עזה במלחמת העולם הראשונה , גלות וחורבן

דותן הלוי, "עזה ואנשיה: גלות וחורבן",   זמנים , רבעון להיסטוריה , גיליון  מספר 126, אביב 2014 , עמודים עמוד 40-51.

עורך-אורח של גליון  "זמנים", אביב 2014  : פרופסור עמי איילון.

סיפורם הקשה של העיר עזה ותושביה במלחמת העולם הראשונה אינו מוכר בספרות הזיכרון ובספרות המחקר של תולדות המלחמה אלא בקוויו הכלליים ביותר. משום מיקומה בקו החזית הצבאית העות'מאנית־הבריטית, הפכה העיר השלישית בגודלה בארץ (אחרי ירושלים ויפו) לזירת קרבות הרסנית באביב-קיץ 1917. כל תושביה, כ־40 אלף נפש, פונו בצו צבאי עות'מאני ונפוצו לכל עבר, ברחבי הארץ ומחוצה לה, והעיר עצמה נחרבה בפעילות מלחמתית. הסיפור של עזה, כותב דותן הלוי, הוא אמנם מקרה קיצוני ולא־מייצג. אבל היעדרו מן המורשת הכתובה יש בו כדי לשקף את השתיקה המאפיינת היבטים רבים של הוויית המלחמה בארץ, בייחוד בחברה הערבית שמיעטה לתעד את קורותיה. עם זאת, המאמר מעיד שהמקורות הקיימים מאפשרים שחזור של האירועים האלה, לפחות באופן חלקי.

סיכום המאמר נכתב ע"י עמי סלנט , עורך  "רגעים היסטוריים"

בהיסטוריוגרפיה של המלחמה נודעה המערכה על עזה כְזו שפתחה את השער בפני הבריטים לכיבוש ארץ ישראל וסוריה. הקרבות נבחנו מקרוב ושוחזרו, עד לרמת העמדות שבהן שכנו החיילים, בעשרות מאמרים וספרים, והשלכותיה הרחבות של ההחלטה הבריטית לכבוש את הארץ נדונו באריכות. ואולם השיח ההיסטורי טרם בחן את קורות העיר עצמה ואת גורל תושביה, הן כשהייתה לשדה קרב והן לאחר מכן. המאמר המרתק של דותן הלוי  מבקש לדון בפינוי העיר מתושביה, בגורל התושבים ובהרס שהתחולל בעיר, וכן בניסיונות לשיקום העיר בתקופת המנדט כדי להדגים את השלכותיה של המלחמה.

בסוף חודש פברואר 1917 השלים הצבא הבריטי את התקדמותו במדבר סיני וכבש את ח'אן יונס. הצבא העות'מאני, שהתייצב על קו עזה-תל שריעה-באר־שבע, התכונן לקרב בלימה בלתי־נמנע כדי לסכל את כניסת הבריטים לארץ. ברי היה כי הבריטים עתידים להתקדם בנתיב הכניסה ההיסטורי דרך העיר עזה, שהפכה במהלך חודשי החורף למתחם צבאי מבוצר. עזה באותם ימים הייתה העיר השלישית בגודלה בארץ ישראל, אחרי ירושלים ויפו.

המדריך הצבאי שהופץ בצבא העות'מאני קבע, כי מספר תושביה הוא 40 אלף איש, אומדן שבו תומכים מקורות רבים בני הזמן.

עקב גיוס הגברים לצבא העות'מאני וצמצום הפעילות החקלאית בכפרים שהקיפו את העיר עזה , שווקיה נדמו ואוכלוסייתה, כמו בשאר חלקי הארץ, עסקה בהישרדות בימי הרעב ואי־הוודאות.

אירועי החורף בשנת 1917 העלו את העיר עזה ותושביה על נתיב שונה מזה של שאר חלקי הארץ: בעקבות הפגזת יפו ורמלה על־ידי ספינות מלחמה ומטוסים בריטיים ב־25 בפברואר 1917 , הוחשו ההכנות העות'מאניות לקראת תקיפה קרקעית בריטית של ערי החוף. בעזה המשמעות של תכונה זו הייתה פינוי כללי של האוכלוסייה האזרחית.

