מה באמת קרה בתרפ״ט? בחזרה לשורשי הסכסוך

בצילום למעלה : פצועים בפרעות תרפ"ט, ארכיון בית החולים הדסה (PHG\1410634) , הארכיון הציוני המרכזי

תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך 
היהודי־ערבי
הלל כהן. הוצאת כתר ועברית, 435 עמ

עם מספר קטן של יהודים המתגוררים בערי הקודש. וחיים בעיקר מכספי ה"חלוקה" . השלימו הערבים. אך עלייתם ארצה של קבוצות עולים גדולות שהצהירו על כוונותיהם לחדש את היישוב היהודי בארץ, מהם חששה האוכלוסיה המקומית. ובהם היא בקשה לפגוע. כמו בקבוצת החסידים הגדולה של ר' יהודה החסיד. ואפילו במתיישבים הטמפלרים, ביקשו המקומיים לפגוע ולהרחיקם מהארץ.
חידוש ההתיישבות היהודית חקלאית בא"י. רכישת קרקעות שעובדו ע"י אריסים ערבים. הסלימה את ההתנגדות להתיישבות היהודית. ולפיכך מתיישבי המושבות הראשונות חוו התנגדות ערבית אלימה, באירועים מסוימים.

ד"ר הלל כהן טוען לטובת מרכזיות אירועי 1929 בסכסוך הציוני-ערבי – אין להבין את הסכסוך, לדבריו, "בלי להבין את מאורעות תרפ"ט" – וש-1929 חשובה יותר מן המרד הערבי הגדול (1936-1939), 1948 או 1967, מכיוון "שהיא השנה שבה השתנו ללא הכר היחסים שבין יהודים לערבים, השנה שעיצבה את התודעות של שני הצדדים למשך שנים רבות". יתרה מזאת, כהן טוען "כי המתקפות על קהילות יהודיות בתרפ"ט הם שהפכו את היישוב… למה שהיה". אחת הראיות שמביא כהן לכך, היא ציטוט ממכתב מאת ש"י עגנון לגרשום שולם מאותם ימים, אחרי שערבים תקפו את שכונתו הירושלמית תלפיות: "מימי הפרעות נשתנה יחסי לערבים. עכשיו יחסי כך. אין אני שונאם ואין אני אוהבם. מה אני מבקש. לא לראות את פניהם. לפי עניות דעתי צריכים לעשות עכשיו גטו גדול של חצי מיליון יהודים בארץ ישראל, שאם לא כן אנחנו אבודים". זאת אומרת – הפרדה.

הלוויות ההרוגים שנפלו בהגנת תל אביב (כ' באב ה'תרפ"ט, 26 באוגוסט 1929)

שנת אפס על שום מה?

מעבר להארת צדדים מוכרים פחות בפרעות, בוחן ד"ר הלל כהן כמה השפעות מהותיות שהיו לסכסוך. תרפ"ט, על פי ראיית כהן, היא שנת אפס בסכסוך מכמה מובנים. מעל הכל, במובן התודעתי. "תרפ"ט התקבע אצל היהודים כסמל לרצחנות הערבית", הוא אומר. תימה מובילה לכל אורך מחקרו היא כי ראיית העולם של לוחמי תש"ח עוצבה על ידי הטראומה שנגרמה להם בפרעות. אחת מן העדויות המצמררות ביותר בספר מהווה דוגמה מאלפת לכך: עדותו של שמואל צפניה-שווילי ששרד את הטבח בשכונת הגורג'ים כתינוק, לאחר שנותר לילה שלם בחדר המתים בידי אימו המתה, לאחר שחשבוהו מפני הגופות למת. צפניה, שהצטרף ללח"י ולחם בתש"ח בשער שכם, מסביר את ראיית עולמו לגבי הסכסוך, שישים שנה לאחר המאורעות: "ישנם רוצחים ששמם ערבים, והם לעולם לא יאהבו יהודים, ולעולם לא יהיה עמם שלום". ישראל טל, אבי טנק המרכבה שמשפחתו הותקפה בצפת והוא בן חמש, מתאר כיצד חש כי כל ערבי שירה בו במלחמת השחרור היה נקמה על הרג יהודי צפת. מספרו של כהן עולה כי מאורעות תרפ"ט היוו את הטראומה הקולקטיבית הראשונה שחוותה קהילת היישוב, טראומה שעיצבה את התשתית הסימבולית שלה: הערבי התוקפן, מצד אחד, ומצד שני, היהודי המותקף שאין לו על מי להסתמך אלא על עצמו. להתפתחות תודעתית זו היו שתי השלכות השלובות זו בזו באופן הדוק. מבחינה פוליטית, המאורעות הביאו לקיצן כל דיון מעשי על השתלבות במרחב הערבי. "בתרפ"ט", אומר כהן, "אותם גורמים ביישוב שחלמו על השתלבות במרחב הערבי הבינו כי חלום זה לא יתגשם". מן הצד המעשי, המאורעות הביאו ליצירת "אתוס הביטחון" של היישוב. מאז ועד ימינו, יישא היישוב, וישראל אחריו, בנטל המוכנות התמידית למלחמה, על כל השלכותיו הפוליטיות והרוחניות.

