בצילום הפתיחה : שני עבדים נושאים כדי יין בלבוש אופייני לעבדים רומאים, ועל צווארים קמע נגד עין הרע. משמאל, עבד-נער נושא מים ומגבות, והעבד מימין מביא סל ובו פרחים (מתוך פסיפס רומאי בדוגה, תוניסיה).
ליקט וערך : עמי סלנט , עורך האתר "רגעים היסטוריים"
גרסה מס' 8 , אוגוסט 2023
אזרחי האימפריה הרומית לא נטו לעסוק בעבודות כפיים והתבססו על עבודת עבדים. המקור העיקרי לאספקת עבדים היו שבויי המלחמה , שנמכרו לעבדות ברחבי האימפריה הרומית וכן תושבים גברים , נשים וילדים שהובאו מהארצות הכבושות ושרדו ברומא כעבדים וגורלם היה דומה.
הרומאים ביצעו הגליות המוניות של מיליוני שבויים (לוחמים ותושבים) בארצות מוצאם וחלקם הגדול הגיע לשוקי העבדים.
שוקי העבדים היו פזורים ברחבי האימפריה הרומית והשוק המרכזי היה ברומא .
ההיסטוריון היווני סטראבון (63/64 לפנה"ס לערך – 24 לספירה לערך), תעד את ממדיה הענקיים של תופעת הסחר בעבדים כתוצאה מהתמוטטות הממלכה הסלאוקית אשר הסתיימה ב-63 לפנה"ס. בדלוס שבאגן המזרחי של הים התיכון היה נמל חופשי החל משנת 166 לפנה"ס שבו פעל אחד משוקי העבדים הגדולים ביותר. רבים מבעלי האחוזות העשירים באיטליה הגיעו למקום ורכשו עבדים רבים לעיבוד אדמותיהם.
עבדים הובאו לרומא מכל רחבי אירופה ואגן הים התיכון, במיוחד מן העמים הקלטים, גרמאנים, בני תראקיה וקרתגו ועמים מזרח תיכוניים. עד למאה ה-1 לספירה התפתח מנהג שאסר על הפיכת אזרחי רומא לעבדים, או תושבי גאליה קיסאלפינה מוצא איטלקי, אולם קודם לאותה תקופה רבים מבני דרום ומרכז איטליה הוצאו לעבדות לאחר תבוסה בקרב.
בתחילה השימוש בעבדים היה נפוץ בעיקר בחקלאות , אבל בהרגה החלו תושבי הערים הרומאיות להיעזר בהם והם הועסקו במקצועות שונים ומגוונים : חקלאות , מלאכה , עבודה במכרות ובבניין והיו ביניהם גם גלדיאטורים . נוסף לכך היו היו עבדי בית שטיפלו בניהול משק הבית , מורים , רופאים , מנהלי חשבונות , לבלרים, אופים ומשוררים.
שליטי רומא חילקו קרקעות לאנשי שלומם ברחבי האימפריה , ואלה הקימו אחוזות שעובדו בעיקר על ידי עבדים.
על פי הערכת החוקרים ההיסטוריים, העבדים באימפריה הרומית היו בין 20% ל30% מכלל אוכלוסיות האימפרה הרומית במאה ה-1 לפני הספירה שמנתה אז בין 60 ל80 מיליון תושבים.
על פי הערכות ההיסטריונים , אוכלוסיית העבדים בעיר רומא בלבד הגיעה ל40% מכלל תושבי העיר וכ30% מאוכלוסיית האימפריה הרומית .
בימי הקיסר אוגוסטוס , כל אדם שלישי ברומא היה עבד : 2 מיליון מתוך אוכלוסייה של 6 מיליון היו עבדים.
לאורך שנותיה של האימפריה הרומית העבדים זכו בהדרגה להגנה משפטית רבה יותר, כולל הזכות להתלונן על אדוניהם. עם שחרורם נודעו העבדים בכינוי ליברטוס (בלטינית: libertus) וילדיהם נולדו כשהם אזרחים מן השורה. כאשר התדלדלה אספקת העבדים, לקראת שקיעתה של האימפריה הרומית, הוטלו הגבלות חוקיות על שחרור עבדים. עבדים נמלטים היו נתפסים ומוחזרים לאדוניהם, לעתים קרובות תמורת פרס למוצא. לאורך תקופת העבדות ברומא העתיקה היו אף מקרי מרד עבדים, ואלה דוכאו בידי הצבא.
