בעקבות הכינוס המרשים של ילדי מחנות העקורים באוניברסיטת תל אביב השבוע , ריכזנו כמה מקורות מידע בנושא .
"עמותת דורות ההמשך, הפועלת להנחלת מורשת השואה והגבורה, קיימה ביום ב', 21 בדצמבר 2015 , באוניברסיטת תל אביב את הכינוס הראשון בישראל של ה"ילדים" ו"התינוקות" שחיו או נולדו במחנות העקורים באירופה שלאחר השואה, וכן במחנה המעצר בקפריסין. הכינוס, אירח גם כ-1,000 מה"ילדים" שחיו או נולדו במחנות העקורים בשנים שלאחר השואה.
מחנות העקורים היו מחנות פליטים שהוקמו באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה במהלך השנים 1945-1949.
המחנות הוקמו באזורים האמריקאים, הבריטים והצרפתים של גרמניה, אוסטריה ואיטליה.
במהלך השנים 1946 ו- 1947 חל גידול ניכר במספר העקורים במחנות, עם הגעת פליטים יהודים נוספים ממזרח אירופה, חלק גדול מהם במסגרת תנועת "הבריחה". בנסיבות אלו גדל לחצם של העקורים לעזוב את המחנות, מה שניכר בעיקר בפעילות פוליטית ציונית ואף בניסיונות העפלה (כלומר עלייה בלתי לגלית) לארץ ישראל. פתיחת שערי הארץ לאחר הקמת המדינה, כמו גם המעבר של מדינות המערב למדיניות ליברלית יותר של קליטת הניצולים הביאה לחיסולם של מרבית מחנות העקורים עד שנת 1950, אם כי האחרון שבהם, פרנוואלד, המשיך להתקיים עד 1957. אלפים בודדים מבין העקורים המשיכו בסופו של דבר לחיות בגרמניה.
שורדי השואה, שלא יכלו לחזור לבתיהם במדינות שונות באירופה, התגלגלו למחנות הללו תחת חסות בנות הברית, ומשם התכוונו להמשיך – על פי רוב למערב או לישראל. הם התאחדו ורצו להקים משפחות על אף הטראומה שעברו.
רבים מהיהודים שמצאו את דרכם את המחנות, הגיעו בשל הרדיפות מהן סבלו כאשר שבו לארצות מוצאם ( בפולין במיוחד גאתה האנטישמיות אחרי מלחמת העולם השנייה) אחרי שעברו את השואה ונשארו ללא משפחות, בודדים בעולם. במחנות התאחדו רבים משורדי השואה והביאו לעולם אלפי תינוקות, שהפכו לסמל התקומה שלהם, לאחר רצח מיליון וחצי ילדים בשואה.
"במחנות העקורים באירופה היו חיי תרבות מאוד ענפים. כולם הפכו לחברים מאד טובים והאנשים נשארו בקשר שנים ארוכות", כך מספרת דבי מורג, שנולדה ב-1948 במחנה העקורים ברגן בלזן לזוג ניצולי שואה שחיו שם בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם השנייה בהמתנה לעלייה לישראל.
"ההורים שלי נולדו בפולין והכירו במחנה שלכטנזה בברלין אחרי שהתגלגלו לשם ממחנות השמדה", מספרת מורג. "בערי המוצא שלהם איימו עליהם שיהרגו אותם אם יישארו. הם התחתנו שבועיים לאחר שהכירו וכך היו גם שאר הזוגות.
לשאלת nrg כמה ילדים נולדו במחנות העקורים, השיבה לנדאו: "אין לאף אחד אומדן מדויק אבל מדובר על בין 30 ל-40 אלף ילדים. אולי כעת ביומנים ובמידע שהגיעו מהג'וינט יהיה רישום מדויק ונדע את המספר האמיתי. בכל מקרה זה נחשב מחקרית לבייבי בום הכי גדול שקרה ותועד אי פעם בעולם".
חיי היומיום במחנות העקורים ובקיבוצי ההכשרה באיטליה
חיילי הבריגדה היהודית עזבו את איטליה בסוף יולי 1945. עד הקיץ הבא פורקו היחידות הארצישראליות בצבא הבריטי. החיילים הארצישראליים שוחררו מהשרות ועזבו את איטליה. הצבא הבריטי חדל להיות מקור לאספקה ולמימון הפעולות ואת מקומו תפסו הג'וינט, האונרר"א (סוכנות הסעד והשיקום של האו"ם) והסוכנות היהודית.
במחנות שררו עוני, רעב ותנאי תברואה ורפואה ירודים, וחסרו אפשרויות תעסוקה. בקרב רבים שרר ייאוש. הניצולים התקשו למצוא עצמם שוב ב"לאגער" (מחנה); בקרב חלק ממשוחררי מחנות העבודה והריכוז הנאציים, עבודה עוררה אסוציאציה של כפייה. הניצולים היו תלושים ממולדותיהם, כואבים את העבר וחסרי עתיד נראה לעין. עבור רבים מהם שימשה ארץ ישראל כעוגן הצלה; התארגנו הפגנות נגד הבריטים ושביתות רעב למען עליה לארץ ישראל.
על הימים הראשונים במחנה במודנה סיפר מרדכי בראון:
שיכנו אותנו באקדמיה מיליטרה [צבאית] במודנה. היה שם נחמד, זאת אומרת, זה לא היה מלון… היו שם כל מיני כיתות. ישנו בפרוזדורים, בחדרים. איך שהוא נתנו שם שמיכה, וזה מה שהיה… כל יום שמענו צעקות: קאפו! קאפו! מצאו איזה יהודי שהיה קאפו במחנות והתנפלו עליו במכות רצח. התחלתי לעבוד בעיר והרווחתי כסף, כך שיכולתי לקנות כל מיני דברים שרציתי, ויכולתי גם ללכת לקולנוע.
