מואה, מצפון לפארן ומדרום למרכז ספיר, היא תחנת דרכים נבטית על דרך הבשמים, שהגיעה מתימן ועד עזה. פריחתו של המקום היתה כבר לפני אלפיים שנה, בתקופה הרומית. בשנת 2005 הוכר המקום בידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, כחלק מדרך הבשמים הנבטית בנגב.
במצודה הנבטית של מואה קשה שלא להתפעל מבית הבד העתיק שנותן מושג על היקף החקלאות במקום. העומדים במצודה צופים בבקעה ובאזור שמצפון לה, שבו היו בעבר מעיינות, ומביטים מתחת למצודה, אל מתאר החניון הרומי על מרחצאותיו.
מוֹאָה הנבטית, או חאן מואה, הייתה עיר נבטית באזור הערבה צפונית לפארן ודרומית למרכז ספיר. היא פעלה כתחנת מעבר בדרך הבשמים בממלכת הנבטים בתקופה הרומית. ביישוב היה חאן וסביבו מרכז ציבורי. במקביל, התפתחה במקום חקלאות ענפה. בפי הבדואים ששכנו באזור נקרא היישוב בשם "מוית עוואד". מחקר הממצאים הבוטניים שנמצאו באתר שנערך על ידי פרופ' מרדכי כסלו וד"ר אורית שמחוני, מהמעבדה לבוטניקה ארכאולוגית בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן מעלה השערות באשר לסיבה האמיתית לפריחת הערים על דרך הבשמים מבחינה חברתית וכלכלית.
מיקום היישוב
מואה הוקמה בצומת דרכים: הדרך האחת – מדרום לצפון, היא דרך הערבה, אשר נמשכה ממפרץ אילת בדרום ועד לים המלח בצפון והדרך השנייה – ממזרח למערב, היא קטע מדרך הבשמים שבין פטרה לחופה של עזה ורפיח. תחנות הדרכים החלו לפעול כבר בתקופה ההלניסטית אך עיקר פעולתם היה בתקופה הרומאית, כאשר גבר הביקוש לתבלינים ולבשמים לאור עליית רמת החיים באימפריה הרומית. הסחר הביא להתפתחות כלכלית של תחנות הדרכים.
ממצאים ארכאולוגיים
במקום נערכו חפירות על ידי רודולף כהן בשנת 1981. במקום נמצא חאן דרכים עתיק ומצודה בגובה 2 מטר, השומרת על החאן, מקדש וחנות. כמו כן, מתקני חקלאות מדברית, הכוללים מעיין, בריכת אגירה מטויחת ושרידי אמת מים. אחד המתקנים המיוחדים באמת הוא בית בד, יחיד מסוגו בארץ, להפקת שמן זית בסגנון רומאי.
החאן
החאן הוא דוגמה לתחנת דרכים מהתקופה הנבטית התיכונה והוא כולל חצר פתוחה מוקפת חדרים ובית מרחץ. התחנה שימשה להעברת סחורות יקרות ערך כמו בשמים ותבלינים: מור, "קציעה", לבונה, פלפל וקינמון. הסחורות הובלו על גבי דבשות גמלים מחצרמוות בדרום חצי האי ערב, לחופי הים התיכון, בעיקר לנמל עזה, ומשם לארצות מעבר לים.
השערה על מקור העושר
בתחנת הדרכים מואה נמצאו מוצרי מותרות ששימשו את סוחרי המקום. לא הייתה להם בלעדיות בדרך הבשמים, שכן עשרה ק"מ צפונה מהם הייתה תחנת דרכים נוספת. ההסבר היחידי יכול להיות כישרונם המסחרי. החוקרים מאוניברסיטת בר-אילן סבורים כי הסוחרים שמו לב להשפעת רמת הלחות על משקל הסחורה: באביב, הם קנו תבלינים ובשמים בדרום חצי האי ערב, במקום בו הלחות 30% ולקראת סוף הקיץ, מועד שבו עדיין ניתן היה להפליג לרומא, מכרו את הסחורה בנמלי הים התיכון, היכן שהלחות הגיעה ל-70%. ההפרש במשקל בא לידי ביטוי בתמורה שהם השיגו. אולי זה המקור לעושרם של סוחרי מואה, שהתבטא ברכישת פירות וצמחי מותרות.
דוגמה לכך הייתה גם במאה ה-18 כאשר סוחרים אנגליים ניצלו את עובדת התפיחה של גרעיני החיטה בעת ההובלה של החיטה מהמזרח דרך כף התקוה הטובה לבריטניה. הגידול במשקל גרעיני החיטה עשה את ההובלה הארוכה לכדאית למרות זמן הנסיעה.
בצילום : אירוע יוגה ערבה שהתארח בשנת 2012 במואה,
