה חופשית ברוח הקפיטליזם; בתוך כך צמצם את המשק הממלכתי והחזיר חלק מהרכוש המולאם לבעליו הקודמים.
כשסאדאת עלה לשלטון ב1970- הוא ניסה להכניס שינויים. התכנית לשינויים תפסה תאוצה בעיקר לאחר מלחמת אוקטובר, ע”י האנפתאח – מדיניות הדלת הפתוחה – בה הוא ניסה למשוך משקיעים זרים ומשקיעים מקומיים פרטיים, וזאת ע”י הטבות שונות, שינויים במדיניות שער המטבע וכד'.
לפי פרופ' אליהו קנובסקי [1] מ1975- עד 1982 היה גידול רציני של המשק המצרי. מדווחים על גידול ממוצע רב-שנתי של 8-9 אחוז לשנה, הדבר מתבטא בעליית רמת החיים, במידה מסוימת בתעסוקה, ובדברים שונים נוספים. בשנים 1978-1980 היה שיפור ניכר במיוחד במאזן התשלומים. הבעיה היא שבסקטורים העיקריים של המשק השינויים היו מועטים: במיוחד בחקלאות ובמידה פחותה בחרושת. היו, כנראה, גורמים חיצוניים שהשפיעו על התפתחויות במשק המצרי, בעיקר בתחום הנפט. בתפוקת הנפט במצריים היתה ירידה מ1970- עד 1975 בערך. מאז היתה עליה ניכרת ומצריים הפכה ממדינה המייבאת נפט למדינה מייצאת נפט, בממדיה הצנועים. ב1980- היווה הנפט כרבע מהתוצר הלאומי הגולמי והיה מוצר היצוא המכניס ביותר, פי 6-7 מהכותנה.
למדיניות האנפתאח היו הצלחות בשטחים מסוימים: בתיירות, בנפט, בהשקעות בתעשיה ובחקלאות. ההשקעות הפרטיות היו מועטות ביותר. מכל זאת אפשר להסיק שהגורמים החיצוניים האלה שהשפיעו לטובה על המשק המצרי בשנים הראשונות למדיניות זו, אך התחילו להיחלש בתחילת שנות השמונים. מאחר ותפוקת הנפט עולה באיטיות רבה, בעוד צריכת הנפט עולה במהירות, זה עלול לחבל ביצוא הנפט במידה קטלנית. לכן נאלצה מצריים לסמוך יותר על הסקטורים העיקריים שלה: החקלאות והחרושת.
לסיכום, מצרים הייתה עד סוף שנות ה-70 מדינה פרו-סובייטית, לצד רוב מדינות העולם הערבי. עם ביקור סאדאת בירושלים ב-1977 וחתימת הסכם השלום שנתיים מאוחר יותר העביר נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר סיוע צבאי ואזרחי רב למצרים כדי להעביר אותה לגוש מדינות המערב ולתמרץ את משטר סאדאת לחתום על הסכם השלום עם ישראל, למרות ההתנגדות העזה לכך בעולם הערבי ובגוש המזרחי, ממנו מצרים הוקעה ונודתה.
[1] קנובסקי, א., "מצריים אחרי סאדאת", יום עיון שנערך במוסד ון ליר 1.12.198
משטרו של סאדאת הצמיח שכבה של מתעשרים חדשים ופשתה בו שחיתות רבה, שעה שמצבם של המוני העם נותר דל כשהיה. מדי פעם נערכו הפגנות נגד המשטר, וכמה פעמים אף פרצו מהומות (ינואר 1972, פברואר 1977). הממשל דיכא את המהומות, אף שנכנע לחלק מן התביעות בדבר שכר ומחירים, ובמקביל ערך "טיהורים" בחוגי השמאל.
מקור וקרדיט: פרופסור י. קוסטינר , אוניברסיטת תל אביב , 2006
למעשה , אי-שקט כלכלי התחיל כבר להתעורר בימי הנשיא מובראק , בתמונה : מהומות פועלים במפעלי אל-כוברה , 2008
רקע על תקופת מובארק והכלכלה המצרית
בעיית תפרוסת האוכלוסיה בקהיר
האוכלוסיה המצרית מונה כיום 84 מיליון נפש ( מאי 2013 )
המהגרים לקהיר ( ההערכה היא שבקהיר יש כיום צפיפות של 21 מיליון תושבים!!!!) מגיעים אליה מכל רחבי מצרים, כולל מדרום מצרים (מצרים עילית), אך בעיקר מאזוריה הצפוניים (מצרים תחתית). בנוסף למהגרים, קיים ריבוי טבעי גבוה במיוחד ובשנות ה – 80 האחרונות גדלה האוכלוסייה העירונית בחצי מיליון נפש לשנה!
בקהיר חסרים שיכונים ומבנים חדשים לקליטת אוכלוסיית העיר ההולכת וגדלה ולכן מהגרים חדשים מתיישבים בשולי העיר, בתוך אזורי אשפה ובתנאים סביבתיים גרועים במיוחד, אף יותר מהתנאים הכפריים מהן באו.
