הספר "ספינת העבדים: היסטוריה אנושית" הוא מחקר מקיף על כלי השיט שאיפשר את שעבודם של האפריקאים בידי המערב ועיצב את העולם המודרני.
ספינת העבדים: היסטוריה אנושית.
מרקוס רדיקר. תירגמו מאנגלית: עפרה אביגד ויואב כ"ץ. הוצאת בבל, 480 עמ',
פרופסור מרקוס רדיקר, מבכירי ההיסטוריונים הימיים בעולם, השקיע קרוב ל–30 שנה בקריאת יומני ספינות ורישומי נמלים, והסיר אבק של מאות ועשרות שנים מתיקים נשכחים בארכיונים ימיים רבים. זה איפשר לו לתאר לפרטי פרטים את "העולם עשוי העץ" שהיו אותן ספינות לאפריקאים, אשר נאנסו לעלות עליהן, הם ואנשי הצוות שנאלצו לעבוד בהן. כראוי לכותרת "היסטוריה אנושית" הוא מתאר זאת בעזרת סיפורי חיים של מי שאיתרע מזלם והועלו על סיפוניהן. הוא מעניק גידים, דם ונשמה לתיאורים היסטוריים יבשים, ובכך מתקן ולו במעט את חטא ההחפצה שנעשה לאפריקאים בדרך, רגע לפני שנהפכו ל"אנשים השחורים" של אמריקה.
כך, מסוף המאה ה–15 ועד סוף המאה ה–19, הועמסו 12.4 מיליון נפשות על ספינות האימה הללו. 1.8 מיליון מתוכם מתו במסע וגופותיהם הושלכו לכרישים שחגו סביב הספינות (הקפטנים השתמשו בנוכחותם המתמדת כדי להטיל עוד אימה על הנלקחים לעבדות).
רדיקר מעריך בזהירות שלפחות עוד 1.8 מיליון איש מתו מהרגע שנשבו ועד למקום שבו עלו לספינות העבדים. עוד 1.5 מיליון מתו במהלך השנה הראשונה של העבדות בעולם ה"חדש". אם נישאר בשורת המספרים, אפשר לומר כי 14 מיליון בני אדם שועבדו כדי שיניבו "תשואה" של תשעה מיליון עובדים בעלי יכולת שרידות גבוהה ביבשת האמריקאית. התשואה הזאת הביאה תנובה של 3.3 מיליארד דולר עד לשנת 1800.
הספינות היו שילוב של מכונת מלחמה, בית כלא נייד ובית חרושת. במסגרת זו אולפו האפריקאים, "למדו" משמעת, התוודעו ל"תרבות" האדם הלבן, נהפכו ל"נקיים" ול"בריאים" יותר, ולמעשה ירדו מהספינות מוכנים למעשה עבדותם. אם הם עלו לספינה אוסף אקראי של אפריקאים בעלי תרבויות שונות, הם ירדו ממנה בני "גזע כושי". כך שינה המסע את אלה שיצאו אליו, אך לא את כולם. רדיקר מציג סיפורים רבים של אפריקאים שלמרות כל כלי האימה והעינויים בספינות לא הסכימו לוותר על חירותם; הם התמרדו, שלחו יד בנפשם ושמרו על פנים אנושיות בעולם שכולו סבל בלתי אנושי. למרות הקושי, יש בזה נחמה.
להמשך הסקירה של יובל אלבשן בעיתון "הארץ" , המכניזם של ההגירה הכפויה הגדולה ביותר בהיסטוריה
ראה גם :ספינת העבדים מגלמת את סיפור העבדות כולו. ראיון עם ההיסטוריון מרקוס רדיקר
ההיסטוריון מרקוס רדיקר מתאר בספרו מציאות יומיומית מחרידה של עינויים, אונס ורציחות על הסיפון. רדיקר מספר בראיון ל"הארץ" על הקשר בין טרור לגזע, הוא מסביר מדוע הוא עצמו העדיף את חברתם של השחורים ובאילו מקרים מותר להשוות בין העבדות לשואה
האיש סירב לאכול. הוא היה חולה ולא נותר ממנו אלא עור ועצמות. נראה שהוא החליט למות. קפטן טימותי טאקר רתח מזעם ואולי גם פחד שהתנהגותו עלולה לשמש דוגמה ולהתפשט בין יותר ממאתיים השבויים שעל ספינתו, 'לויאל ג'ורג", שחצתה את האוקיינוס האטלנטי בדרכה לברבדוס ב-1727. רב החובל פנה לנער הסיפון השחור שלו, רובין, וציווה עליו להביא את השוט. זה לא היה 'החתול בעל שבעת הזנבות' אלא משהו גדול בהרבה – שוט להצלפה בסוסים. הוא כבל את האיש והצליף בו. 'מצווארו ועד לקרסוליו, לא נראה דבר מלבד פצעים מדממים', אמר סילאס טולד, ימאי מתלמד ואיש צוות שסיפר את הסיפור כעבור שנים. כל אותו הזמן לא ניסה האיש להתנגד ולא הוציא הגה מפיו, דבר שהרגיז את רב החובל, שכעת איים עליו בלשונו שלו ואמר לו שהוא 'טיקראוו' אותו, כלומר יהרוג אותו, ולזה ענה האיש: 'אדומה' – יהי כך".