בצילום : קציני הצבא התורכי בהיערכות באזור רפיח , 1917

את ראשוני היוצאים מהעיר עזה פגש יום למחרת משה סמילנסקי: "כל הדרכים מלאות חבורות חבורות של גולים ועל פני כולם חותם הרעב והאסון", כתב בזיכרונותיו. הגולים סיפרו לו כי אנשי צבא תורכיים עברו מבית לבית, היכו את יושביהם בשוטים ולא התירו להם לקחת עמם דבר, למעט צידה מועטה לדרך (משה סמילנסקי, זכרונות, כרך עשירי, תל אביב: התאחדות האיכרים בארץ ישראל, תרצ"ה, עמ' 197-196).

פינוי העיר עזה, כמו גם פינוי יפו אחריה, לא היה מהלך אימפולסיבי לא־מתוכנן. בניגוד לאופן שבו הוצגו החלטותיו של גֶ 'מאל פאשא בהיסטוריוגרפיה היהודית והערבית, עדויות שונות מעלות, כי מאחורי פקודות הפינוי עמד היגיון צבאי סדור, שנבע מהבנה נכונה של התמונה המרחבית של המלחמה.

יש לבחון גם את המניעים שהביאו לפינוי העיר. בעיני בני התקופה הצטייר גֶ 'מאל פאשא, שכונה בפי הערבים גם "אל־סַפאח" (שופך הדמים), כמי שפועל מתוך חשדנות, נקמנות ואכזריות בהתייחסו לתושבי הארץ.

שמועות שהתהלכו בארץ סיפרו, כי סיבת הגירוש מעזה הייתה מכתב שנפל לידיו, ובו קריאה לתושבים מהקונסול הבריטי בעיר לפני המלחמה להישאר במקומותיהם, שכן עוד מעט יבואו הבריטים להצילם. הגנרל הגרמני קְרֶס פון קרֶסֶנשטיין (Kress von Kressenstein), ראש מטהו של גֶ'מאל פאשא ) ומאוחר יותר מפקד הכוחות העות'מאניים בחזית הדרום, טען, כי "שנאתו היוקדת" של גֶ'מאל פאשא לערבים הביאה אותו לקבל את החלטת הגירוש: "על אף מחאותיי, אוכלוסייתה של עזה גורשה אל תוך הארץ", כתב בזיכרונותיו. "חששתי כי הדבר יוביל למעשי זוועה, כפי שאירע בעת גירוש הארמנים. גֶ 'מאל פאשא הודה בפניי בגלוי כי השיקולים שהביאו אותו לנקוט צעד זה היו פוליטיים פנימיים, ולא צבאיים. בכך סכר את פי" (פרידריך פרייהר קרס פון קרסנשטיין, עם התורכים אל תעלת סואץ, תל אביב: מערכות, 2002, עמ' 194).

הגירוש וחורבן העיר שבא אחריו נבעו מרצונו של ג'מאל פאשא להתנקם בעיר ולהחריבה עד היסוד. רעיונות אלה, צריך לומר, יש להם על מה להתבסס: גֶ 'מאל פאשא נקט יד קשה נגד הלאומיים הערבים, ובעזה לא חסרו כאלה. בשנים שלפני המלחמה חלחלה גישת המפלגה הדה־צנטרליסטית האופוזיציונית לעיר וקנתה לה שביתה בקרב רבים מנכבדיה. עד המלחמה היו כבר ל"אגודות הסתרים" הערביות סניפים וחברים בעיר, מהם הוגלו אחדים במהלך שנת 1916 לאנטוליה.

ביודעו כי הצבא הבריטי עשוי לתקוף בכל יום, ביקש גֶ 'מאל פאשא להכין את זירת המערכה לקרב. על־פי היגיון זה הוא פעל, הן מבחינת האופן שבו בחר לבצע את הפינוי, הן בקביעת המקומות שפונו, והן באופן שבו עקב אחרי הפינוי. שיטת ההגליה הידועה בשם "סורגון" (sürgün), שכוונה כלפי אוכלוסיות או יחידים, הייתה נהוגה בהיסטוריה העות'מאנית ושירתה מטרות פוליטיות ודמוגרפיות שונות בתוך המרחב הגאוגרפי האימפריאלי.

חורבן העיר

הצבא הבריטי ידע על פינוי העיר. חייל ארטילריה עות'מאני ערק מחזית עזה ב־10 במרס והסגיר את עצמו לפטרול בריטי בח'אן יונס. הוא סיפר בחקירתו, כי כל תושבי עזה "עזבו את העיר לצפון" אחרי פקודה שניתנה מירושלים.