מכירת עבדים
עבדים חדשים נרכשו בדרך כלל במכירה המונית של סוחרי עבדים אשר עקבו אחר צבאות רומא לשדה הקרב. יוליוס קיסר מכר בהזדמנות אחת את תושביו של אזור שלם שכבש בגאליה, לא פחות מ-53,000 נפש, לסוחרי עבדים מיד לאחר הכיבוש.
תבליט שיש בו נראים עבדים רומאים מובלים עם קולר לצווארם
בתחומי האימפריה עבדים נמכרו במכירות פומביות, ולעתים אף בחנויות, או במכירות פרטיות של עבדים שהיו בעלי ערך רב יותר. שוק העבדים היה בפיקוח אנשי ממשל רומי, קוואיסטורים. לעתים עבדים עמדו ערומים על בימה מסתובבת, ולצידו של כל עבד שהועמד למכירה הוצב שלט ובו תיאור של מוצאו, בריאותו, אופיו, חוכמתו, השכלתו, ומידע נוסף הרלוונטי לרוכש. מחירי העבדים השתנו בהתאם לגיל העבד ואיכותו, ועבדים איכותיים עלו סכומי כסף נכבדים. סוחר העבדים התחייב לאפשר לקונה לבטל את העסקה בתוך חצי שנה, או לפצות את הקונה, אם התגלו פגמים בעבד שלא היו ידועים בעת העסקה. עבדים שנמכרו ללא אחריות חבשו כובע בעת המכירה.
מעמדות של עבדים
העברת עבדים לעבודה במכרות פירושה היה לעתים קרובות גזר דין מוות לעבד. עבדים שעבדו בחוות חקלאיות קיבלו בדרך כלל יחס טוב יותר, בעוד עבדים שעבדו בעבודות משק בית בבתי עשירים ברומא נהנו מתנאי המחיה הטובים ביותר בין מעמד העבדים, לצד עבדים שהיו רכוש ציבורי ואשר לא היו נתונים לגחמותיו של בעלים בודד.
עבודת פסיפס עתיקה מהמאה הראשונה המתארת עבודות של עבדים ברומא
עבדים בלגיונות הרומיים
לכל לגיון רומי היה גם כמה גדודים של עבדים אשר סייעו בהובלה ובאספקה בעיקר כסבלים . היו גם לא מעט מקרים בהם עבדים שולבו במערכי הלחימה הקדמיים . ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס מדווח כי גוריוס , עבד שנשבה בזמנו בסוריה ( שם היה אחד הלוחמים ) התקדם במרוצת השנים והפך להיות אחד המפקדים עזי הנפש בלגיון השמיני במלחמות נגד השבטים באזורי גרמניה. לא מעט עבדים, לאחר שחרורם המשפטי ממשקי הבית, היו מתגייסים ללגיונות הרומיים, וההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס מדווח כי חלקם הגיעו לתפקידי פיקוד בלגיונות הרומיים.
המעמד המשפטי של העבד הרומאי
ככל שהאימפריה הרומית התבססה החלו קיסרי רומא להעניק זכויות נוספות לעבדיה. בשלהי המאה ה-2 היה זה מקובל להתיר לעבד להתלונן על יחס לא הוגן מצד אדוניו. קלאודיוס קבע כי אם עבד ננטש על ידי אדוניו, הרי שהפך לאדם חופשי. נירון העניק לעבדים את הזכות להתלונן נגד אדוניהם בבית המשפט. בתקופת אנטונינוס פיוס לא יכלו עוד בעלי עבדים להרוג את עבדיהם ללא סיבה מוצדקת, שאחרת היה בעל העבדים יכול לעמוד לדין על רצח.
עבדים במערכת הבירוקרטית הרומית
עבדים היו מזכירי הקיסר ממונים על הכספים ועוד. לפי מוריסטן כשלושה רבעים מעבדים אלו נשאו נשים בנות חורין , ורבים מהם קיבלו שחרור עם הזמן. בצורה כזו חלק גדול מאוכלוסייתה של איטליה בתקופה הרומית היו עבדים משוחררים (מקור).
שחרור עבדים
רומא היא היחידה מבין כל הערים הקדמוניות, אשר שחררה את מנודיה ופתחה בפניהם את שעריה. עבד שנשתחרר קשור היה עדיין לאדונו הקודם, אשר מעתה נחשב ל- patronus שלו. לעתים בגלל עבודה שנתחייב בה, לעתים בגלל חוב של כסף, ולעולם מתוך יראת כבוד של בן כמעט (obsequium). ברגע שהוצהר שחרורו (manumissio) כחוק, קיבל העבד, חי או מת, מעמד ושם של אזרח רומאי.