הניצולים סברו שאיטליה היא אך מקום זמני בו ישהו עד הגירתם; בסקר שנערך בקרב יותר מ-9,000 עקורים באיטליה ושפורסם בפברואר 1946 הביעו כמעט כולם את רצונם להגיע לארץ ישראל. כבר בנובמבר 1945 התקיים ברומא כנס של נציגי העקורים מכל רחבי איטליה ובכנס הושם דגש על שיקום הניצולים והכשרתם להגירה בשיתוף עם ארגוני הסעד והעזרה. במקביל, כוננו במחנות חיי תרבות מגוונים, נפתחו כיתות לחינוך ילדים, החלו קורסים ללימוד שפות וסדנאות עבודה למבוגרים והתקיימו מופעים והרצאות. כמו כן יצאו לאור עיתונים ביידיש, שהחשוב ביניהם היה "בדרך", העיתון הרשמי של ארגון הפליטים היהודים באיטליה.
על החיים במחנה פליטים ליד רומא סיפר מרדכי גרינברג, שהיה בן 12:
הגענו לרומא ישר לצ'ינצ'יטה (Cinecittà). זאת עיר הסרטים. כל הצד הימני היה שייך לספולאטי [פליטים] מנאפולי, מכל מיני מקומות, מהפצצות. הצד השמאלי היה ליחסנים יותר, כולם בני נתינות אחרת, זרה, שנקלעו למלחמה. שם היו לי חברים יוגוסלבים, צרפתים, מכל מיני מקומות. שמה גם למדנו. הופענו פעם באיזו שהיא מסיבת חנוכה שארגנו הצופים ברומא… לנו היה חדר, אחרים גרו באולפן הקלטה, אז פשוט שמו קירות הפרדה מקרטון… יום אחד לקחו אותנו להופעה של הבריגדה ברומא. היו שם [יוסי] ידין, חנה מרון… נסענו על משאית 70-60 איש. בקושי החזקנו בסולמות. נסענו בעמידה.
לצד כ-35 מחנות לפליטים ועקורים באיטליה, פעלו גם כ-45 הכשרות חלוציות וקיבוצים בהם זכו פליטי שואה צעירים לקבל חינוך לערכי עבודה וסולידריות חברתית, למדו עברית, הכשרה חקלאית והכרת הארץ וקיבלו הכנה לעליה. הגברים אומנו בנשק כדי שיוכלו להצטרף למסגרות צבאיות כשיעלו ארצה.
חמש חברות על הדרגש
חנה בוק, שניסתה להגיע לישראל בספינת המעפילים אקסודוס, סיפרה את סיפורה במהלך הכנס. "חיינו במחנה העקורים והכינו אותנו לעלייה לארץ על ידי חינוך ופעילויות שונות. יום אחד באו אלינו בבוקר ואמרו לנו: היום אתם עולים לספינה. ככה הגעתי עם חמש חברות יחד לספינה אקסודוס וישנו יחד על הדרגש כי בכל דרגש היה מקום לחמישה בני אדם. בדרך נגחה בספינה אקסודוס ספינה בריטית וכל הקיר נשבר ככה שלא יכולתי להישאר על הדרגש שלי. הבריטים גם פזרו חומר מרדים בספינה וכולנו נרדמנו ישר.
"התעוררנו על המשחתת הבריטית שלקחה אותנו לגיברלטר. בגיברלטר הבריטים נתנו לכל אחד שליש של בגט צרפתי וחצי קופסת דג מלוח כארוחה, לא אהבתי דג מלוח אלא רק את השמן לכן אני וחברה שלי התחלקנו: היא לקחה את דגים ואני את השמן.
"אחר כך השתמשתי בקופסא עצמה בשביל מכתב. זרקתי למים בתוך קופסא מכתב לדוד היחיד שלי נחום, שגר בארץ בתל אביב. כתבתי לו: "דוד נחום אני בסדר גמור. אני על הספינה והבריטים רוצים להחזיר אותנו לגרמניה". מסביב לספינה היו דוגיות קטנות עם אנשים שאספו את כל המכתבים האלו ושלחו אותם ליעדים שלהם ברחבי העולם. אחרי כן כשהגעתי לארץ אחרי שהמדינה קמה, התברר לי שהדוד נחום קיבל את המכתב. הוא אמר לי: "קחי ותשמרי אותו", אבל אני רציתי להתחיל חיים חדשים ולא שמרתי אותו", סיימה בוק את סיפורה.
דף המידע אודות מחנות העקורים באירופה 1945-1949 בפייסבוק
כמה צילומים באדיבות אתר יד ושם:
מקור וקרדיט : יד ושם , החזרה לחיים במחנות העקורים, 1945-1956 – רטרוספקטיבה ויזואלית
מסמכים ותעודות מיד ושם :
מקור וקרדיט : מחנות העקורים – Yad Vashem
מקורות המידע
כנס עקורי אירופה: "הבייבי בום הכי גדול אי פעם
“ nrg 21 December 2015
נולדתי בברגן בלזן". לקראת כנס ילדי העקורים, YNET
החזרה לחיים במחנות העקורים, 1945-1956 – רטרוספקטיבה ויזואלית
מחנות העקורים וקיבוצי ההכשרה באיטליה אחרי המלחמה
Displaced persons camp – Wikipedia, the free encyclopedia
DP Camps in Italy A-R – Displaced Persons Camps
ORT and the DP Camps: DP Camps in Italy: Overview
6