כשבועיים לאחר מכן דיווחה מחלקת המודיעין באל־עריש למטה בקהיר, כי מרוקאי בעל נתינות צרפתית שהיה כלוא בבית־הכלא העות'מאני בירושלים נמלט, חצה את הקווים והגיע אל המפקדה באל־עריש. בחקירתו סיפר, כי "אוכלוסיית העיר עזה מוּצֵאת ממנה" וכי יפו לא פונתה. יום למחרת, ב־26 במרס, תקפו הבריטים את עזה, אך הלחימה העיקשת של הכוח העות'מאני, וכן טעויות בהבנת תמונת  הקרב בפיקוד הבריטי, מנעו בעדם מלכבוש את העיר.

בסוף אותו יום, כשפרשים בריטים כבר עמדו על המעוז החשוב עלי אל־מוּנטַר (מדרום־מזרח לעיר ) ואחרים צעדו ברחובותיה, ניתנה פקודת נסיגה והם עזבו את שדה הקרב והשאירו אחריהם 523 הרוגים. יומיים לאחר מכן פקד גֶ 'מאל פאשא לפנות את יפו ותל־אביב. הקשר הסיבתי בין שני האירועים ברור לעין, כפי שהסביר גֶ'מאל פאשא עצמו: ההצלחה בעזה הוכיחה את הנחיצות בפינוי התושבים גם מיפו.

גם את תושבי יפו לא הפתיעה פקודת הפינוי הפתעה גמורה; השמועה על הפינוי מעזה נפוצה תוך ימים ספורים ועוררה בהם דאגה רבה. מאיר דיזנגוף, בחשש מן הבאות, אף נסע ללמוד את דרכי ההתארגנות של הפליטים ברמלה.

ב־19 באפריל ניסו הבריטים לכבוש את עזה בפעם השנייה, אך גם ניסיון זה לא עלה יפה ותוצאותיו לבריטים היו אף קשות יותר מבמתקפה הראשונה.

בחודשים שלאחר מכן עסק כל אחד מהצדדים בחזית עזה בהתבצרות, ברענון ובשינוי סדר הכוחות, ובהעמדת שדֵרה פיקודית חדשה. על אף שהייתה זו תקופה ללא קרבות, נמשכה הלחימה למעשה כל העת. את תפקיד הרגלים והפרשים תפסו כעת תותחי הארטילריה, המטוסים, וספינות המלחמה בים, שהאירו את לילות המדבר בהפגזותיהם והפילו חללים בקרב שני הצבאות. הארטילריה הבריטית פיצתה במהלך החודשים האלה על היכולות העלובות שהציגה בקרבות על עזה, ויחד עם המטוסים המפציצים הבריטיים היכתה בעיר ובסביבותיה ללא רחם. ימי "המערכה הסטטית" האלה היו גם ימי אסונה של העיר. המטוסים הבריטיים, שאיתרו את המקומות שבהם התבצרו חיילים

בתוך בתי העיר, העבירו לסוללות התותחים באופן יומיומי נתוני יעדים ויחד ניסו להשמיד רבים ככל האפשר.

גם הצבא העות'מאני לא היה פסיבי ותקף אף הוא בארטילריה ובמטוסים. אחת ההתקפות בחודש מאי פגעה בבית־החולים הבריטי בדיר אל־בַּ לח וגרמה לאבדות רבות. בתגובה המטיר חיל האוויר הבריטי על העיר וסביבותיה 2.5 טונה פצצות.

יעד מרכזי של ההפגזות הבריטיות היה מצבורי התחמושת שהוחבאו בין בתי העיר. אחד המצבורים הללו הוחבא בחדר פנימי במסגד הגדול של עזה — מסגד עֻמַר אל־גַ 'אמִע אל־עֻמַרי, כנראה מתוך ההנחה שהבריטים יימנעו מלפגוע בו. מסגד עתיק זה היה הסמל הדתי החשוב של העיר.

