אוטו דב קולקה הוא היסטוריון מחונן, שמחקריו עוסקים בתולדות אירופה המודרנית ויהודיה – למשל דעת הקהל בגרמניה הנאצית, המהר"ל מפראג וההומניזם הצ'כי, ריכרד וגנר ומקורות האנטישמיות המודרנית. קוראיו־תלמידיו עומדים על פשר התמונה ההיסטורית מתוך הממצאים שהציג המחבר בלי לכפות אותם עליהם.
גם בבואו להתבונן בקטעי הזיכרון והדמיון שנותרו מעולמו של קולקה הילד באושוויץ, לא נוטש קולקה ההיסטוריון את גישתו המחקרית המקצועית. לא בכדי הוא שב ומדגיש בכמה מקומות בספר כי אין הוא כותב עדות היסטורית ולא זיכרונות אוטוביוגרפיים, כי אם "חקר הזיכרון", חקר "המיתולוגיה הפרטית שלי" (עמ' 15, 66). כמו בעבודותיו המדעיות על העבר האנושי הא־פרסונלי, גם לנוכח עברו הפרטי הפרסונלי מבקש קולקה לשזור מחדש ביחד את הקצוות הפרומים של זיכרון העבר ולשחזר מהם את אשר עבר בעבר ההוא.
הילד בן העשר חש בחוקיות זו כשגורש, יחד עם אמו ועוד כ-5,000 יהודים, ממחנה טרזינשטט אל אושוויץ, ומצא עצמו בתוך "מחנה המשפחות" של יהודי טרזינשטט באושוויץ־בירקנאו. מחנה זה, שהוקם בספטמבר 1943 כ-200 מטרים מרציף הסלקציות וכ-400 מטרים מן המשרפות – ושאת קורותיו עתיד קולקה ההיסטוריון לתאר כעבור עשרות שנים במאמר אקדמי המופיע כנספח בספר הנוכחי – הופקע לפרק זמן קצוב מסדרי "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית". מקץ שישה חודשים, במארס 1944, חוסלו בתאי הגזים כמעט כל דרי המחנה, למעט בודדים – חולים ורופאים – שבמקרה היו בבית החולים, ולצורך הטעיית האחרים הושארו בחיים. בין החולים היו גם קולקה הילד ואמו.
אחרי חיסולו הסופי של המחנה ביולי 1944 נמצא קולקה, יחד עם כמה עשרות נערים, כשיר לעבודה, ואילו אמו המשיכה למחנה הריכוז שטוטהוף ומתה שם. מאז ועד "מצעד המוות" דרך שערי אושוויץ ב-18 בינואר 1945, שהתברר בדיעבד כמסע אל החירות, היתה תחושת המימוש הקרב והבלתי נמנע של "חוקיות המוות הגדול" לוודאית יותר ויותר בעולמו של הילד, ותחושה זו לוותה במעין הכרה ב"צדק" קוסמי הגלום בחוקיות זו.
למאמר במוסף הספרים של עיתון ,הארץ"
לנצח את "דוד מוות"
ראה גם :
'נופים ממטרופולין המוות': לחקור את הזיכרון – תרבות ובידור