ספרים ומחקרים רבים נכתבו על סחר העבדים והעבדות, אבל "ספינת העבדים" הוא הספר הראשון והיחיד שמתמקד אך ורק בכלי השיט שאיפשרו אותם. זהו לא ספר לקחת לחופשה רגועה בחוף הים – דפיו מלאים בתיאורים מקפיאי דם של דרך העינויים שעברו השבויים. תיאורים של קניבליזם בכפייה, תלייה של חפים מפשע בבהונות רגליהם, ביתור איברים, הזנה בכפייה על ידי "ספקולום אוריס" (מעין מתקן מכני ארוך ודק המורכב ממזלף עם מפתח ששימש לאלץ גרונות סרבניים לאכול), צילוק באמצעות ברזל מלובן, הרעבה למוות, כבילה של כמה אנשים זה לזה באזיקים או בשלשלאות, ואונס. חלק נרחב מהספר מוקדש לאופן ההתנגדות על הספינה, שהיתה מעשה של יום־יום, ולניסיונות ההתאבדות של השבויים, שחלקם קפצו מהסיפון באמצע האוקיינוס לכרישים. אף מתוארת עדות על גבר שהיה על ספינה וניסה להתאבד על ידי שיסוף גרונו בציפורניו. מטרתם של מיתות ועינויים אלו לא היתה לספק את יצר הסדיזם של רבי החובלים או הספנים. למעשה, מנהלי הסחר בעבדים שאפו לסיים את המסע הימי עם המספר הנמוך ביותר של שבויים מתים, משום שלשבויים היה ערך כספי. מטרתם היתה להפוך את השבויים לסחורות המיועדות לשוק העבדות הבינלאומי.
ספינת העבדים מגלמת את סיפור העבדות כולו. ראיון עם ההיסטוריון מרקוס רדיקר
ראה גם : מתחת לסיפון
רדיקר מתאר את מהלך חייה של ספינת עבדים שכזו. ראשית זוהי הבנייה במספנות אירופיות על פי דרישות הסוחרים המעוניינים לנצל את השטח בצורה היעילה ביותר ולדחוס כמה שיותר עבדים בכמה שפחות שטח והוצאות. לאחריה זהו גיוס אנשי הצוות, המסע הקשה לאפריקה, איתור הנלקחים לעבדות מבין שבויי מלחמה וחטופים אפריקנים, המסע המייסר והמסוכן לחופי אמריקה, על שיגרת המסע, ניסיונות המרד, המגיפות, המוות הסיטונאי והאלימות האכזרית והיצירתית שהפגינו רבי־חובלים וקצינים כלפי עבדים וספנים כאחד. ולבסוף זוהי הכנת הנלקחים לעבדות למכירה והורדתם בנמלי היעד.
במהלך מסע שכזה, מראה רדיקר, נוצר סדר שלטענת המחבר יצר הן את הקפיטליזם המודרני והן את מאבקי הגזעים והמעמדות המאפיינים את ההיסטוריה המודרנית. הספינות יצאו לדרך כשעליהן ערב רב של אנשי צוות ברמות שונות של הכשרה והתאמה, שירדו לחופי אפריקה והפכו לבעלי מעמד – "לבנים" שתפקידם לפקח על ה"סחורה" החדשה ולהביאה למכירה.
באפריקה העמיסו הספינות מקבץ של אפריקנים הדוברים לשונות שונות, שירדו אל נמלי היעד והפכו ל"אנשים שחורים". המרחב שבו הפכו הראשונים לשליטים והאחרונים לנשלטים הוא הספינה – "שילוב מוזר ורב־עוצמה של מכונת מלחמה, בית כלא נייד ובית חרושת", כדברי רדיקר. במקביל לסקירות כלליות, כמה פרקים מוקדשים למקרים ספציפיים של ספינות. כזו היא למשל ספינת העבדים "ברוקס", ששרטוט ה"מטען" הנדחק בתנאים תת־אנושיים על סיפונה הפך לכלי תעמולה מטלטל ומשמעותי במאבק לביטול הסחר בעבדים.
רדיקר אף חושף דמויות יוצאות דופן כספן המשכיל ג'יימס פילד סטנפילד ורב־החובל בדימוס שחזר בתשובה והפך למתנגד מרכזי לעבדות, ג'ון ניוטון; וכן תהליכים ואביזרים מרכזיים דוגמת "החתול" – שוט בעל תשעה זנבות ששימש רבי־חובלים להלקאת עבדים ואנשי צוות, "מועכי הבהונות" ואביזרי כפייה נוספים, שנועדו לאכוף משמעת ולחייב שובתי רעב להכניס מזון לגופם כדי שלא יגוועו או יאבדו ממשקלם וממחירם הפוטנציאלי. התיאורים המצטברים מציגים תמונת אימה רב־מימדית; מחנה ריכוז צף ששיגרת החיים בו מבוססת על דיכוי אלים וקטלני בין שהיא מושגת ביעילות עניינית ובין שבאמצעות סאדיזם לשמו.
מעניין לבחון גם את תפקידה של הדת בסיפור. פרשנויות נוצריות שונות שימשו הן את התומכים בעבדות והן את המתנגדים לה. בשעה שהאחרונים מצאו בדת ציווי מוסרי לשחרר את בני האדם, בין הראשונים היו שנימקו את צדקתם בצורך "לתרבת" את בני השבטים הפראיים.
מקור וקרדיט : יונתן אמיר , ספרו של מרקוס רדיקר בוחן את העבדות האפריקנית במערב באמצעות כלי עזר עיקרי: הספינה • מחקרו מבהיר כיצד השתנה סדר עולמי בתוך כמה מאות שנים
