הבריטים החזיקו יחידת סיור בדואית בבאר שבע בשנים 1948 -1940 , בעיקר למשימות מודיעין . החשש של הבריטים היה מנסיונות חדירה של צוותי סיור גרמניים נאציים לאזור הדרום ולמדבר סיני במלחמת העולם השנייה, ולכן הם הם דאגו לגייס ליחידת הסיור הזו רק בדואים , גששים מנוסים.
צה"ל המשיך את המסורת של גיוס גששים בדואים ב1950 אחרי מלחמת העצמאות . חלק מהגששים הבדואים ששירתו בצה"ל היו בני משפחה של חיילי היחידה הבדואית המקורית בצבא הבריטי .
יחידת הסיור הבדואית הבריטית המקורית מעולם לא פעלה נגד צה"ל במלחמת יום העצמאות . להפך, הם סייעו לחטיבות הלוחמות של צה"ל בכל תקופת המלחמה.
פריט חדש במאגר התצלומים ההיסטורי " רגעים היסטוריים"
בתקופת המנדט הבריטי (1917- 1948) זכו הבדואים בנגב לחופש רב. הבריטים התייחסו אליהם בכבוד ובמידה רבה של הערצה (תולדה של המיתוסים שליוו את המרד הערבי והתפשטו בתקשורת המערבית). הבדואים הזקנים זוכרים את התקופה הזאת בגעגועים. הבדואים החלו לעסוק יותר בחקלאות.
הבריטים חפרו ושיפצו בארות מרכזיות עבור השבטים. הבריטים האדירו את כוחם של השייח'ים ותגמלו אותם עבור שירותיהם. בתחילת שנות ה – 40 הועסקו הבדואים בהקמת בסיסי צבא שדות תעופה וכבישים עבור הבריטים.
החלה גם רכישת קרקעות של משפחות גדולות מעזה וחדירה של פלחים שעיבדו אדמות עבור הבדואים. במקביל החלה גם מכירת קרקעות למוסדות יהודיים.
לקראת סוף המנדט הבריטי היו בנגב למעלה מ – 50,000 בדואים. אלו היו מחולקים לשמונה מטות ו – 95 שבטים. המטות: תראבין תיאהא, עזאזמה, חנאג'רה, ג'ובאראת, ג'הלין, אחיוואת, סעידין. לאחר מלחמת העצמאות נשארו בנגב בדואים משלושת המטות הראשונים.
במלחמת השחרור לא לקחו הבדואים בנגב תפקיד ברור ומובהק. חלק קטן מאד השתתף בקרבות נגד ישראל, אם כי המצרים לא בטחו בהם. חלק גדול יותר תמך וסייע לישראל. רבים ברחו אל אזור הר חברון וירדן, אחרים הסתתרו בהרי הנגב. בארבע השנים הראשונות לאחר קום המדינה היה הנגב לא יציב. שבטים הסתננו חזרה למקומם, אחרים הועתקו ממקומם למקומות אחרים. בשנת 1953 היו בנגב כ – 11,000 בדואים בלבד, מתוכם כ – 85% ממטה התיאהא. שבט אל הוזייל כמו גם שבטים המשתייכים לתת מטה הד'ולאם, כמו אבו רביעה, אבו ג'ועיד ואבו קרינאת היו מהבודדים שנשארו במקומם המקורי, שבט אל הוזייל, ליד קיבוץ שובל, ושבטי הד'ולאם ליד תל מלחתה בבקעת ערד .
משנת 1953 ועד 1966 רוכזו הבדואים תחת ממשל צבאי באזור שכונה "הסייג", והם הורשו לצאת ממנו רק באישור המושל הצבאי. מדובר על האזור שבין באר שבע לדימונה ולערד, ורצועה צרה שהשתרעה מכביש באר שבע חברון לכיוון קיבוץ שובל. החיים באופן הזה היו קשים על הבדואים והם נמשכו עד הסרת הממשל הצבאי ב – 1966. נציגי הצבא ישבו בתחנות קשר בקרב השבטים וטיפלו בבעיות שגרתיות ובהוצאת רשיונות תנועה. הבדואים התלכדו מחדש סביב ראשי השבטים. השייח'ים קיבלו וחילקו מוצרי מזון יסודיים לבני שבטיהם.
מקור וקרדיט : ההיסטוריה של הבדואים בנגב
סיפור גיוסם של הבדואים לצה"ל
שיתוף הפעולה בין הישוב היהודי לבין השבטים הבדואים בצפון הארץ היה קיים עוד מלפני קום המדינה (מ-1946). במלחמת העצמאות לקחו חלק בני שבט אלהייב כפלוגה שפעלה בתוך הפלמ"ח ונקראה "פלהייב" על שם השבט. פעילות אנשי ה"פלהייב" התבצעה גם מאחורי קווי האויב וביצעה בעיקר משימות מעקב ומודיעין. תשעה מבני השבט נפלו בביצוע משימות אלה.
במהלך יולי–אוגוסט 1948 איחד הרמטכ"ל את פלוגות המיעוטים (בדואים, דרוזים וצ'רקסים) ל"יחידת המיעוטים". בדצמבר 1948 התגייסה הפלוגה מהשבט ערב-אל-הייב ליחידה. באביב 1949 מנתה היחידה כ-200 חיילים. לאחר שנה שוחררו ממנה החיילים הבדואים.
בשנת 1957 הוקמה סיירת "שקד" בדרום הארץ. בתחילה שירתו בה בדואים מהצפון בלבד, אשר פעלו לסגירת הגבול הדרומי בעקבות הנסיגה מסיני ומנעו כניסתם של מחבלים ומסתננים אשר איימו על היבולים והמקנה של קיבוצי האזור. 14 חללים בדואים נפלו במהלך שירותים במסגרת הסיירת.
ראה גם :המורשת התרבותית של הבדווים בנגב
בצילום הראשון למטה : הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ מבקר קצין סיור בדואי שנפצע וזכה לצל"ש .
בצילום השני למטה : חיילים בדואים ביחידת הסיור של חטיבת גבעתי , גאוות יחידה