במשך הזמן, הלכה ורפתה ההקפדה על תהליכי השחרור, ועל מקום החוק הונהגו שיטות שחרור מהירות ופשוטות. די היה במכתב מן האדון, או בהצהרה שבעל-פה שנעשתה תוך כדי חגיגה בה אורחיה נתבקשו לשמש עדים. שגיונות אופנתיים החלו לתת אותותיהם. אדונים החלו להתגאות במספר העבדים אותם שחררו. ממדי התפשטותה של אופנה זו הדאיגו את אוגוסטוס, והוא ביקש לשים קץ לנדיבות מופרזת זו. הוא קבע סייגי-גיל למשחרר ולמשוחרר. האדון רשאי יהיה לשחרר את עבדו רק לאחר שמלאו לו שמונה עשרה, והעבד ישוחרר רק אם מלאו לו 30 שנה. שחרור עבדים מסיבת מות אדונם, היתה אחת הדרכים הנפוצות ביותר של שחרור עבדים חוקי. גם כאן קבע הקיסר חוק. לפי חוק זה צריך מספר העבדים המשתחררים לעמוד ביחס מסוים למספר העבדים הכללי שהיו קנינו של הנפטר, ובכל מקרה אסור למספר זה לעלות על מאה.
העבדים המשוחררים
אוגוסטוס גיבש מעמד נחות של אזרחים-למחצה שנודעו בשם Latini Iuniani זכויות האזרח החלקיות של ה- Ius Latii שהוענקו להם, מנעו מהם את הזכות לצוות את רכושם או ליהנות מצוואה. עם בני מעמד ה- Latini Iuniani נמנו, בלא הבחנה, העבדים ששוחררו על ידי אדוניהם אם בנגוד לחוקי הקיסרות, ואם בדרך שלא תאמה לחוקה ולנוהג. אך חזק היה הנוהג מרצונו של הקיסר, וגרם לבטול תחיקתו. הקיסר שחרר את כל בעלי המשפחות שמבין ה- Latini Iuniani מפחיתות הכבוד שבאזרחות מדרגה שניה, במאמציו לקדם את פני ירידת הילודה. כדי לעודד את ההתנדבות לגדודי צבאו העניק טבריוס, מאוחר יותר, את הזכות הזאת גם לחיילים לשעבר שהיו עבדים. לאחר מכן אישר קלאודיוס את מלוא זכויות האזרח לעבדים משוחררים בלי הבדל מין, שהשקיעו את כספם בציוד אוניות סוחר; נירון – לאלה שהשקיעו את כספם בבניה; וטראיאנוס – לאלה שהשקיעו את כספם בבנית מאפיות.
עבד משוחרר לא היה שווה לאדם שנולד חופשי
"כמעט מרגע היווסדה, רומא הייתה חברת עבדים. מקורות שמספרים על ייסוד הרפובליקה מדווחים על הורים שמוכרים את ילדיהם לעבדות זמנית כתשלום חוב, עד כדי כך שנחקק חוק ששחרר ילדים מסמכות אביהם אם זה מכר אותם לעבדות שלוש פעמים. עם הזמן ועם התפתחותה של רומא, מוסד העבדות השתנה, אבל לא נעלם. במקום שיעבוד זמני של בני העיר, עבדים יובאו מבחוץ – שבויי מלחמה נמכרו לעבדות, וכך גם קורבנות של פיראטים. היו כאלה ששועבדו עוד בארץ מוצאם והגיעו לרומא כעבדים דרך סחר.
אבל לרומאים לא הייתה תפיסה נוקשה של עבדות – הם לא האמינו שעבדים הם נחותים מטבעם, אלא נקלעו למצבם מכורח הנסיבות, ובהתאם – הייתה להם האפשרות להשתחרר ולהפוך מעבדים לעבדים-לשעבר.
זה לא היה פשוט, ורוב העבדים לא שוחררו. זו הייתה פריווילגיה של מעטים, לרוב כאלה ששירתו אדונים עשירים וחזקים במיוחד, וגם הם לרוב היו צריכים להוכיח את עצמם. ברי המזל היו אחראים על חלקים נרחבים ממשקי אדוניהם, ולכן זכו להשכלה רחבה ולהבנה מעמיקה של עסקים וניהול כספים. לפי האידאל הרומאי, בין עבדים לאדוניהם אמורה לשרור חיבה וקשר כאילו-משפחתי, ועבד שהצטיין בניהול עסקי אדונו ופיתח קשרים טובים איתו ועם משפחתו, היה עשוי לזכות בשחרור המיוחל.