מאחר ואוכלוסיית המהגרים חסרת ניסיון, השכלה או ידע טכנולוגי, הן הופכים להמון המסתובב בטל וחסר מעש בעיר ומהווים "חומר נפץ חברתי". קל מאוד לעורר את התנגדות האוכלוסייה המתוסכלת, נגד השלטון. באותם פרברים עניים של מהגרים בשולי העיר, חסרים תנאי סניטציה ומערכות תשתיות על מנת שתוכל האוכלוסייה להתגורר בתנאים מינימליים. קהיר לא מסוגלת לעמוד באספקת תשתיות עירוניות אלה ל – 10,000-30,000 מהגרים חדשים מדי חודש, מעבר לריבוי הטבעי.
למעשה, נוצר מבנה עירוני חדש בערי המזרח התיכון שנקרא "עיר-כפר". קהיר מהווה דוגמא קלאסית לדגם עירוני זה. במרכז ישנו חלק קטן של עיר מודרנית ואף מספר אזורי יוקרה, כגון רובע הליופוליס, אך בשולי העיר ובאזורים שהיו ריקים מאדם קודם לכן, מתקיים מבנה עירוני-חברתי של כפר.
בקהיר מבחינים בארבעה סוגי פרברי עוני:
- 1. הרובע המאוכלס ביותר בצפיפות בעיר העתיקה.
- 2. פרברי עוני סביב המרכז.
- 3. פרברי עוני בשוליים העירוניים.
- 4. פרברי עוני נייד (אנשים גרים ברחובות, חדרי מדרגות, בתי עלמין, גגות הבתים).
לעיתים מוצאת אוכלוסייה רבה מקום מגורים על גגות הבתים ומכאן הכינוי "העיר העליונה". 2.5 מיליון תושבים בקהיר גרים על גגותיה.
As Egypt Birthrate Rises, Population Policy Vanishes
בעיית החקלאות המצרית 2008-2013
בשנים 2010-2008, שילוב של כמה גורמים – עלייה בדפוס הצריכה בקרב מעמד-הביניים של העולם המתפתח, פגעי טבע כבצורת, יבולים דלים, חרמות יצוא תבואה, ודלקים ביולוגיים – העלה את מחירי המזון לשיאים חדשים שהשלטונות לא היו מסוגלים לסבסד עוד. באוגוסט 2010, כמה חודשים לפני תחילת המהומות, מחירי החיטה עלו ב-100% – מ-4.25 דולר לבּוּשֶל (1 בושל = מעל 35 ליטר) ל-8.41 דולר. תוך כמה חודשים נרשמה עלייה חדה במחיר הלחם, שהוא הגורם הקריטי ביותר ליציבות השלטון במצרים.
יתכן כי אלמלא מבנה החקלאות המצרי, מצרים הייתה יכולה לספק לעצמה חיטה; שהרי מדובר במדינה בעלת עבר חקלאי עשיר, יצואנית כותנה מובילה (לפחות עד לא מזמן), שרבים מאזרחיה חקלאים. אולם במצרים, כמו בחלק ממדינות מזרח-אירופה, שטח האדמה לחקלאי קטן מאוד. כדי שגידול החיטה יהיה כלכלי, נדרש מינימום של 250 דונם. לחקלאי המצרי הממוצע יש בין 10 ל-20 דונם: מספיק אולי למחיה, אך בוודאי לא לרווח.
מצב זה, בו מדינה מרובת שטחים מקמצת בחלוקתם לחקלאים, נוצר מתוך התפישה הסוציאליסטית האגררית שהמשטר המצרי אימץ בשנות ה-50, במסגרתה הלאימה המדינה אדמות של בעלי קרקעות וחילקה אותן לפלאחים. השלטון לא יכול היה לחלק לכולם 300-200 דונם, ולכן כל אחד קיבל כמה עשרות דונמים בלבד, מתחת לגבול הכדאיות הכלכלית.
לנוכח בעיה דומה, רבים מהחקלאים באירופה מאחדים שטחי אדמות קטנים ומגדילים את פוטנציאל הרווח שלהם. אך במצרים, בשל התפיסה השבטית הערבית, המצרי מנוע מלהתאחד עם חמולה אחרת. יתרה מכך, הפלאח מוריש לילדיו את האדמה ובכך מפצל אותה לחלקים קטנים יותר וכלכליים פחות.
ראה גם : "לאף אחד אין פתרון לבעיות הכלכליות של מצרים" – Markerweek – דה מרקר …
המצב הכלכלי במצרים הדרדר במהירות מאז המהפכה הראשונה ונפילתו של מוברק. החוב הממשלתי היה 30 מיליארד דולר בימי מוברק. היום הוא 40 מיליארד. האינפלציה עמדה אז על 3% ועכשיו 15%-18%. שיעור המצרים שחיים על פחות מ-2 דולר ליום (!) עמד על 40%. היום הוא 50%. באזורים שלמים אין חשמל ומים בחלק מהיום. יש אזורים שקשה למצוא בהם לחם.
Pingback: "הפלגה" מס' 152:טירות כבתי מלון | עמי סלנט