מקור

תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך 
היהודי־ערבי
הלל כהן. הוצאת כתר ועברית, 435 עמ

סקירת הספר ע"י משה סקאל ( 2013)

 תרפ"ט הוא נקודת השבר, קו פרשת המים. זה החתך שעיקם את הבשר והשאיר בו צלקת כמעט בלתי נראית לעין בסדק שביחסי יהודים וערבים. מתוך הסדק הזה, מתוך הצלקת הזאת, השתנו כידוע לבלי הכר היחסים שבין הערבים ליהודים בפלשתינה.

המאורעות ב–1929 היו גם נקודת האל־חזור ביחסים שבין הקהילות היהודיות השונות ובין עצמן. במילותיו של הלל כהן: "לא היה גורם שתרם יותר להתכנסותן של הקהילות היהודיות הוותיקות ושל היישוב הציוני המתחדש תחת קורת גג פוליטית משותפת ממאורעות תרפ"ט. המתקפות הערביות אילצו את יהודי המזרח והמגרב שחיו בארץ, גם אלה שקודם נרתעו מכך, להסתפח לציונים, לחסות תחת כנפיהם ולבקש את הגנתם. או בניסוח חד יותר: הערבים יצרו בתרפ"ט את היישוב היהודי בארץ ישראל".

הספר מחולק לפי המקומות המרכזיים של ההתקוממות: יפו ותל אביב, ירושלים, חברון, מוצא וצפת. אבל סיפור המסגרת שלו הוא דווקא מקרה לא ידוע: רצח בני משפחת עוון ביפו על ידי שמחה חינקיס, "שוטר יהודי", כפי הוא שמתואר המקרה בספר "בלאדנא פלסטין" (ארצנו פלסטין") – אנציקלופדיה גיאוגרפית מאת מוצטפא מוראד אל־דבאג. כהן התחקה אחר קורות חייו של רוצח בני משפחת עוון, אותו חינקיס (שנידון למוות ועונשו הומתק), ובתוך כך התעוררו בו כמה שאלות בוערות. הוא הבין שמבחינת הפלסטינים, הסיפור של תרפ"ט שונה מהסיפור שהכיר. וזה הדבר שעניין אותו: כיצד קרה שהם תפשו את המציאות באופן שונה כל כך מהיהודים?

הספר "תרפ"ט" עושה שימוש בספרי מחקר ישראלים מוכרים יותר ופחות, בעדויות מארכיון ההגנה, בפרוטוקולים מבתי המשפט המנדטוריים, בקטעי ארכיון מעיתונים כמו "הארץ" ו"דואר היום", בדו"חות רפואיים ועוד. את הדיווחים שכתבו היהודים הוא מעמת עם שלל מקורות פלסטיניים בני התקופה ובני זמננו, ומראה – פעם אחר פעם – עד כמה ההיסטוריה, כפי שסיפרו אותה בני שני העמים לעצמם, היא חלקית במקרה הטוב, ומטעה במקרה הפחות טוב. באמצעות הכתיבה עושים לפעמים פעולה שהיא ההפך לכאורה של מעשה הכתיבה; אם נדמה לפעמים ששתיקה היא הסתרה, הרי שספרים אלה, "עיקר עניינם הוא הסתרה על ידי כתיבה".

 לסקירת הספר המלאה של משה סקאל ( קישור)

הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך טוען   ד"ר הלל כהן, לא התחיל באמת ב-1967, כפי שנוהג לטעון השמאל הציוני, וגם לא ב-1948, כפי שטוענים בשמאל הרדיקלי, אלא במאורעות תרפ"ט של 1929. "אי אפשר להבין את היחסים בין יהודים לערבים בארץ בלי להבין את המאורעות הדרמטיים האלה," כותב כהן, "1929 היתה השנה שבה התעצבו התודעות של שני הצדדים למשך שנים רבות." מעשי הטבח המזוויעים שביצעו פורעים ערבים בשכניהם היהודים במוצא, חברון וצפת, ההתנגשויות האלימות בירושלים ובגבול יפו תל אביב והתפרצויות אחרות ברחבי הארץ גיבשו את המזרחיים והאשכנזיים, שחרב הפורעים כוונה כנגדם ללא הבחנה, ליישוב יהודי שחרד לבטחונו וקיומו. ב-1929 החל להתפתח אתוס הביטחון של היישוב. רבים ממפקדי ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות, כך כהן, עיצבו את התודעה שלהם לגבי הסכסוך בתרפ"ט, אותה "שנת אפס". מי שראה את בני עמו נטבחים באופן אכזרי כל כך, כפי שרומז השיר של אודן המצוטט לעיל, יהיה חסר רחמים כלפי אותם האויבים בעתיד. מרדכי מקלף, לעתיד רמטכ"ל צה"ל, היה ילד קטן בתרפ"ט, וראה את כל משפחתו נטבחת מול עיניו. כאשר שירת כמפקד בהגנה בקרבות על חיפה, ציווה על כוחותיו לירות בכל ערבי שיראו, אם כי ההוראה לא התבצעה במלואה. גם מפקדים מפורסמים אחרים, כמו ישראל טל ורחבעם זאבי, עיצבו את תודעתם על יחסי יהודים ערבים, ביטחון, מלחמה ונקם באותה שנה נוראה.רבים ממפקדי ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות, כך כהן, עיצבו את התודעה שלהם לגבי הסכסוך בתרפ"ט, אותה "שנת אפס". מי שראה את בני עמו נטבחים באופן אכזרי כל כך, כפי שרומז השיר של אודן המצוטט לעיל, יהיה חסר רחמים כלפי אותם האויבים בעתיד. מרדכי מקלף, לעתיד רמטכ"ל צה"ל, היה ילד קטן בתרפ"ט, וראה את כל משפחתו נטבחת מול עיניו. כאשר שירת כמפקד בהגנה בקרבות על חיפה, ציווה על כוחותיו לירות בכל ערבי שיראו, אם כי ההוראה לא התבצעה במלואה. גם מפקדים מפורסמים אחרים, כמו ישראל טל ורחבעם זאבי, עיצבו את תודעתם על יחסי יהודים ערבים, ביטחון, מלחמה ונקם באותה שנה נוראה.