עם זאת, עבד משוחרר לא היה שווה לאדם שנולד חופשי. רשמית, רובם לא זכו באזרחות (אם כי היו יוצאי דופן), ועוד היו כבולים בקשרי קליינטורה לאדוניהם. הם נדרשו להמשיך ולבצע מטלות מסוימות בשביל פטרוניהם גם אחרי השחרור, ויותר מכל, מעמדם החברתי היה נחות יחסית. עבד-לשעבר נקרא libertus, לעומת הרומאי שנולד חופשי, ingenuus. העבד נתפס כמי שנושא macula servitutis, כתם העבדות. אנחנו יודעים, למשל, שהמשורר הורטיוס היה בן לעבד משוחרר, וסירב להתבייש בסטטוס החברתי של אביו – מה שמעיד על ציפייה חברתית לכך.
טיב היחסים בין עבדים-משוחררים לאדוניהם
לעולם לא נוכל לדעת מה באמת היה טיב היחסים בין עבדים-משוחררים לאדוניהם. הכתבים משקפים את נקודת המבט של האדונים-לשעבר, וקול העבדים המשוחררים כמעט לא נשמע. ובכל זאת, יש עדויות ליחסים חמים באמת, כמו אלה שבין קיקרו לעבדו-לשעבר טירו. קיקרו שמח לשחרר את טירו, בירך אותו על קניית ביתו ודאג לשלומו כשחלה. טירו מצידו המשיך לייעץ לקיקרו לאורך חייו. מכתובות על קברי עבדים-משוחררים, אנחנו יודעים על כאלה שתוארו כאוהבים ונאמנים כלפי אדוניהם-לשעבר, וכתבים שונים מעידים על דורות של צאצאי עבדים-משוחררים ששמרו על קשרים חמים עם משפחות האדונים גם עשרות שנים אחרי השחרור. כמובן, זה הקמצוץ שאנחנו מכירים, ורוב רובם של העבדים לא שוחררו. אבל העדויות מראות שהיו כאלה שכן שוחררו, וביניהם, היו כאלה ששגשגו (מקור).
עבדים ממוצא יהודי
רבים מהעבדים הציבוריים היו שבויים יהודים עבריים שהוגלו מאזורי ארץ ישראל אחרי מרידות שונות ומלחמות ברומא. חלקם הגדול שוחרר במשך הזמן והם הקימו קהילות יהודיות ברומא ובערים אחרות.
בשנת 61 לפנה"ס גנאיוס פומפיוס מגנוס כבש את ירושלים מידי המלך החשמונאי אריסטובולוס השני, והביא עמו שבויים יהודיים לרומא. שבויים אלה, דוגמת אלה שהגיעו אחריהם הפכו ל"עבדים משוחררים". העבד היהודי לא נחשב לעבד נוח: הוא נח יום אחד בשבוע ולא אכל מאכלות אסורים. במקביל יהודי רומא היו נדיבים במצוות פדיון שבויים. אוכלוסיית ה"חופשיים" הלכה וגדלה ברומא.
בשנת 70 בתום המרד הגדול הגיע לאיטליה ולרומא גל גדול של שבויים. בצלאל רות מעריך את מספרם בכ-100,000 וטוען כי הם ביצעו את העבודות הציבוריות בתקופת הקיסרים שבאו אחרי אספסיאנוס, ביניהן בניית הקולוסאום. לוצ'אנו טאו טוען כי הגיעו כ-90,000 שבויים והם הוכרחו לגור רק דרומית מהעיר רומא, באזור קמפניה. בכל מקרה תוספת גדולה של אוכלוסייה יהודית הגיעה לאזור.
הקולוסיאום נבנה בשנת 72 תוך 8 שנים בלבד, ע”י שימוש בכ 60,000 עבדים יהודים.
פילון האלכסנדרוני כתב שיהודי רומא התרכזו בימיו בשכונת טרסטוורה (trastevere, כלומר מעבר לנהר טיבר, משמע גדתו הימנית של הנהר) וחלק ניכר מחברי הקהילה היו שבויי מלחמה ששוחררו.במרוצת הזמן נהנו העבדים המשוחררים, הן השבויים העבריים והן השבויים האחרים , אשר מספרם הלך ורב, משויון זכויות גמור עם כל אזרח רומאי; הם יכלו למלא מישרות גבוהות, לאגור הון ולקנות עבדים – כפי שעשה טרימאלכיו.