כבר אחרי הקרב השני, באפריל, דיווחו העות'מאנים שהבריטים מכוונים אש ארטילרית אל המסגד, אולם רק בתחילת מאי נרשמה פגיעה מדויקת בו. מצבור תחמושת שהיה במסגד הגדול הופגז על־ידי סוללת תותחים בריטיים, וחמש פגיעות ישירות הביאו לפיצוץ גדול. "לצערנו הפגזה זו הביאה לנזק משמעותי למסגד", נכתב לקונית בדו"ח של חטיבת המזרח התיכון של חיל האוויר המלכותי שנשלח למשרד המלחמה בסוף אותו חודש. החיילים הבריטים, שצפו בפיצוץ מתוך שוחותיהם, היו מאופקים פחות בתיאוריהם. המבנה הגדול הילך עליהם אימים: "בכל מקום שבו הלכת הרגשת כי העיניים של התורכים צופות מראש הצריח. הצריח היה חייב ליפול והוא אכן נפל, התותחנים דאגו לכך", כתב אחד מהם, "אם לשפוט לפי עוצמת הפיצוץ שנשמע משם יום אחד אחרי הצהריים, נראה כי אכן התורכים הסתירו שם הרבה תחמושת!"

היחידות הבריטיות המועטות שנכנסו בסופו של דבר אל העיר  עזה כבשוה בלא קרב. בעוד שהכוח העיקרי, בפיקודו של אלנבי, המשיך מבאר־שבע בשעטה לכיוון ירושלים, לדידם של החיילים שהגיעו לעזה מה שהיה שדה הקרב של אתמול חזר באחת להיות עיר. המחזה הסוראליסטי־כמעט שנגלה לעיני החיילים הבריטים ביטא את הפרדוקס הזה. בתיאורי החיילים שנכנסו לעיר מתואר ההרס הרב שהתחולל בה והתנאים הבלתי־אפשריים שבהם שרד הצבא העות'מאני.

רולנדס קולדיקוט (Coldicott), מפקד פלוגה בריטי צעיר שנשלח למחנה הצבאי שהוקם בפאתי עזה אחרי הקרב בבאר־שבע, יצא עם אחד מקציניו לתור את העיר. לבד מסקירה נרחבת של ההרס בעיר, שלפי תיאורו "לא נראה אפילו בצרפת",

החודשים שבהם ישבו החיילים הבריטים בעיר הנטושה  עזה תועדו באריכות על־ידי מחלקת הקולנוע של משרד המלחמה הבריטי . באופן אירוני, מראות העיר החרבה והריסות המסגד הגדול הוקרנו ביומני הקולנוע בלונדון כמייצגים את התקדמותו המוצלחת של הצבא בחזית ארץ ישראל, עוד לפני שאנשי עזה עצמם חזו במצבה של העיר.

בצילום : גדוד החיילים הבריטים במסע רגלי מסיני אל עזה , 1917

 בעדויות של החיילים הבריטים מוזכרים לעתים אנשים יחידים המסתובבים בין חורבות העיר. אולם כיבוש העיר לא הביא באופן מידי לחזרתם של תושביה,

עם שובם של אנשי עזה אט־אט אל העיר, החלו להתברר ממדי האסון. "חזרנו לעזה ומצאנו הריסות וחורבות בכל שכונה ורחוב", כתב בהג'ת עטא סְ כֵּ יכּ , "גם הבית שלנו, שהיה שכן למסגד הגדול, לא ניצל מהפגיעה ומצאנו שם שני חדרים שהגג שלהם קרס. על כך נוסף ההרס שעשו החיילים התורכים ברוב הבתים" (בהג'ת עטא סכּיכּ , זכריאת אל־סנין אל־הניה פי רבוע ע'זה אל־האשמיה, עזה, 1990, עמ' 7).

השיקום אחרי המלחמה

על ממדי ההרס שנגרם לעיר אפשר ללמוד מעדויות המבקרים בה, המתארים במהלך שלושת העשורים שלאחר המלחמה את מאמצי השיקום של המבנים ושל האוכלוסייה. בשונה מהמקובל בהיסטוריוגרפיה של ארץ ישראל־פלסטין, הרואה בימי המנדט הבריטי תקופה שעיקרה מאבק לאומי, נראה שאת קורות עזה ואנשיה בתקופה הזו יש להבין כפרק של שיקום שלאחר מלחמה. מי שהחל להניע את המאמצים לבנייה מחדש של העיר היה הנציב העליון הראשון, הרברט  סמואל. לאחר המלחמה אמד סמואל את הנזק שנגרם לעיר והציגו בפני משרד החוץ הבריטי:

העיר עזה סבלה ככל הנראה מפעילות צבאית יותר מכל עיר אחרת בזירת הפעולה, כמעט כל בנייניה נהרסו, ואפשר להשוות את הרושם הנוכחי שהיא יוצרת לזה של אזורי האסון בצרפת או בבלגיה ]…[ האוכלוסייה המקורית הידלדלה כעת לכשליש ממספרה, ובמצב ההריסות הנוכחי אין הרבה מה שימשוך את שאר התושבים לחזור, או שימשוך אוכלוסייה חדשה להתיישב בעיר.(הנציב העליון למשרד החוץ, 22 ביוני 1921, הארכיון הלאומי הבריטי, CO733.4) .

