מאת : ד"ר עוזי ארד
סיכום מתוך מאמרו המרתק של ד"ר עוזי ארד במוסף תבות וספרות של עיתון " הארץ" , 18 למאי 2021
סדרת האירועים לציון מלאות מאתיים שנה לנפוליאון החלו כבר ב-1969 ולא בכדי: הוא היה גאון, ולא רק בשדה הקרב אלא גם כמי שהנהיג רפורמות אזרחיות גדולות בצרפת שהשפיעו על אירופה כולה, וביצע אותן באותה מהירות מחץ כפי ששינע את צבאותיו, ואשר הביאו למודרניזציה של צרפת ולעיצוב פניה והשפיעו על כל היבשת
בימים אלה מציינים מלאות מאתיים שנה למותו של נפוליאון ב-5 במאי 1821. האירועים לציון יום זה החלו כבר ב-1969, לרגל שנת הולדתו של נפוליאונה בואונפרטה ב-1769 בקורסיקה. והרי אלמלא הועברה קורסיקה משלטון גינואה לצרפת כשנה קודם להולדתו, ספק אם היה נהיה לנפוליאון.
מאז ומעולם ניכרה הנטייה לתהות מי ומה היה נפוליאון ולהציג זאת בצורה בינארית: הרפתקן או רב־מעוף? טירן עריץ או משחרר? כושל או מצליח? תמיד היה על ספקטרום ותמיד התקיים פולמוס עליו. כך למשל ההיסטוריון אליסטר הורן, שכתב את "נפוליאון, אדוניה של אירופה" (1969), ואצלנו המחזאי נסים אלוני, שכתב את "נפוליאון: חי או מת". שנת מאתיים שנייה צוינה שוב על־ידי אליסטר הורן בספרו "כמה רחוק מאוסטרליץ" (1966), והפעם לרגל מאתיים שנה להפיכה שבה תפס נפוליאון את השלטון ב-1799.
הזדמנות נוספת נקרתה כשמלאו מאתיים שנה למפלתו האחרונה של נפוליאון בווטרלו והגלייתו הסופית לסנט הלנה. אז התברכנו בכמה סופרים מחדשים על הקרב ההיסטורי הזה (שדומה שכל מי שנלחם בו ולא מת הותיר תיאור כתוב במכתבים, ביומנים ובמאמרים) ועל נפוליאון. הפעם השאלה שנשאלה היתה אם אמנם היה מנהיג גדול ואם הוא ראוי לתואר "הגדול" שאימץ?
הישגיו הצבאיים של נפוליאון בשדה הקרב הושגו לא רק בזכות כישרונותיו הטקטיים הברורים אלא בזכות פועלו לחיזוקו והשבחתו של הצבא הצרפתי בצד הארגוני והתפעולי. הוא העלה את המקצועיות של הצבא. קידום בצבא היה על בסיס היכולות ולאו דווקא הייחוס. הוא ידע לשמור קצינים ממוצא אריסטוקרטי, כמו הטוב במרשלים שלו דאבו (Davout), אך גם קידם מפקדים מתחתית הסולם החברתי על־פי ביצועיהם, כמו ניי (Ney), מירא (Murat) או לאן (Lannes).
בצד הארגון הצבאי הוא פיצל לשניים את מיניסטריון המלחמה — מיניסטריון למלחמה ומיניסטריון לבניין הכוח ואספקה. מנהיגותו הצבאית ניכרה בחדשנותו בבניין הכוח ובהפעלתו. הרה־ארגון הביא להעצמת הצבא, שלא אחת הכריע כוחות שעלו עליו כמותית. את הצבא חילק לדיביזיות, כל אחת בפיקודו של מרשל, כדי שיוכלו לתמרן ביתר גמישות. הוא שיפר דוקטרינות לחימה, ייצור נשק, קידם טכנולוגיות וחיזק עוצמות ארטילריות.
לנוכח הגדלת הכוחות, פרישתם ופעולתם נדרש נפוליאון לשכלול עבודת המטה, הקשר והמודיעין. ראש המטה הצמוד לו ברטייה (Bertier) היה לו לעזר עצום בתכלול הפעילות המקצועית והוצאת הפקודות. הרצים והקשרים שעמדו לרשותו היוו מערך מיומן ויעיל והמודיעין שנאסף על־ידי מרגליו וסוכניו התרכז אצל ברטייה. עם כל גאונותו בקריאת שדה הקרב והדינמיקה בו, ברור שערכן של ידיעות על כוונות ומהלכי האויב היו קריטיות.
