בצילום למעלה ( גדוד חיילים פיניים נסוג מהצבא האדום , 1944 )
מלחמת החורף (1939-1940) בין ברית המועצות לפינלנד היתה למעשה תוצאה עקיפה של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית. סטלין הציב לפינלנד תביעות טריטוריאליות ודרש להקים בסיסי צבא על אדמה פינית. לאחר שממשלת פינלנד דחתה את תביעותיו, תקף הצבא הסובייטי. במלחמה זו, נלחמה פינלנד לבדה בגבורה רבה נגד אויב שהיה חזק ממנה בהרבה. פינלנד איבדה שטחים חשובים לברית המועצות, בהם קארליה הפינית, אך פינלנד לא נכבשה. 400 אלף פינים ברחו מאזורי קארליה שסופחו לברית המועצות. הם היוו כעשרה אחוזים מאוכלוסיית פינלנד.
המלחמה הבאה בין פינלנד לברית המועצות התנהלה בין השנים 41'-44'. בהיסטוריוגרפיה הפינית היא נקראת "מלחמת ההמשך", משום שהיא נתפסת כהמשך ישיר של מלחמת החורף. במלחמה זו חברה פינלנד לגרמניה הנאצית. ללא קשר לשאיפותיה של ההנהגה הפינית, ראה היטלר בתרומתם של הפינים חלק בלתי נפרד ממבצע ברברוסה שהחל ביוני 41'. יחד
מלחמת ההמשך (פינית jatkosota; רוסית Советско-финская война; 25 ביוני1941 – 19 בספטמבר 1944) הייתה אחת משתי המלחמות בין ברית המועצות לפינלנד במהלך מלחמת העולם השנייה.
מלחמה זו נקראת כך על ידי הפינים על מנת להדגיש את העובדה כי היא המשכה שלמלחמת החורף. לעומת זאת, הרוסים רואים את המלחמה כחזית של המלחמה הפטריוטית הגדולה. מעשי האיבה בין המדינות הסתיימו בספטמבר 1944 והמלחמה הסתיימה רשמית בחוזה פריז (1947).
רקע
ב-1917 הוקמה פינלנד ונפתחה מלחמת האזרחים הפינית בין "האדומים" (הקומוניסטים שזכו לתמיכת רוסיה) ו"הלבנים" (אנטי קומוניסטים שזכו לתמיכתהאימפריה הגרמנית). ב-16 באפריל 1918 ניצחו הלבנים ועמדו להקים מלוכה פרו-גרמנית תחת שלטונו של קארל פרידריך מהסה (גיסו של וילהלם השני), אך תבוסת גרמניה ב-11 בנובמבר 1918 מנעה זאת ובמקום זאת הוקם משטר דמוקרטי.
פינלנד הצעירה חיפשה קשרים עם מדינות חדשות כמו פולין, לטביה, ליטא ואסטוניה כדי לכרות עמם בריתות הגנה כמשקל נגד לברית המועצות, אך המשא ומתן עלה על שרטון. גם ניסיונות גישוש עם מדינות סקנדינביה עלו בתוהו. פינלנד נאלצה לחתום ב-1932 על חוזה אי-התקפה עם ברית המועצות. הסובייטים הפרו את ההסכם כאשר מנעו שיט של ספינות פיניות בימת לדוגה והמפרץ הפיני ב-1937.
הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שנחתם בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית באוגוסט 1939 חילק את מזרח אירופה בין שתי המעצמות כאשר פינלנד הייתה בחוג ההשפעה הסובייטי. הפינים סירבו להצבת כוחות הצבא האדום בארצם ולכן פרצה מלחמת החורף ב-30 בנובמבר 1939. הפינים נלחמו באומץ ובעוז כנגד הצבא הסובייטי האדיר, השתמשו בלוחמת חורף ובתנאי השטח הקשים והסבו אבדות כבדות לסובייטים. למרות כל אלו פרצו הסובייטים את קו ההגנה הפיני קו מנרהיים וניצחו במלחמה. בחוזה השלום שנחתם ב-12 במרץ 1940 נאלצו הפינים לוותר על חבל קרליה לטובת הרוסים (בחבל שכנה ויפורי העיר השנייה בגודלה במדינה).
