מאת : Sivan Jeret (סיון ירט הוא דוקטורנט להיסטוריה)
האיור למעלה: קרב הפירמידות, לואי פרנסה ברון לוז'ון 1808.
ב-21 ליולי 1798 התרחש קרב הפירמידות, הקרב קיבל את שמו בזכות הפירמידות שעמדו באופק והאגדה מספרת שהן גרמו לנפוליאון לצעוק לכוחותיו "קדימה! זכרו שממרומי המבנים האלה משקיפים עליכם ארבעת אלפים שנה". קרב זה בתיאורים ערביים (החל מאותה תקופה ועד היום), מתואר כאירוע אפוקליפטי וכקטסטרופה הגדולה שקרתה למזרח התיכון ולאימפריה העוסמאנית בפרט.
קרב הפירמידות הסתיים בתבוסה מוחצת של הממלוכים, שבועיים לאחר מכן הצי של נפוליאון הובס בקרב הנילוס (אבו קיר) על ידי הצי הבריטי בראשותו של האדמירל הוריצו נלסון. ההפסד בקרב זה, חתם את גורלו של המסע הצבאי של נפוליאון, אבל זה לא מנע יציאה למסע תענוגות על ידי נפוליאון וכוחותיו במצרים, בארץ ישראל ובסוריה. בכרוז שהופץ לאחר הפלישה, נפוליאון ניסה להציג את עצמו, כידידו של הסלטאן העוסמאני והוא בא לעזור לשלטונו ולסלק את השליטים הממלוכים.
הסיבות הקונקרטיות לכיבוש הצרפתי, נבעו מהרצון של נפוליאון להגיע להודו דרך היבשה וזאת כחלק מהמאבק שהתקיים בין, בריטניה, צרפת, גרמניה ואוסטריה וכל מדינה במערב שראתה את עצמה כחלק מאותו מרוץ. הפלישה של נפוליאון, היתה הפרה של הסכמים הדדים בין האימפריה העוסמאנית ובין צרפת, שהחלו עוד בתקופתם של הסלטאן סלמיאן המפואר ופרנסואה הראשון מלך צרפת במאה ה-16. זאת היתה הברית הראשונה שהאימפריה העוסמאנית כרתה עם מדינה אירופאית, שכללה החלפת שגרירים זרים ומתן זכויות לסוחרים צרפתיים. לאחר ההפסדים של האימפריה העוסמאנית, כתבי הזכויות הללו הפכו להיות חלק אינטגראלי מהסכמי הכניעה של האימפריה.
המסע של נפוליאון לווה במדענים רבים שמיפו וחקרו את מצרים, לדוגמא במחקר זה פוענחה שפת החרטומים בעזרת אבן הרוזטה. בנוסף, מחקר זה הביא ליצירה של אגודות מערביות שתפקידם היה לחקור את המזרח וזאת כחלק מבולמוס מחקרי להוכיח את המציאות של הכתובים. האגודות שניהלו את המחקרים הללו, ביסודן היו אגודות בעלת להט מיסיונרי ובמיוחד הפרוטסטנטיות שבהן, שרצו להקים קהילות במרחב המזרח תיכוני. חלק מאותן אגודות גם אימץ קבוצות דתיות אתניות כדי שהן יוכלו לפרוש את חסותן על הקבוצות הללו (כמו החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים ואחרות).
דוגמא נוספת, מדינות שונות פרסו את החסות שלהן על מוסדות חינוך שהיו רשתות פרטיות. הפעילות של האגודות הללו, סיפקה את הבסיס המחקרי להשקעות של אנשים וחברות, בחסות המדינות השונות ובשיתוף עם האימפריה העוסמאנית, הקימו את התשתיות השונות שהאימפריה העוסמאנית נדרשה להן (רכבות, טלגרף, בנקאות, דואר ועוד).
מערכת היחסים הזאת לא החלה אחרי מסע נפוליאון, אלא היא התגברה, היות וזאת היתה מערכת קשרי מסחר בין מדינות אירופה ובין אזור החוף של אזור המזרחי של אגן הים התיכון, שנבנתה במהלך מספר מאות שנים ואת שורשיה אפשר למצוא עוד בתקופה הממלוכית. היות ומדובר באזור שניתן לשלח אליו ספינות שעוגנות במרחק בטוח ואין היא מחויבת לנמל; דבר שהוביל לפיתוח של קשרים של משפחות (שלימים יקראו בשם אפנדיה) עם מדינות זרות, אם בתחילה בתור עמילי מכס ולימים בתור צירים דיפלומטיים.
קרב הפירמידות ומסע התענוגות של נפוליאון בארץ הקודש, היה נקודת מפנה מבחינה מבחינת המזרח התיכון. רק בשל, קיבוע הסוגיה של הבעיה המזרחית. בעיה זו החלה, לאחר הסכם קוצ'וק קאינרג'ה לאחר הניצחון הרוסי במלחמה העוסמאנית-רוסית (1774-1768). אחרי מסע נפוליאון, האימפריה העוסמאנית נדמתה להמאפי-דמטי וכל פרשי המלך, שמדינות זרות שמרו על השלמות של האימפריה וזאת בשם האינטרסים שהנחו את אותן מדינות.