הר-טוב עולה באש במהלך מאורעות תרפ"ט

רוב היהודים שנהרגו בתרפ"ט היו לא חמושים, בעוד רוב הערבים שנהרגו היו פורעים שנעצרו בידי מגינים. רק שלושים חפים מפשע נהרגו מהצד הערבי, חלקם ככל הנראה מירי של שוטרים בריטים. תרפ"ט, מדגיש כהן, היתה בראש ובראשונה התקפה של ערבים כנגד היהודים, לרוב יהודים חסרי ישע. נראה כי קצפם של המבקרים יצא על התעקשותו של כהן להביא גם את גרסתו של הצד השני, הפלסטיני, ולהציג אותה במלואה ובאופן מקיף ומשכנע ככל האפשר. על כך הוא ראוי לשבח: גם הציוני האדוק ביותר צריך לדעת מה חושב הצד הפלסטיני, ולא רק מה שאנחנו מדמיינים שהוא חושב. 

ספרו של כהן, אולי החיבור ההיסטורי המקיף הראשון על מאורעות תרפ"ט שהתפרסם בשפה העברית, הוא יצירת מופת ממספר בחינות. יש מעט מאד חוקרים באקדמיה המסוגלים לכתוב באופן סוחף ומרתק כל כך, לתת ביטוי לרגשות העזים ולתהפוכות התקופה, ובו בזמן להקפיד על אמינות ודייקנות היסטורית; לתאר גירסאות שונות, זיכרונות מנוגדים ונרטיבים לאומיים שונים בלי להיבלע בתוכם, וחשוב מכל – לנתח מאורעות כל כך קשים, שהשפעתם על מציאות חיינו עמוקה כל כך – בלי לשמש בתפקיד מוכיח צדקני או מטיף בשער. 

מדוע קמו ערביי חברון על שכניהם וידידיהם היהודים וטבחו אותם באכזריות מקפיאת דם שכזאת?

בניגוד לטענות אפולוגטיות ערביות, כהן מראה שמבצעי הטבח בחברון ובצפת כיוונו את סכיניהם לא רק לאשכנזים אלא גם ליהודים ספרדים ותיקים. "חמישים שנה אני לומד את אורחם ורבעם," אמר יהודי צפתי ותיק ומזועזע, "ולא היכרתים." הקריאה של הקורבנות, "אנשים אחים אנחנו", נפלה לרוב על אוזניים ערלות. התשובה לכך מזעזעת אך חשובה, וכהן מוצא אותה בעדויות של ערבים מבוגרים ומחקרים פלסטיניים מאוחרים יותר. בעיניים יהודיות, המחלוקות בין חרדים לציונים, אשכנזים וספרדים, ציונים ואנטי-ציונים, היו אמנם משמעותיות, אולם בשטח, ובמיוחד מנקודת הראות של הערבים, היו קווי התיחום מטושטשים בהרבה. גם היהודים שהתנגדו לציונות היו שותפים, ולו מבחינה דתית, לחזון שיבת ציון; גם הם הרגישו גאווה וביטחון בשל ההתחזקות הדמוגרפית של קהילתם והחסות הבריטית שקיבלה, ומעל הכל – היהודים ראו בעצמם קולקטיב אחד, עם ולא רק דת. המחלוקת על הכותל, המהומות האלימות בירושלים ושמועות מסולפות על טבח ערבים בידי יהודים שהגיעו לחברון ולצפת, טשטשו את ההבחנה בין יהודים וציונים. בעיניים ערביות, הפכו כל היהודים לחלק ממהלך מתואם שנועד לנשל אותם מארצם. וכאן יש להעיר, שיתר ההסברים שמביא כהן מפי מרואיינים פלסטיניים משכנעים הרבה פחות: הפרובוקציות של בחורי ישיבה יהודים מחברון, הגירת תלמידי ישיבת סלובודקא מארצות הברית, הלוואות בריבית – כל אלו אינם מסוגלים להסביר אכזריות כזאת, שחזרה על עצמה גם בצפת, שבה לא התקיימו התנאים הללו. זוועות תרפ"ט, בסופו של דבר, מלמדות כיצד שיטפון לאומני, משולב עם חרדות קיומות, מנטליות המון ולהט דתי, מסוגל להפוך בני אדם למפלצות ולהקים אותם על שכניהם וידידיהם. מבחינה זו אין ולא ייתכן איזון בין יהודים לערבים: מעשי רצח מצד היהודים היו מבודדים יחסית, אכזריים פחות, ובדרך כלל לא זכו לתמיכה של ההנהגה. בזירה הערבית, למרבה הצער, המצב היה שונה לחלוטין.