הפינים המתוסכלים ביקשו נקמה בברית המועצות. הם עשו זאת מאוחר יותר בעזרת גרמניה הנאצית.
בצילום למטה , חיילים מצבא פינלנד בעמדת הגנה , 1944 , קרבות נגד הצבא האדום
1944 – שיא ההתקדמות הפינית במלחמה
ב-9 ביוני 1944 (שלושה ימים אחרי תחילת מבצע אוברלורד) פתחו הסובייטים במתקפה גדולה על הפינים באזור ימת לדוגה. הסובייטים התקדמו 21.7 ק"מ והתעורר חשש לשלומה של פינלנד. ב-28 ביוני כבשו הסובייטים בחזרה את פטרוזבודסק.
שר החוץ הגרמני, יואכים פון ריבנטרופ, בא בהצעה לפינים לפיה גרמניה תספק לפינים נשק אנטי-טנקי מודרני (לפינים לא היו כלי נשק כאלו) כנגד המתקפה הסובייטית בתמורה להצהרה פינית שלא לשאת ולתת עם ברית המועצות. ב-26 ביוני 1944 הצהיר נשיא פינלנד ריסטו רייטי הצהרה שכזו. היטלר שלח לפינלנד 59 תותחי סער מסוג שטאג סימן 3 ויחידת מטוסים של הלופטוואפה.
בתחילת יולי 1944 הצליחו הפינים לבלום את הסובייטים בקרב טאלי-איהנטלה בעזרת הסיוע הגרמני, למרות עליונות מספרית וחומרית של הסובייטים.
הפינים, אמנם, נסוגו 100 ק"מ אך הסובייטים כבר גנזו את הרעיון לכיבוש פינלנד. פתיחתו של מבצע אוברלורד והנחיתה בנורמנדי גרמו לסובייטים לחשוב כי מוטב לרכז את כוחותיהם בכיבוש מזרח ומרכז אירופה לפני שבעלות הברית המערביות יעשו זאת. מהצד השני הפינים כבר מאסו במלחמה והרמטכ"ל מנרהיים חזר ואמר שאם אסטוניה תכבש על ידי הסובייטים, יפסיקו הפינים בלחימתם – זאת כיוון שאסטוניה יכולה הייתה לשמש בסיס מצוין לתקיפות ימיות ואוויריות נגד פינלנד. ב-19 בספטמבר 1944 נסוגו החיילים הגרמנים מאסטוניה. ב-4 בספטמבר הכריזו הפינים על הפסקת אש וב-19 בספטמבר נחתם הסכם שביתת נשק בין ברית המועצות פינלנד.
היהודים בפינלנד וגרמניה הנאצית
בהתאם לפרוטוקול של ועידת ונזה שהתכנסה ב20 בינואר 1942 בברלין לדון ביישום הפיתרון הסופי , נכללו בתכנית זו גם יהודי פינלנד. ב20 לאפריל 1942 ביקר ארנו אנתוני, ראש משטרת המדינה הפינית בברלין. אחד הנושאים העיקריים בהם דן היה הסגרת היהודים הפיניים לגרמניה. הגסטאפו ביקש להעביר את יהודי פינלנד לידי הרשויות בגרמניה ומפקד משטרת פינלנד ארנו אנתוני התייחס לכך בחיוב . לדיונים אלו היו שותף גם אדולף אייכמן.