למרות תבוסתו הסופית מוחזק נפוליאון כגאון צבאי. גאונותו של נפוליאון מתבטאת בכך שנלחם בכל־כך הרבה קרבות וסוגי קרבות וניצח ברובם, בין אם עמדו לו כוחות עודפים או נחותים, בכך שהצליח לתמרן קדימה או אחורה ומסוגל היה לבצע מהלכי איגוף מהירים ולעתים מורכבים, ובכך השכיל להשתמש בכל אמצעי הלוחמה היבשתית — רגלים, פרשים וארטילריה. חולשותיו הצבאיות היו בכך שלא התמצא בלוחמה ימית ולא בלוחמת גרילה
ולבסוף, עניין הפיקוד. נפוליאון עמד בראש צבאותיו בהיותו קיסר, וקודם לכן הלך בראש חייליו וצבאו. גם זו מצביאות של מנהיג. למן הסתערותו ראשון על גשר ארקולי במערכה על איטליה ועד לקרב האחרון בווטרלו הוביל נפוליאון את צבאותיו. הדבר לא רק נתן דוגמה אישית ושיקף אומץ אלא הקנה לו תצפית מיטבית על שדה הקרב ונסך ביטחון אצל כוחותיו.
דווקא אצל הבריטים מוצאים את הגדולים שבמעריצי נפוליאון. בין מעריציו הבריטיים בולט יריבו הדוכס מוולינגטון, שעוד בימיו העיר: "נפוליאון הוא הגאון הצבאי הגדול ביותר בעבר, בהווה ובעתיד". צ'רצ'יל כתב עליו ב-1936 שהוא היה איש הפעולה הגדול מאז יוליוס קיסר. אכן, מאז הופעתו על במת ההיסטוריה הצית נפוליאון את דמיונם לא רק של כותבים אלא גם של סופרים, מלחינים, ציירים, במאי סרטים, שלא לדבר על מנהיגים בכוח או בפועל. יש גם מי שהתלהבות ראשונית מנפוליאון לוותה בהתפכחות. בטהובן הצעיר הקדיש למהפכן הצעיר את זו שתהיה לגדולה בסימפוניות שלו, השלישית, אך מחק את ההקדשה משנודע לו שהקונסול הכתיר עצמו לקיסר.
ההיסטוריון הבריטי רוברט אנדרו טען שגדולתו של נפוליאון ניכרה בעיקר ברפורמות הגדולות שהוביל בצרפת שהשפיעו על אירופה כולה, רפורמות אזרחיות בכל תחומי החיים. אלו רפורמות שביצע באותה מהירות מחץ כפי ששינע את צבאותיו ואשר הביאו למודרניזציה של צרפת ולעיצוב פניה והשפיעו על כל היבשת.
מורשת הנצח שלו היתה הקוד האזרחי שחוקק. הקודקס הנפוליאוני הקנה מסד למערכות המשפט באירופה וצפון־אמריקה התקפות עד עצם היום הזה. הקוד היווה את מערכת החוקים האזרחית, הפלילית, המסחרית ודיני העונשין, שהתבססה על עקרונות המהפכה, שקבעה שוויון לפני החוק, אסרה על פריבילגיות מתוך ייחוס, ביטלה את הגילדות, אותם מוסדות תורשתיים, והתירה חופש פולחן דתי תוך הסדרת חילוניותה של המדינה וזכויות קניין, כולל זכויות ירושה, לנשים. נפוליאון ביטל הצמיתות וקבע שמשרות בממשל יינתנו לכשירים ביותר. מפעל זה הוכן על־ידי ועדות של מומחי משפט שאותן ריכז מי שעתיד להיות מעין ראש מועצת שריו של נפוליאון בעתיד, קמבסרה, ונפוליאון היה מעורב בדיוני המועצה ובטיוטות העבודה.
מדיניות איוש המינויים שהושתתה על מריטוקרטיה, כלומר על הישגים אישיים, נגזרה כמובן מעקרונות השיוויוניות של המהפכה שנפוליאון ראה עצמו כמבשרם ומיישמם. העיקרון המריטוקרטי השביח וייעל את התפקוד הממשלתי לרוחב ולגובה כל המערכת. ההתבססות על כישורים המוגדרים במונחי יכולות וביצוע מקצועיים החליפה את הייחוס והמעמד. האזרחים יוכלו להתקדם בשירות המדינה על־פי כישוריהם והקודקס לא איפשר לסחור במינויים צבאיים או אזרחיים. במידה ונוצרה אצילות תחת שלטונו, היתה זו אצולה של פקידים וקצינים בכירים.
מימוש המריטוקרטיה הושג על־ידי תנאי סף ומבחני כניסה בררניים. נפוליאון פעל לשיפורם של בתי האולפנה הגבוהים להכשרת המצטיינים ולתגמולם. מכאן גם ייסודו של מסדר לגיון הכבוד על־ידי נפוליאון. גישתו המריטוקרטית המתבטאת באמרתו שבצקלונו של כל חייל מונח שרביט המרשל עשתה לה כנפיים. הוא העמיד את הכישורים מעל לנאמנות, ולמרות שידע שחלק מקציניו רקחו מזימות מאחורי גבו הוא מחל לרובם. הוא לא היה תמים, כפי שגם משתמע מאימרתו שכאשר הוא בוחר אחד לקידום מתוך עשרה קצינים הוא מוצא את עצמו עם תשעה מאוכזבים וכפוי טובה אחד.