העובר בין חורבות רומא העתיקה, עשוי להתרשם למקרא הכתובות השונות שעל הקירות, כי עבדים ועבדים-משוחררים שלטו בחיי העיר בתקופת האימפריה. שלוש מכל ארבע פעמים הם נזכרים באותן כתובות.
על פי מקורות שונים היקף הקהילה היהודית החופשית בבעיר רומא במאה הראשונה לספירה הגיעה ל60,000 נפש , מרביתם עבדים משוחררים שקיבלו זכויות והקימו משפחות.
לאחר מרד בר כוכבא ירד מחיר העבדים בשוק ברומא לחצי ממנת אוכל יומית של סוס. בגדול זה מעיד על היקף האוכלוסיה היהודית במרד בר כוכבא אשר מרביתה הובאה לרומא כעבדים. ההערכה ההיסטורית כי מדובר בסדר גדול של 400,000 – 200,000 עבדים יהודים (מקור).
עדויות לעבדים עבריים ברומא
על שער טיטוס ניתן להבחין להבחין בתבליט המנורה בחלקו הפנימי של שער טיטוס, הנישאת על גבם של עבדים יהודים.
בווילה טורלוניה (Villa Torlonia) ובוויניה רנדאניני (Vigna Randanini). בקטקומבות ניתן לראות ציורים בצבעים על סלע הטוף וביניהם ציורים של סימנים יהודיים כמנורות וחזיתות ארונות קודש, כמו גם בעלי חיים ודמויות אדם.
בקטקומבות נמצאו גם תחתיות מוזהבות של כוסות, ובהן תיאורי חזיתות של ארונות קודש וסמלים הקשורים לעבודת המקדש, הדומים לאלו המופיעים בפסיפסים בבתי כנסת מתקופת המשנה בארץ ישראל. כמה מן התחתיות מוצגות בספרייה האפוסטולית בוותיקן.
הקטקובות ברחוב אוסטיאנסה ברובע מונטאורדה הן הגדולות והעתיקות מכולן. הן היו בשימוש מהמאה הראשונה לפני הספירה עד המאה הרביעית. בכיתוביות הקדומות בקטקומבות אלה נכתב כי הנפטרים הם "עבדים משוחררים" – כנראה מהשבויים שפומפיוס הביא עמו לרומא בשנת 69 לפנה"ס.
עבד ציבורי
עבד ציבורי (בלטינית: Servus publicus) לא היה בבעלות אדם פרטי, אלא בבעלות הסנאט והעם של רומא . עבדים ציבוריים עבדו במקדשים ובמבני ציבור אחרים ברומא ובערי איטליה. רוב העבדים הציבוריים ביצעו מטלות בסיסיות של שרתים. אלה מביניהם שהיו בעלי מיומנויות טובות עבדו במשרות פקידותיות, וכמנהלי חשבונות. לעבדים אלה הותר להרוויח כסף למחייתם. כיוון שלעבדים אלה ניתנה הזדמנות להוכיח את כישוריהם, חלקם קנו לעצמם שם טוב והשפעה ולעתים אף זכו בחירותם. בתקופת הרפובליקה הרומית עבד ציבורי יכול היה לזכות בחירות בהכרזה של שופט, לאחר שניתנה לכך רשות מן הסנאט הרומי. בתקופת האימפריה, הקיסר הוא ששיחרר עבדים לחופשי. עבדים ציבוריים של רשויות מקומיות שוחררו בהחלטת מועצת הרשות המקומית.
העבדים הגלדיאטורים
בשלהי האימפריה הרומית כמחצית מן הגלדיאטורים שלחמו בזירות רומא היו עבדים. גלדיאטורים טובים זכו לעתים בשחרור מעבדות. אולם, העובדה שלגלדיאטורים הייתה גישה קלה לכלי נשק הפכה אותם לעבדים המסוכנים ביותר. בתחילת מלחמות הגלדיאטורים, רבים מהם היו חיילים שנפלו בשבי.
מרידות של עבדים
ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס תיאר את שלוש מלחמות העבדים: מלחמת העבדים הראשונה (135-132 לפנה"ס), מלחמת העבדים השנייה (104-100 לפנה"ס) ומלחמת העבדים השלישית (73-71 לפנה"ס).
למידע מפורט על מרידות העבדים בקישורים הבאים :
ספרטקוס אשר הנהיג את מלחמת העבדים השלישית היה בעברו שבוי, או עריק, של הצבא הרומי.