בחודש יוני 1942 ביקר הימלר בפינלנד , כחלק ממהככנות לביקור היטלר בפנלנד. הימלר העביר את דרישתו של היטלר כי הפינים ימסרו לידי גרמניה את אזרחיהם היהודים, אך כשהעלה הימלר דרישה זו באוזני השלטונות הפיניים, זכה לתשובה מתחמקת. נאמר לו שרק הפרלמנט הפיני רשאי להחליט בנידון ושהפרלמנט יתכנס רק בנובמבר 1942. יהודי פינלנד לא נמסרו לידי הגרמנים ובכך ניצלו חייהם. הפרלמנט הפיני והמפלגות הפיניות החשובות גילו התנגדות למסירת יהודי פינלנד לידי גרמניה, שכן שלטונות פינלנד ראו ביהודים שלהם אזרחים שווי זכויות וחובות, ועמדתם החד-משמעית שלא למסור את אזרחיהם היהודים לידי הגרמנים,הובעה בבהירות ללא היסוס. ואכן 300 מבני הקהילה הקטנה שבפינלנד שירתו בצבא הפיני כחיילים וקצינים ולחמו בחזית. עשרות מהם נפלו בקרבות ( יצחק ארד , 2008) .
בצילום למטה : פגישת היטלר , מרשל מנרהיים , שר ההגנה הפיני , 1944
יהודים במלחמה
פינלנד התנגדה לאידאולוגיה האנטישמית הנאצית. יהודי פינלנד שירתו בצבא הפיני ובית הכנסת בחזית היה מהיחידים במלחמה בצד מדינות הציר. במספר מקרים היהודים בצבא הפיני קיבלו את עיטור צלב הברזל הגרמני, אך היהודים דחו אותו. במספר מקרים אף רופאים צבאיים יהודים הצילו את חייהם של חיילים גרמנים.
יהודים פינים נלחמו במלחמת החורף כשווים לצד פינים אחרים. 15 יהודים אזרחי פינלנד נהרגו בשדה הקרב. בסך הכל נהרגו במלחמה כ-25 אלף פינים, בהם כאלף אזרחים שמתו בהפגזות על ערים ועיירות
במובן מסוים, יהודים בפינלנד חשו בטוחים יותר להילחם ביערות קארליה נגד הצבא הסובייטי מאשר לחיות בעורף, שם גירוש לגרמניה היה איום, אם לא ממשי אז אפשרי, שריחף מעל ראשיהם כל הזמן. המצב היה, כמובן, מסוכן בהרבה לפליטים היהודים שהצליחו לברוח לפינלנד בסוף שנות ה-30.
אין ספק שבמשך השנים 41'-44' יהודים בפינלנד שאלו את עצמם פעמים רבות את השאלה: מה יקרה אם הצד "שלנו" ינצח במלחמה? מצד אחד, הם היו אזרחי פינלנד ששירתו במלחמה לצד פינים אחרים, אבל הם היו גם יהודים, מיועדים להשמדה עד אחרוני הגברים, הנשים והילדים, על ידי היטלר ועושי דברו.
כמה הם ידעו?
היהודי הפיני המפורסם ביותר בעולם הוא ככל הנראה מקס יקובסון, עיתונאי, סופר ודיפלומט לשעבר. ב-71', כשהיה שגריר פינלנד לאו"ם, היה יקובסון מועמד לתפקיד מזכ"ל האו"ם. בחירתו טורפדה על ידי ברית המועצות ובמקומו נבחר האוסטרי קורט ולדהיים, שבזמן המלחמה שירת כקצין בצבא הגרמני ביוגוסלביה הכבושה.
מקס יקובסון, הידוע בפינלנד בדעותיו השמרניות, נולד בוויבורג ב-1923. אביו יונאס היה תומך נלהב של זאב ז'בוטינסקי, שאף ביקר בפינלנד בהזמנתו ב-1939.
כבני גילו לחם יקובסון במלחמת ההמשך. הוא שירת ביחידת תותחנים במצרי קארליה, ואחרי שעבר קורס קצינים קיבל בסוף המלחמה דרגת סגן. יקובסון מדגיש שהשתתפותם של היהודים הפינים במלחמת ההמשך קשה להבנה בלי ההקשר ההיסטורי – האינטגרציה המוחלטת של יהודים בחברה הפינית. כאחרים, גם יקובסון חושב שהאירוע המעצב הסופי באינטגרציה הזאת היה מלחמת החורף.
