אוגוסט 1945 . פולין.
יום אחד מטלפנים אלינו מההנהגה : "אחות יצאה אלינו לבית הילדים" .
למחרת הגיעה רוז'קה . צעירה כבת תשעה עשרה , גבוהת-קומה ודקת גוו בעלת שיער בלונדי ארוך ועיניים אפורות שמבטן חודר .
“אין אני אחות מוסמכת" הודיעה לי מייד על בואה בפולנית רהוטה- , מקווה שאסתדר. עברתי קורס מזורז בימי המלחמה. למדתי קצת על מחלות ילדים ועזרה ראשונה. הקורס היה מיועד, בעצם למטפלות בתינוקות" .
"בימי המלחמה" תמהה אני .
"כן , בימי המלחמה" מאשרת רוז'קה וחיוך מופיע על שפתיה , " אני נשכרתי כמטפלת בביתו של קצין נאצי גבוה" .
רוז'קה , שהוריה נרצחו באקציה של הגרמנים בלודג' , מרגישה ברושם שדבריה עושים עלי וממהרת להסביר:
"הייתי כבר בצד הארי. היו לי ניירות ארים מזוייפים. עבודה לא הייתה לי והתחלתי לחפש במודעות בעיתונים. יום אחד ראיתי שמשפחה מטפלת לתינוק. הלכתי . תוך כדי השיחה נתברר לי כי נקלעתי לביתו של קצין נאצי גבוה , מהמפקדים הבכירים של הס"ס בפולין . לא היתה דרך לסגת. נודע לי כי התינוק עדיין לא נולד והמטפלת –לעתיד תישלח לקורס בגרמניה על חשבונם. כמובן טיפלתי בתינוק מיום-היוולדו. "
רוז'קה שולפת תמונה מארנקה : בצלו של עץ מלבלב בסמוך לחווילה , ניצבת רוז'קה , לבושת שמלה בהירה. לידה עומד פעוט שמנמן ושניהם מחייכים. עיני תועות מהחווילה אל העץ והמכונית, אל חיוכה של רוז'קה, אל התינוק המטופל והמוטפח.
"מה את מסתכלת כל כך בתמונה?" שואלת רוז'קה.
"רוז'קה , אל תראי את התמונה לילדים" .
"מדוע לא" : שואלת רוז'קה ופהיה מתכסים סומק – " מדוע לא להראות? כלום אסור לילדים לדעת , כי עבדתי בביתו של נאצי בכיר? אני אספר להם, אין לי מה להסתיר. איני רוצה גם להסתיר. כלום עלי להתבייש בזה? לא היו לי ברירות רבות!"
רוז'קה כועסת . אין בכוחה להבליג :
"להיות בת שבע עשרה , להסתובב בחוצות של עיר עויינת וזרה , עם ניירות ארים מזוייפים , ואין כבר גטו ואין כבר יהודים ואין איש .. להסתובב ביום ובלילה , כשעיניים רבות עוקבות, בולשות וסחטנים ופרחחים-סתם אורבים—כל צעד , כל תנועה בלתי-מחושבת עלולים להסגיר… הלכתי לפי המודעה הראשונה בעיתונים שנתקבלה על דעתי. רציתי לחיות ! כלום על להתבייש בזה"
רוז'קה מהלכת על פני החדר אנה ואנה . ואני איני יודעת , כיצד לסיים שיחה זו.
רוז'קה , את מוכנה רגע לשבת " נוגעת אני בקלות בידה " אם תבטיחי לי להקשיב רגע אחד , בלי להפסיקני, אגיד לך משהו"
רוז'קה מתיישבת מולי , לחייה לוהטות, אך בעיניה מבחינה אני בזיק של סקרנות.
" אנחנו נחזור לשוחח בזה כעבור זמן-מה , אחרי שתכירי את הילדים שלנו ( ילדים יתומים , ניצולי שואה בבית הילדים שארגנה נסיה אורלוביץ-רזניק ותנועת השומר הצעיר בפולין מייד לאחר המלחמה ) .
"אני בטוחה, שאין הילדים צריכים לראות את התמונה הזאת. בכל אופן , לא עכשיו ולא לפני שלמדו לכבד אותך או לאהבך. הם קטנים עדיין וזה לא פשוט.."
"ולי כלום פשוט היה" , משסעת אותי רוז'קה – "כלום יודעת את כמה סלדתי לנגוע בתינוק זה בן לנאצים? היה אדום כולו , צרח בימים ובלילות ואנ סלדתי מפניו. הייתי יושבת ליד עריסתו ימים ולילות .
בטרקלין התהוללו הקצינים הנאצים הבכירים , שתו וסבאו. שמחו על היוולדו. מדי פעם היה האב, הקצין הנאצי הבכיר , פורץ לחדר עם חבר-מרעיו ומתפאר בפניהם בתינוקו.
פעמים היה תוקף אותי רצון לקום , לשים את ידי, — מספרת הנערה והאימה בעיניה – והקץ לשמחה! איני יודעת , מתי קרה הדבר . אולי שהרגשתי, שיצור חי לפני, הבוכה ומחייך , מדי הופיעי לנגד עיניו…פעמים הייתי משלה את עצמי , כי תינוק שלי הוא ושנינו מתחבאים בביתו של נאצי. התחלתי מאמינה, כי הוא כולו שלי" ..
עכשיו מדברת רוז'קה והכאב מחלחל בין המילים." מדוע מוכרחה אני תמיד לדבר. לספר. מדוע ? עשרות פעמים נדרתי, שלא אוסף עוד לספר דבר וחצי-דבר. את הכול ממילא אי-אפשר לספר וגם אם אספר , מי יבין?
מקור וקרדיט : נסיה אורלוביץ –רזניק , אמא המותר כבר לבכות?, הוצאת "מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי-אנילביץ וספריית הפעלים , 1965.
13