The statue of Spartacus in Sandanski, Bulgaria
מלחמת העבדים השלישית (המכונה גם מלחמת הגלדיאטורים או מלחמת ספרטקוס), אשר אירעה ברומא בין השנים 71-73 לפנה"ס, הייתה האחרונה מבין שלוש מלחמות העבדים גדולות ברפובליקה הרומית. מלחמה זו גם הייתה היחידה שהציבה איום ישיר לעיר רומא עצמה. המלחמה החלה בבית ספר לגלדיאטורים בקפואה הנמצאת כ-200 ק"מ מרומא, כאשר 78 גלדיאטורים התרעמו על היחס המחפיר לו זכו מאדונם, מרדו בו ובמשך השנתיים שלאחר מכן הטילו אימה על אזרחי רומא. בזמן זה גדל צבא העבדים המורדים והגיע לשיא של 120,000 מורדים, תוך שהוא מנצח בקרב מספר רב של ליגיונות רומאיים.
ניצחון העבדים על הפראיטורים הרומאים בקרב על הר הוזוב הגביר את קצב הצטרפות העבדים למרידה, וכך חזק את מחנם משמעותית. עבור הרומאים, תבוסת הצבא בידי צבא עבדים לא נתפש רק כהשפלה אלא גם הביא לתפישה כי המרד התפתח לכדי איום ממדרגה ראשונה. על מנת להתמודד עם איום זה החליט הסנאט להטיל למערכה את שני הקונסולים של שנת 72 לפנה"ס במטרה לחסל אחת ולתמיד את המרד. הקונסולים, לוקיוס גליוס פובליקולה (Lucius Gellius Publicola) וקורנליוס לנטולוס קלודיאנוס (Cornelius Lentulus Clodianus) יצאו לדרך מיד.
למרבה התדהמה הצליח ספרטקוס להנחיל מפלה לשני הקונסולים, תוך שהוא תוקף כל אחד מהם בנפרד. לאחר נסיגת הקונסולים הקריב ספרטקוס שלוש מאות שבויים רומאים לזכרו של קריקסוס, והחליט בכל זאת לצאת למתקפה על העיר רומא, בראשות צבא בן 120,000 מורדים. בדרכו אל העיר נתקל ספרטקוס בשנית בצבאותיהם המאוחדים של שני הקונסולים בפיקנום (Picenum) .לאחר קרב עיקש ניצח ספרטקוס את הקונסולים המאוחדים. ספרטקוס הבין לאחר הקרב בפיקנום כי אין בכוחו לכבוש את העיר רומא. זאת מאחר שכוחותיו הורכבו רק מעבדים ועריקים שלא נהנו אפילו מעיר אחת כבת-ברית.
הלחימה הגיעה אל סיומה בקרב גדול, במהלכו תקף צבאו של (פוליטיקאי רומי שנודע בשל עושרו הרב) את צבא המורדים, והנחיל להם מפלה, שבמסגרתה מצאו את מותם כמעט כל העבדים המורדים, ביניהם גם מנהיגם ספרטקוס.
קראסוס, אחד האכזריים ביותר בין מפקדי הצבא הרומאי, יצא לקרב בראש 8 לגיונות – 6 שהיו כבר בפיקודו ו-2 שנוספו לו מן הקונסולים המודחים.
לאחר חיסול המרד נצלבו כ-6,000 מורדים לאורכה של הדרך בין קפואה ורומא, וקראסוס עצמו זכה למצעד ניצחון (Ovatio).
ואם הגעתם עד לכאן אל תשכחו לעשות לייק לדף שלנו בפייסבוק , "רגעים היסטוריים" , דף מרתק ( באחריות!)
מקורות המידע
רבקה שפק-ליסק , מתי ואיך נוצרה התפוצה היהודית , כרך א' , התקופה העתיקה, הוצאת מערכת , קיבוץ דליה 2017
חיי יום יום ברומא : עבדות ופדות
ד"ר רבקה שפק ליסק . "מכירת שבויים לעבדות בשווקי האימפריה הרומית "
Slavery in ancient Rome – Wikipedia
Kehoe, Dennis P. (2011). "Law and Social Function in the Roman Empire". The Oxford Handbook of Social Relations in the Roman World. Oxford University Press.
Overview of Slavery in Ancient Rome – the Roman Slave Markets and Life of the Slaves
John Byron, “Archaeological Views: A Tale of Two Slaves,” Biblical Archaeology Review, July/August 2013.
7