"לא התקבלה כל החלטה רשמית בקהילה היהודית בפינלנד להשתתף במלחמת ההמשך ב-41'", הוא אומר. "היהודים הגיבו על המתרחש בדיוק כמו הפינים האחרים". לדעתו היהודים הפינים לא היו מודעים לעוצמה ולהיקף של מלחמתו של היטלר ביהודים. על אף זאת, היו יוצאים מן הכלל שידעו.
יוצא מן הכלל אחד, הוא אומר, היה אחיו לאו יקובסון, ששירת כמתרגם במפקדה הראשית של הכוחות המזוינים של פינלנד. "לאו ראה מסמכים שחשפו את כל מה שקרה באירופה המזרחית. הוא אמר שהידיעה על היקף ההשמדה שביצעו הנאצים היתה סיוט במשך שנות המלחמה". אשר לפינלנד, מקס יקובסון אומר שהפשע החמור ביותר של בני ארצו היה הסגרתם של שבויי מלחמה סובייטים לגרמנים, ובתוכם מספר לא מבוטל של יהודים.
בצבא הפיני לא היו יחידות יהודיות מיוחדות, אך במחלקה אחת בגדוד הרגלים מספר 24 היה רוב יהודי. הסיבה לכך היתה שבגדוד שירתו בעיקר גברים מהחוף הדרומי של פינלנד, שרבים מהם היו פינים דוברי-שוודית, וזאת היתה שפת האם של רוב היהודים שגרו אז בהלסינקי.
החיילים היהודים בגדוד 24 קיבלו את הרושם שיש להם זכות לקיים את מצוות הדת שלהם אפילו בזמן המלחמה לצד הנאצים. הם הקימו בית כנסת שדה בחזית ליד נהר סוויר, עמוק בתוך קארליה המזרחית, האזור שפינלנד כבשה במלחמה. בית הכנסת שכן באוהל צבאי שאותו ייצבו בעזרת קרטון ודיקט. באוהל היה ספר תורה ובכל שבת נערכו בו תפילות שבהן השתתפו חיילים יהודים גם מיחידות שהיו רחוקות למדי.
היחידות הגרמניות הקרובות ביותר השתייכו לדיוויזיית חיל הרגלים בפיקודו של ארווין אנגלברכט, והיו מוצבות במרחק קילומטרים ספורים מבית הכנסת. החיילים הגרמנים הבחינו בבית הכנסת, הופתעו, ונאלצו לקבל את העובדה שלאחיהם-לנשק הפינים יש בית כנסת בחזית. ישנם גם סיפורים על כך שלפחות שבוי מלחמה סובייטי-יהודי אחד ביקר בבית הכנסת הזה, אולי היו מקרים נוספים ( אביבה לורי , עיתון "הארץ" , 2010)
מלחמת לפלנד
מלחמת לפלנד היא השם שניתן לסדרת הקרבות בין פינלנד וגרמניה הנאצית בין ספטמבר 1944 ואפריל 1945. השם ניתן לאירועים אלה משום שהתרחשו במחוז הצפוני ביותר של פינלנד – לפלנד. כבר בקיץ 1943 החל הפיקוד הגרמני העליון להכין תוכניות למקרה שפינלנד תחתום הסכם שלום נפרד עם ברית המועצות. הגרמנים תכננו להסיג את כוחותיהם צפונה על מנת להגן על מכרות הניקל בקרבת פטסאמו (אז עיר נמל בפינלנד, כיום פצ'נגה ברוסיה). במהלך חורף 1943-1944 שיפרו הגרמנים את תשתית הכבישים שבין צפון נורווגיה לצפון פינלנד תוך שימוש נרחב בכוח אדם מבין שבויי המלחמה (רבים מהם נשבו בדרום אירופה והיו עדיין במדי הקיץ שלהם, רבים גוועו), כמו כן הוקמו באזור מחסנים בהם נאגרה אספקה רבה. ולכן כאשר בספטמבר 1944 חתמה פינלנד הסכם שלום עם ברית המועצות היו הגרמנים מוכנים.