יהודים בורחים מהעיר העתיקה בירושלים, דרך שער יפו, אוגוסט 1929

כאן כדאי להתעכב על הצד השני של המטבע – המצילים. סיפורם של ערבים שהצילו יהודים דווקא סופר במקורות הציוניים הקלאסיים, ביניהם ספר חברון או אפילו העיתונות העברית של התקופה. ידוע פחות הוא סיפורם של יהודים שהצילו ערבים מלינץ' בירושלים ובמקומות אחרים – שמעון בעל המכולת מירושלים, מינה אלברט ממאה שערים, עזרא קרייתי משכונת הבוכרים – וכהן כנראה חושף אותם לראשונה. ברור שהמצילים הערבים פעלו מתוך סיכון חמור בהרבה לא רק למעמדם החברתי אלא גם לחייהם. אבו שאכר מחברון, אדם מבוגר שהגיע על סוסו הלבן לבית חבריו היהודים, נשכב על המפתן ולא זע גם כאשר הרוצחים שיסעו את רגלו בסכינים; פרנסי העיר טבריה שהצילו את יהודי עירם; מחמוד עבאס מצפת (קרובו של נשיא הרשות הפלסטינית), שהתנדב לשמור על בית ידידו והדף במו ידיו את הפורעים, או ארבעת הפועלים מצור באהר שהצילו את חבריהם לעבודה והסתירו אותם, תוך סיכון אישי רב, במתחם של החמולה במרכז הכפר. מה גרם למצילים הללו לפעול כפי שפעלו? כאן כדאי לצטט את אחת העדויות בספר על המצילים במחצבה בצור באהר:

אך ברגע האחרון ממש כשהמתנקשים מתקרבים ומצטופפים על ידי המחסן, ראינו פתאום קבוצת ערבים מצור באהר ובראשם אחד מידידנו, מוחמד ג'אבר, מנסים להבקיע להם דרך בין ההמון. ולאחר הגיעם לראשי הכנופייה התחילו, תוך ערבוביה פראית, צרחות וצעקות, דין ודברים ואיומים קשים.

"אלו", כותב כהן, "הם הרגעים הקריטיים באירועי הצלה. הרגעים שבהם אם לא נעשה מעשה- יישפך דם. כדי להציל חיים צריך שיקום אדם ויאזור עוז נגד התוקפים. לעיתים ללא התמודדות חזיתית, רק על ידי מתן מסתור לרגע. ולעיתים יש צורך להתמודד חזיתית, לאטום אוזניים לצעקות ואיומים, לחזק את הלב אל מול נפנוף בנשק. כך נהג אבו שאכר בחברון, כך נהג עזרא קרייתי [יהודי שהציל ערבים] בשכונת הבוכרים […] וכך נהג מוחמד ג'אבר במחצבה." מספרו של כהן עולה כי על מנת להיות מציל, אין די ביכולת להתנתק מהלכי רוח המוניים סוחפים; אין די להתעלם, ולו לרגע, מטיעונים רבי עוצמה של נקמה, צדק לאומי, זעם דתי או אפילו איום קיומי; אין די באכפתיות ואומץ לב, אם כי אלו תנאים הכרחיים. המציל חייב להיות אדם מהיר מכל הבחינות. לא להסס, לא לחשוב ברציונליות, לא לשקול שיקולי ביטחון. כפי שהרוצחים בטבח ההמוני פועלים מתוך רגש, כך גם המצילים. הרגשות, נראה, עובדים אצל אלוהים ואצל השטן בעת ובעונה אחת. בעיתות של טבח, נראה כי השקולים והזהירים, השפויים ובעלי המחשבה הרציונלית, יהיו בעיקר עומדים מן הצד.