הנציב  הבריטי  העליון סמואל ומושל תת־המחוז של עזה ביקשו לקבל מהממשלה הבריטית מימון לשיקום העיר, שפליטיה החלו לחזור אליה ולהתיישב במבנים ההרוסים.

משרד החוץ הבריטי , אף ש"הבין ללב העניין", לא קיבל את הצעתו של סמואל, בטענה כי אין כל קרנות באוצר המלכותי שיכולות לממן פרויקט שכזה.

ההחלטה על התוכנית הרצויה התקבלה בסופו של דבר רק בשנת 1923. בתוכנית זו נקבע, שהממשל הבריטי ישווק מגרשים לבנייה על שטח דיונות חול של כ־5,000 דונם, השוכן בין העיר לבין

רצועת החוף. שטח זה, שהוגדר על־ידי הממשל העות'מאני כאדמת "מחלוּל" בבעלות המדינה, ולא אחת נתפש בעיני גופים ציוניים טרום המלחמה כשטח פוטנציאלי להתיישבות, הוכרז בדצמבר 1921 על־ידי הבריטים כ"אזור יער סגור" ובאופן זה נמנע בו פיתוח מכל סוג.

שיווק המגרשים שם נועד להקים קרן שממנה יוכלו בעלי הבתים בעזה ללוות כסף ובעזרתו לשקם את בתיהם. בניין הבתים בשכונה החדשה, שעתידה הייתה להיקרא אל־רִמַאל ("החולות" ), ושיקום הבתים ההרוסים בעיר, נועדו להתבצע לפי התוכנית שהוצעה ובאישור מתכנן העיר שהתמנה על־ידי

הממשל הבריטי. בעזרת מנגנון זה ביקשו הבריטים לסייע בשיקומה של עזה, ולמעשה לעצבה מחדש בתיקון ההריסות בעיר העתיקה, במשיכת מתגוררים חדשים לעיר החדשה, ואגב כך השתלטות על החול הנודד שכיסה תדיר כבישים ורחובות בעיר. מודעות הקוראות למעוניינים לקנות מגרשים פורסמו בעיתונות העברית והערבית בינואר 1925, אולם על אף ההבטחה שבתוכנית, לקח זמן רב להוציאה לפועל.

באפריל 1927, כמעט עשר שנים לאחר גירוש תושביה, סופר בעיתון דבר כי מצבה הפיסי של העיר כמעט לא השתנה:

"הריסותיה לא נבנו ולא ידוע מתי תכוננה. התושבים בעלי הבתים החרבים מתקנים פה ושם את החורבות תיקון קל ארעי עד כדי אפשרות מינימלית לגור בהן. העיר עושה משום כך רושם עגום מאוד. עומדים בנס קירות של בתים הרוסים, פה ושם שרידי בניינים וסכנה לעבור על ידם" ( דבר, 7 באפריל 1927) .

סיפורה של עזה אינו מייצג את גורלן של ערים אחרות במרחב של סוריה וארץ ישראל. היה זה מקרה ייחודי, שבו התרחשו גירוש וחורבן באותה עיר והביאו לשינוי פניה האנושיים והפיסיים. לשם ההשוואה, פרשת גירוש היהודים ומיעוט הערבים מיפו ומתל־אביב הסתיימה עם חזרתם של רוב הגולים לבתיהם, בתים שנותרו יציבים על עומדם ללא פגע. רשימות הרהיטים הסדורות שהכין "ועד ההגירה" בראשותו של מאיר דיזנגוף מבעוד מועד סייעו עד מהרה בהחזרת כל הרכוש שננטש במלחמה לבעליו ולהשבת החיים למסלולם. אולם על אף הקושי לגזור גזרה שווה מזירה אחת לאחרת, סיפורה של עזה חושף בפנינו, כי למאורעות המלחמה  פנים שונות ומגוונות .

למאמר המלא בכתב העת "זמנים"

ראה גם :

קרב עזה השני – נוסטלגיה אונליין

בצילום : גדודי החיילים התורכיים בנסיגה מהירה מא"י , 1917

6