בעוד שכוחות הקרקע הגרמניים נסוגים צפונה, הצי הגרמני מיקש את מבואות הים לפינלנד וניסה לכבוש את האי הפיני "סורסארי" (Suursaari) שבמפרץ פינלנד לפני שייפול בידיים סובייטיות, במבצע כושל המכונה "טאנה מזרח" (Tanne Ost). על אף שקצינים מהוורמאכט והצבא הפיני ניסו לארגן נסיגה שקטה, פרצו קרבות בין כוחות גרמניים ופיניים אפילו לפני שנחתם הסכם השלום הפיני־סובייטי המקדים. הקרבות התחזקו כשהפינים ניסו לעמוד בדרישה הסובייטית שכל הכוחות הגרמניים יגורשו מפינלנד. הפינים הועמדו במצב דומה לאיטלקים והרומנים שלאחר שנכנעו לבעלות הברית, נאלצו להלחם על מנת לשחרר את אדמותיהם משלטון הכוחות הגרמניים. משימתם של הפינים הסתבכה בשל הדרישה הסובייטית להשבית את רוב הצבא הפיני, אפילו בזמן המערכה נגד הגרמנים.
בצילום: חיילים גרמנים מהוורמאכט נסוגים מחצי האי הפיני סוראסי במפרץ לפלנד
המפקד הפיני, גנרל היילמאר סילאסוואו (Hjalmar Siilasvuo) שכוחותיו ניצחו את הצבא האדום בקרב סואומוסאלמי (Suomussalmi), הוביל את הפעילות כנגד הגרמנים ובאוקטובר ונובמבר 1944 גרש אותם מרוב השטח הצפוני של פינלנד. הכוחות הגרמניים בפיקודו של הגנרל לותר רנדוליץ הגיבו בהרס שטחים נרחבים בצפון פינלנד תוך שימוש בטקטיקה של אדמה חרוכה. יותר משני שליש ממבני המגורים באזור זה נהרסו ובירת המחוז רובניימי נשרפה עד היסוד. בנוסף לאובדן הרכוש המוערך בשווה ערך ל-$300 מיליון דולר (של שנת 1945), כ-100,000 תושבים הפכו לפליטים, מצב שהחמיר את בעיית השיקום שלאחר המלחמה (לאחר המלחמה הורשע רנדוליץ בפשעי מלחמה ונידון ל-20 שנות מאסר). הכוחות הגרמניים האחרונים גורשו באפריל 1945.
מניין החיילים שנהרגו היה נמוך יחסית למלחמות אחרות: כ-1,000 פינים וכ-2,000 גרמנים.
לאחר מעשה
אפריל 1945 גורשו הכוחות הגרמנים האחרונים מהמדינה. בחוזה פריז שנחתם ב-10 בפברואר 1947 אושררו תנאי שביתת הנשק מ-1944, והפינים העבירו לברית המועצות את חבל קרליה, סאלה ופטסמו.
אחרי המלחמה היתה פינלנד נתונה לפיקוח של מועצה שהקימו בעלות הברית לשם כך, בראשות הפוליטיקאי הסובייטי הבכיר אנדריי ז'דאנוב. המועצה פירקה את המשמר האזרחי בפינלנד והטילו מגבלות על התחמשות הצבא הפיני.
מקורות המידע
יהודים לחמו בשורות הנאצים. זה קרה בפינלנד – כללי – הארץ
חיילים אלמונים ואינו לינה מלחמת פינלנד נגד רוסיה | ספרי מלחמה ושלום
יצחק ארד. בצל הדגל האדום: יהודי ברית המועצות נגד גרמניה הנאצית , משרד הבטחון , ההוצאה לאור , 2008
4