שאלה שלישית חשובה היא "האם היתה דרך אחרת"? האם תרפ"ט הובילה את היהודים והערבים באופן בלתי נמנע לעימות של 1948, והאם היא עצמה היתה מחוייבת מהניגוד התהומי, הבלתי ניתן לגישור, בין השאיפות הערביות והציוניות בארץ ישראל? כהן סבור שלא. בכל צומת היתה דרך אחרת. תיאורטית זה נכון, אבל מה האלטרנטיבה? מדבריו של כהן נרמז, אם כי הוא לא אומר זאת במפורש, שלמרות טיעוניה הצודקים של הציונות, אין להתעלם מהמחיר הנורא של שבירת הפרדיגמה הותיקה של יחסי-יהודים ערבים בארץ ישראל. התפיסה המוסלמית השלטת, בארץ ישראל ומעבר לה, ראתה ביהודים בני חסות לגיטימיים, כל עוד הם מקבלים את השלטון הערבי. יחסי השכנות והידידות היחסיים ששררו בין יהודים וערבים, לבד מאירועים חריגים כמו מרד הפלאחים, היו מבוססים על הנחת יסוד של נחיתות יהודית. לא בהכרח נחיתות של כל יהודי מול כל ערבי, אלא נחיתות של הקולקטיב היהודי מול הקולקטיב הערבי.

כל עוד יחסי ההיררכיה הללו נשמרו, היו יכולים יהודים וערבים לחיות בשלווה יחסית זה לצד זה בערים מעורבות כיפו, ירושלים או חברון. כל עוד הנחיתות הזאת היתה הנחת יסוד, היו יכולים עיתונאים ערבים במאה התשע עשרה, בכנות גמורה, להזדהות עם היהודים שנרדפו באירופה, כפי שמראה הדוקטורט של שאול סאחייק, שכהן מצטט. אולם בעידן הלאומיות, הצטמצם בהכרח מרחב הסובלנות של הערבים, בעוד המחיר שנדרש מהצד היהודי הלך וגדל. בצל השלטון הבריטי, כאשר מאזן הכוחות בין יהודים וערבים הפך ללא ברור, כל ניסיון של היהודים לתבוע לעצמם זכויות כלשהן נתפס כפרובוקציה המערערת על הסדר הקיים. מרחב הפעולות הלגטימיות של יהודי ארץ ישראל, בעיניים ערביות, הלך וקטן. כך, כפי שראינו, זיהו הערבים עם ה"ציונות" לא רק ציונים בפועל, אלא גם את ישיבת סלובודקה האנטי-ציונית בחברון – משום שהביאה לעיר יהודים לא מוכרים מארצות הברית ומקומות אחרים. בתקופות אחרות הגירה דתית מסוג זה לא עוררה התנגדות מיוחדת. בעידן הלאומיות, עצם הניסיון לתבוע זכות הגירה לארץ ישראל, בוודאי שכחלק מחלום שיבת ציון, נתפס כפרובוקציה שהרתיחה את הדם.

ספרו של הלל כהן, ובמיוחד תיאור מעשי הטבח בחברון ובצפת, מראה כי לא הייתה לעם היהודי תקומה בארץ ישראל, או במזרח התיכון בכלל, ללא כוח צבאי חמוש ונכון לקרב. שום עדה דתית, לאומית או אחרת לא יכולה להיות נתונה לרחמיהם של שכנים שעשויים, בחלקם הגדול, לפרש כל צעד, כל שאיפה, כל תביעת זכות כאיום קיומי המצדיק טבח. משה דיין צדק כאשר אמר, בנאום ההספד המפורסם על רועי רוטנברג, כי אין לנו מה להלין על איבתם של הערבים. יש לה, כפי שמראה גם הלל כהן, הצדקות הגיוניות משלה. אבל עלינו להיות מוכנים לקראתה. "אל נסב את עינינו," הזהיר, "פן תחלש ידינו. […] זו ברירת חיינו – להיות חמושים, חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב, וייכרתו חיינו." בניגוד למה שמקובל לחשוב בימין הישראלי, אין פירושם של דברים שיש לנקוט במדיניות של לאומנות עיוורת או להתפלש באכזריות חסרת תוחלת, לאבד צלם אנוש או לשקוע בשנאה. לאחיזה נחושה בחרב יש סכנות משלה – חוזקה וחדותה עשויות לגרום לאוחז בה ללקות בשיגעון גדלות ולשכוח את גבולות הכוח, להתנהג כמו שייח' טאלב מרקה, ראש המסיתים בחברון, ולא כמו אבו שאקר, מוחמד ג'אבר או עזרא קרייתי, שיצאו נגד הסחף הלאומני כדי להציל את אויביהם כביכול. אפשר לגלות אמפטיה לצד השני, ללמוד את תרבותו ואת שפתו שלא רק למטרת "דע את אויבך", ורחמנא לצלן – אפילו לנסות להגיע עמו לפשרה אמיתית. אבל החרב חייבת להיות שם תמיד, שלופה או בנדן. זהו, בסופו של דבר, הלקח האמיתי של תרפ"ט.

סקירת הספר ע"י פרופסור דני אורבך ( קישור)

ד"ר הלל כהן החליט לחקור את השאלה אם מאורעות 1929 הם אבן דרך גם בהיסטוריה הפלסטינית. “די מהר הבנתי שמבחינת הפלסטינים הסיפור שונה ואין לו אותן העוצמה והחשיבות. תרפ”ט נזכר אצלם בתור אירוע בשרשרת ההתקוממויות הפלסטיניות נגד הציונות ונגד הקולוניאליזם בשנים 1920, 1921, 1929, אבל אין בתיאורים ההיסטוריים שלהם מעשי הטבח הברוטאליים. גם ההקשר ההיסטורי שונה ובספר אני מנסה להתמודד עם שאלה בסיסית שכל היסטוריון נדרש לה – איך קורה שהם רואים את המציאות בצורה כל כך שונה?”