כבר בתפקידו כקונסול ראשון, ואחר־כך כקיסר, הוא הגדיר את עצמו כראש הממשלה ואת הכפופים לו כשרים. מעמדם ותפקודם דמה לזה של שרים בממשל נשיאותי. הם היוו זרוע שמונתה, פוטרה והופעלה על־ידי נפוליאון. סמכותם נבעה ממנו. צווים שיצאו מלפני הקיסר נחתמו גם על־ידי השר הרלבנטי ותפקידם היה ליישם את החוק והכללים. הוא ראה בשריו פקידים בכירים בשירות הציבורי, עובדי המדינה הבכירים ביותר, שאותם רשאי היה להפעיל, לתקן להם, לגעור בהם ובמידת הצורך להחליפם. בפועל, נפוליאון העביד את שריו בפרך בגין שיטתו הניהולית הלוחצת. אבל כשם שדרש מהם הרבה גם תיגמל אותם ביד נדיבה. כולם קיבלו תוארי כבוד. נפוליאון הגדיל את מספר השרים משישה לתריסר. כמה משריו היו מבריקים ואפקטיביים ביותר. הכל זוכרים את שר החוץ טליראן ושר המשטרה פושה, אך לא פחות חשובים מאלה היה קמבסרה, שבהעדרו של נפוליאון מילא את מקומו והעביר לשרים את הנחיותיו מרחוק.
נפוליאון עמד בראש צבאותיו בהיותו קיסר, וקודם לכן הלך בראש חייליו וצבאו. גם זו מצביאות של מנהיג. למן הסתערותו ראשון על גשר ארקולי במערכה על איטליה ועד לקרב האחרון בווטרלו הוביל נפוליאון את צבאותיו. הדבר לא רק נתן דוגמה אישית ושיקף אומץ אלא הקנה לו תצפית מיטבית על שדה הקרב ונסך ביטחון אצל כוחותיו
במסגרת דאגתו לכלכלתה התקינה של צרפת עשה נפוליאון כך שמסעות המלחמה שלו יכניסו כסף לקופת המדינה מביזה. לעומת זאת, מכירת לואיזיאנה בארה"ב המחישה את הכרתו שאפשר לוותר על שטחים תמורת כסף. בפועל מכר את לואיזיאנה לא רק לצורך מימון המערכה נגד אנגליה אלא גם משום שחשב שמסירתה לארה"ב הצעירה תחזק את זו ותגרע מעוצמתה של אנגליה. אבל פעילותו בצרפת גופה לחיזוק הכלכלה היתה מגוונת וקיבלה ביטוי, בין היתר, בכינונו של הבנק המרכזי של צרפת. הוא נודע כמי שניהל מדיניות פיסקלית מאוזנת, שמר על יציבות המטבע, פעל להגברת התעסוקה, להוזלת מחירי מזון ולהפחתת המיסוי על האיכרים. הוא העביר מהאדמות שנלקחו מהכנסייה לאיכרים אך אסר על איגודי עובדים ועל גילדות. במקביל הקים מפעלי תשתיות לאומיים וכבישים ותעלות לתעבורה שחצו את המדינה שתי וערב. תשתיות אלה הקלו על הסחר והעלו את הפריון. את המשילות בנפות המדינה שיכלל בהעמידו מושל בכל מחוז.
חשובות וחלוציות היו הרפורמות החינוכיות שחולל. הוא העלה את אמות המידה של ההוראה הציבורית, חיזק את החינוך התיכוני והגבוה וראה בחינוך מכשיר לקידום ולמוביליות חברתית. נפוליאון, שידע מכלי ראשון את תרומתה של הכשרתו הטובה כאיש צבא מקצועי, יישם אותה בתחום ההכשרה הכללית של עובדי המדינה. בתחום הצבאי הוא יסד את בית הספר הגבוה לקצונה Saint Cyr (שסיסמתו "לומדים כדי לנצח"). מפורסם עוד יותר הוא ה"פוליטכניק", אותו טכניון אליטיסטי למקצועות ההנדסה והטכנולוגיה. ובל ייפקד מקומו של ה"אקול נורמל סופרייר".
לבסוף, הוא שאף להפוך את צרפת למדינה ריכוזית שבירתה פאריס, שתהיה המהוללת בערים. הוא היה מבוני האתרים והמונומנטים של פאריס; בנה ארבעה גשרים, תיכנן מזרקות, גנים ובניינים גדולים ככנסיית המדלן, שער הניצחון, והביא לפאריס את מיטב שכיות החמדה ההיסטוריות והאמנויות שבזזו צבאותיו, בעיקר מאיטליה מכורתו וממצרים.
למאמר המלא של ד"ר עוזי ארד במוסף תרבות וספרות של עיתון " הארץ"