כהן, שכנער כבר הבין את החשיבות של השליטה בלשון הערבית, השכיל כהיסטוריון להסתמך בספרו על מגוון מקורות ערביים שמייצרים מסמך חשוב מאין כמותו. הוא מביא את נקודת המבט הפלסטינית באמצעות ספרי זיכרונות וחיבורים שראו אור בלבנון, בירדן ובסוריה ומסתייע בעבודות מחקר של חוקרים מאוניברסיטאות חברון וא־נג’אח ומאוניברסיטת חלב בסוריה.

ההתקוממות של ערביי פלסטין ‏(כך הם נקראו אז‏) פרצה בירושלים ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, והובילה לרצף של מאורעות אלימים נגד היישוב היהודי. באותו יום תקפו ערבים מוסתים יהודים לא חמושים ברחבי הארץ. האלימות נמשכה עד 3 בספטמבר ובסופה נמנו 133 הרוגים יהודים ו–116 ערבים. מניין הפצועים הוא 341 יהודים ו–232 ערבים. רוב היהודים, כולל נשים וילדים, נרצחו בבתיהם. חלק ניכר מההרוגים הערבים נהרגו בזמן שתקפו יישובים ושכונות יהודיות, על ידי כוחות הביטחון הבריטיים או מאש של אנשי ההגנה. כ–20 ערבים שלא היו מעורבים בהתפרעויות נהרגו במעשי לינץ’ ונקם מידי יהודים או מירי בריטי ללא הבחנה, כותב כהן בספר.

הציונים באים : פרעות תרפ"א

כתמיד במזרח התיכון, גם לתרפ”ט קדם סיבוב דמים נוסף.  שמונה שנים מוקדם יותר, במאורעות תרפ”א ‏(1921‏), נהרגו ביפו עשרות יהודים, ביניהם הסופר יוסף חיים ברנר וחמישה מחבריו. כשנה לפני הירצחו כתב ברנר: “מחר אולי תידקר היד היהודית הכותבת את המילים האלה… ואולם שארית ישראל לא תאבד, גזע ישי לא יכלה”. שנה קודם לכן הספיד ברנר את חברו אברהם שר, שנהרג בגליל: “שכנינו הפראים, כמו תמיד אינם יודעים… את מי הם רוצחים. את מיטב האנושות”. ברנר, טוען כהן, לא ידע מאומה על שכניו הערבים. הוא חי את חולשת הציונות, את קשיי החיים בארץ ואת הפוגרומים הנמשכים במזרח אירופה. כהן, שעיין בגיליונות “הצפירה” מהשנים הללו, חש זוועה נוכח הגודש והרצף של מעשי אונס ורצח המוני בכפרים ובערים במזרח אירופה שתועדו שבוע אחר שבוע. ברנר, מוסיף כהן, התקשה להבין איך אפשר היה להתנגד להתיישבות יהודית של אלה שניסו להציל את חייהם ולבנות את עצמם מחדש כאומה.

פרעות תרפ"א החלו בכ"ג בניסן ה'תרפ"א (1 במאי 1921) ביפו, והתפשטו ליישובים יהודיים נוספים. המאורעות כללו מעשי רצח, אלימות, אונס, שוד וביזה על ידי ערבים בישובים יהודים. הם נמשכו חמישה ימים, ובמהלכם נהרגו 47 יהודים ונפצעו 140. לערבים היו 48 הרוגים ו-73 פצועים מירי הצבא הבריטי ומגינים יהודים על התוקפים…….

חאג' אמין אל-חוסייני היה מהיוזמים של מאורעות תר"פ (אפריל 1920), עוד לפני שנבחר למופתי. 

האירועים האלימים בימים הראשונים של מאי 1921 הביאו למספר מהלכים משמעותיים ביותר ובראשם המעבר של אלפי יהודים מיפו לתל אביב שהפכה למועצה עירונית עצמאית והתנתקה מיפו.גם כוחות המגן היהודים החלו לפעול בעקבות המאורעות באופן יותר ממוסד ומאורגן.

העימות בתרפ"ט התחיל בכותל

 העימות בתרפ”ט החל כאשר מתפללים יהודים הציבו כיסאות ומחיצה ליד הכותל כדי להפריד בין גברים לנשים. הגישה לרחבת הכותל עברה אז דרך שכונת המוגרבים המוסלמית הצפופה, שבתיה הגיעו כמעט עד הכותל עצמו. רוחב השטח הפנוי שלפני החומה הקדושה היה כארבעה מטרים ואורכו כ–30 מטרים. “מבחינה משפטית האזור הפך לחזקת המוגרבים עם הקדשתו לטובת הקהילה על ידי השליט האיובי נור א־דין”, כותב כהן בספר. כהן מוסיף שעדויות למתח בן המוגרבים למתפללים יהודים החלו כבר בראשית המאה ה–18. 

הכותל המערבי, שבעיני מוסלמים בירושלים סימל את סכנת ההשתלטות היהודית על עירם, הפך לזירת מריבה. המוגרבים הציקו ליהודים שעשו את דרכם לכותל ואנשי ההגנה ירו מדי פעם. 

כהן כותב שבשעות הראשונות של המאורעות יהודים תקפו ערבים וערבים תקפו יהודים ברחבי ירושלים. הוא מתאר את השתלשלות המתקפות בירושלים, בין השאר בשכונות היהודיות שהוקמו על אדמות ליפתא. “התקפת הליפתאווים סמוך לנחלת שבעה איננה המקרה היחיד שבו הצאצאים של מוכרי הקרקעות תקפו את צאצאי הקונים היהודים. כך אירע גם במאה שערים וכך אירע במוצא וגם בשכונת הג’ורג’ים ‏(עולי גיאורגיה‏) ובמידת מה בחברון”. אולי נבטה שם מעין חרטה של הערבים על מכירת האדמות, כותב כהן, “משהבינו שאין מדובר בעסקה רגילה אלא במהלך רחב שמבחינת היהודים הוא שיבת העם לארצו”.

תסביך תרפ”ט

ביום השני למאורעות, בשבת 24 באוגוסט 1929, פשטו ערביי ירושלים על בתי היהודים ובמשך שעתיים הרגו 66 איש ואשה. ערביי הכפר קאלוניא, שעל אדמותיו הוקם היישוב מוצא, תקפו את תושבי היישוב בעקבות השמועה שיהודים תקפו מוסלמים בצאתם מתפילה במסגד אל־אקצה והרגו מאות מהם. במוצא נרצחו בני משפחת מקלף, שביתם שכן בחלק הדרומי של היישוב. אבי המשפחה, אריה, החליט שלא להתפנות מביתו ולהתרכז עם יתר המשפחות במקום מוגן. שבעה נרצחו – האב ורעייתו חיה, הבן משה והאחיות מינה ורבקה. איתם נהרגו שני רבנים שהיו בבית.

כהן מביא בספר את עדותו בבית המשפט של הבן חיים מקלף, שראה איך בני משפחתו נרצחים וזיהה את התוקפים ובהם מוחמד סומרין מקאלוניא. בנו, גאלב סומרין, כתב ב–2003 את ספרו “קריתי קאלוניא” ‏(כפרי קאלוניא‏), שממנו נעדרים פרטי ההרג כמו זהותו של מי ששיסף נערה ומי שרצח את אם המשפחה, שטיפלה בחולי קאלוניא. סומרין הבן כתב כי אביו היה צלף וב–1948 שימש כשומר ראשו של המופתי, אבל כמוסלמי אדוק התנגד לרצח ילדים והציל את הבן והבת במשפחת מקלף. הבן, מרדכי מקלף, התקדם בשורות ההגנה והבריגדה היהודית, היה ממפקדי הקרבות בחיפה ובגליל ב–48’ ובשורות צה”ל היה לרמטכ”ל השלישי ‏(1952–1953‏).

רצח בני משפחתו היה החוויה המעצבת של ילדותו של מקלף. כחייל הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה הוא התמודד עם המציאות של השמדת יהודי אירופה על ידי הצבא הגרמני. כהן תוהה אם מקלף “הפעיל את ההיגיון של מידה כנגד מידה ופקד להרוג כל ערבי, להצית כל בית”.

מקלף אינו היחיד ממפקדי צה”ל שהושפע עמוקות ממאורעות תרפ”ט. האלוף ישראל טל, אבי טנק המרכבה וסגנו של הרמטכ”ל דוד אלעזר במלחמת יום הכיפורים, היה בן 5 כאשר פרצו המאורעות בצפת והיטיב לזכור את הפרטים כשכתב על כך ב–2009 בהיותו בן 85. הוא תיאר איך אמו מילטה אותו ואת אחותו לבית חברים, כשערבים רגמו את הבית באבנים וזרקו על החלונות לפידים בוערים. הם ניצלו הודות לבעלי הבית שחילצו אותם והצטרפו לשיירה של יהודי צפת שמצאה מסתור בבניין הממשל בעיר.

משפחתו של טל התמקמה בכפר יחזקאל וב–1942 הוא התגייס לבריגדה היהודית ולחם בגרמנים. כשחזר לארץ ישראל הצטרף להגנה ולחם במלחמת העצמאות. “קודם בבריגדה יריתי על הגרמנים והם ירו עלי, עכשיו התחלתי לירות על הערבים עם מכונת הירייה האישית שלי ופגעתי בהם. עם כל צרור שיריתי הוספתי: קבלו את זה וקבלו עוד. זאת נקמה על שפיכות דמם של יהודי צפת. חשבתי שזכותי וחובתי לגבות מהערבים את דם נרצחי המאורעות. ועד היום אני מאמין שהנקמה היא חובה והיא מוסרית”.

ההתקפה של ערביי צפת נגד שכניהם היהודים התרחשה חמישה ימים לאחר הטבח בחברון, כשהארץ כבר שקטה. גם בצפת זעקו היהודים לשכניהם: “הלא אנשים אחים אנחנו” ונתקלו באדישות. 13 יהודים נרצחו, עוד שלושה נשרפו למוות בעין זיתים ושניים נורו בדרכים מחוץ לעיר. רוח שהסיטה את האש מבתי היהודים לעבר השכונות הערביות הביאה להפסקת התקיפות.

אחיה של מזל כהן, אחת ההרוגות, נשא הספד שפורסם ב”דבר”: “חצי יובל אני מדבר בשפתם, הוגה בספרותם… חצי יובל שנים אתרועע עמם, רבים היו מבאי ביתי. בשבת ובמועד, ביקורי רעות וידידות. יום יום פגישות, קידות וברכות, שיח ושיג. ולא הכרתים”.

על השאלה מדוע השבר של היהודים היה כה גדול משיב כהן: “מאמצע המאה ה–19 המעמד של היהודים הערבים ‏(יהודים שמוצאם בארצות האיסלאם, ד.ק.‏), הלך והתחזק והם זכו ליתר שוויון. היו מהם שהתמנו לשופטים ולחברי מועצות מקומיות ולקונסולים. היחסים בינם למוסלמים הלכו והשתפרו ואז באו המוסקובים – העולים מרוסיה שביקשו לחולל כאן מהפכות. היהודים הערבים מצאו את עצמם בתווך. בתרפ”ט הערבים אמרו ‘כולכם אותו הדבר’. ההבחנות בין היישוב היהודי הישן ליישוב החדש היו בעיני הערבים חסרות משמעות. תרפ”ט היא שנת מותו של הערבי היהודי בארץ ישראל. בתרפ”ט רצחו בפועל חלק מבני הקהילה הזאת וזה הביא לסופה של הזהות הזאת בארץ. בשנים יותר מאוחרות הזהות הזאת התעוררה בצורות שונות”.

בחזרה למשפחת עון באבו כביר. ב–25 באוגוסט 1929, למחרת מתקפות הרצח על יהודי חברון ‏(שבהן היו 67 הרוגים ו–53 פצועים‏) ורצח בני משפחת מקלף במושבה מוצא, בעוד ההתקפות בחיפה נמשכו, נרצח לא הרחק ממסגד חסן בק העגלון ברוך רוזין שהעביר עם שני בניו תכולת בית למרכז העיר. באותו יום נהרגו כמה מאנשי ההגנה ביפו, שנזעקו לעזרת יהודים שהיו נצורים בבית החרושת לספירט באבו כביר. אחד מהם, בנימין זאב גולדברג, “נפל מתבוסס בדמו” לזרועותיו של השוטר שמחה חינקיס. ההרוג, בנו של מי שכונה “הנדיב”, יצחק לייב גולדברג, ציוני בעל הון שמימן בין השאר רכישת קרקעות ברחבי הארץ, נמנה עם מקימי עיתון “הארץ” וחיים נחמן ביאליק כתב עליו שיר הפותח בשורה “יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶש”.

שמונה שנים קודם לכן, במאורעות 1921, נהרג אחיו של הנדיב. נכדו של הנרצח, דן טולקובסקי, היה בן 8. לימים מונה למפקד חיל האוויר וכהן מזכיר זאת בספר כדוגמה לאותם ילדים שחוו את טראומות האירועים האלימים בשנות ה–20 והיו בבגרותם מפקדים בכירים בצה”ל. באוגוסט 1929, כאשר בנימין זאב גולדברג וחבריו הגיעו לאבו כביר לסייע בפינוי הנצורים בבית החרושת, הם נתקלו בתגובה אלימה של ערביי המקום. “אין אנו חורשים נגדכם כל רעה, תנונו לעבור”, קרא אחד מהיהודים, אבל הערבים ירו, וכהן כותב שמילותיו האחרונות של גולדברג היו: “אבל ארץ ישראל תהיה בכל אופן שלנו”.

השוטר חינקיס נעצר בחשד לרצח המשפחה הערבית והועמד לדין. בראיון ל”מעריב”, במלאת 30 שנה לאירועי תרפ”ט, סיפר חינקיס איך הקצין הבריטי אלפרד ריגס עצר אותו וטען שערבים הלשינו ש”יהודי הרג את השבעה”, אך הוסיף כי גם “יד יהודית הייתה בהלשנה הזאת”. ב–1957 חינקיס, אז פקיד בעיריית תל אביב, כתב את גרסתו, לפיה, לאחר שהבחין בערבים מזוינים בחצר בית עון הוא וחבריו פרצו פנימה והפתיעו שבעה ערבים מזוינים. “נקמתנו אשר בערה כאש הושגה”, כתב

מקור וקרדיט : סקירה של דליה קרפל , 2013

בסופו של יום, חינקיס לא רצח את משפחת אל-עון לפני הטבח הנורא בחברון, אלא לאחריו. 

0