התיאור שהבאתי פה על השינויים שחלו באימפריה העוסמאנית, הינו על קצה המזלג ואין הוא מכיל בתוכו את ההשפעה של הצהרת גולהאנה האט-אה שריף (הצהרת ארמון הורדים הנעלה) והתנט'ימאת ובנוסף, גם לא התייחסתי לסוגיה של עליית בית מהמט עלי.
נו … צריך להשאיר גם משהו לפעם אחרת.
פורסם במקור ע"י : Sivan Jeret בקבוצת אתנאום: תרבות היסטוריה דתות אמנות
רקע היסטורי קצר על הממלוכים
הממלוכים היו חיילים עבדים שהופיעו לראשונה בשירותם של הח'ליפים של בית עבאס. במהלך שקיעתה של שושלת זו התפשט השימוש בממלוכים גם בקרב שושלות מוסלמיות אזוריות. הממלוכים הצליחו אף להקים ממלכות עצמאיות משלהם במצרים, בהודו ובאזור בגדאד.
הממלוכים היו חיילים עבדים, בני חסות שנקנו לעבדות מהוריהם הרעבים, על ידי המוסלמים. לאחר שהתאסלמו במצוות הסולטאן התורכי וגודלו להיות לוחמים, הם שוחררו מהעבדות והפכו לחיילים מקצועיים בשירות הסולטאן.
אמנם לאחר התאסלמותם הם פסקו להיות עבדים אך עדיין חויבו בנאמנות לבעליהם. ההיחלשות של שושלת בית עבאס הביאה לשימוש רב בלוחמים ממלוכים שהיו ידועים כחזקים, נאמנים ומאורגנים היטב. אך בעקבות ההתפוררות של השלטון העבאסי התחזקו הממלוכים מאד בעולם האיסלמי. בהדרגה, משירות הח'ליפים של בית עבאס המוסלמי, הם הרגו את הסולטאן והפכו בעצמם לשליטים, לאחר שהביסו את המונגולים בקרב. הם עתידים להקים איפריה שתשלוט במזרח התיכון במשך 250 שנה.
במאה ה-13 הם הקימו סולטנות ממלוכית במצרים ובהמשך הצליחו הממלוכים להקים ממלכות משלהם גם בהודו ובאזור בגדאד. הם כבשו את סוריה וגם את עכו והצליחו להבריח מהארץ את הצלבנים.
פירוש המילה ממלוכים הוא "נקנה", רמז להיותם עבדים קנויים.
בייברס (1277-1260), המפורסם שבשליטים הממלוכים, ייסד את השושלת הראשונה של הממלוכים והיה המחוקק שקבע את דמותה של ממלכת הממלוכים עד אחריתה, כ-250 שנה מאוחר יותר.כמו צלאח א-דין לפניו הוא איחד את מצרים וסוריה המוסלמיות למדינה אחת.
ב-1260, ניצח בייברס, יחד עם המצביא קוטוז את המונגולים בקרב עין ג'לוד (עין חרוד). הממלוכים המצרים הדפו את המונגולים והשתלטו על סוריה וא"י עד הכיבוש הטורקי-עות`מאני בשנת 1517. בראש הגייסות המונגולים עמד המצביא כתבוגא. קוטוז, שהיה הסולטן הממלוכי באותה שעה, גייס את האמירים השונים על מנת למנוע מהמונגולים את כיבוש מצרים. קוטוז דאג גם לוודא שהצבא הצלבני, שהיה הכוח הצבאי העיקרי בארץ ישראל, וריכוזיו העיקרים היו לאורך החוף ובגליל, לא יתערב. שני הצבאות – הממלוכים והמונגולים, נערכו לקרב הכרעה בעין ג'לות . ניצחון זה רומם את יוקרתם של הממלוכים מכיוון שעד לתבוסה זו, היו המונגולים בלתי מנוצחים ופרשו את האימפריה הכבירה שלהם מחופי סין ועד לקצה המערבי של אסיה ומרכזה של אירופה. הראשונים שניצחו את המונגולים היו הממלוכים, בני גזעם.
תוצאותיו של קרב זה קבעו את השתלטותם של הממלוכים גם על מרחבי סוריה וחשפו את חולשת הצלבנים שנשענו בעיקר על ציים אירופים שקישרו עם אירופה וסחרו עימה.
זמן קצר אחרי הקרב, רצח בייברס את קוטוז ועלה לשלטון. בשנים הראשונות לשלטונו במיגור הצלבנים שנותרו בארץ ישראל. במשך 17 שנות שלטונו קיצץ בייברס, אט-אט במה שנותר מממלכת ירושלים הצלבנית. ב-1263 כבש את הר תבור ונצרת. ב-1265 קיסריה וארסוף. הוא נקט באסטרטגיה של הרס ערי החוף על מנת להקטין את כדאיות כיבושן בידי הצלבנים, שעלולים היו לשוב לארץ ישראל במסע צלב חדש. הוא הרס לחלוטין את המצודות שבערי הנמל ובאבניהן מילא את הנמל והוציא אותו מכלל שימוש. כך נמנעה הגשת סיוע ימי לצלבנים וכמו כן המסחר הימי חייב היה לעבור דרך ערי מצרים במקום דרך ערי ארץ-ישראל. ב-1266 הטיל בייברס מצור על צפת. מצודת צפת נפלה כתוצאה מהסכם כניעה ובייברס ערף את ראשיהם של 700 אבירים טמפלרים ושיפד אותם על החומות.
בראשית המאה ה-14 כבר הספיקו הממלוכים להרחיב את שלטונם עד חצי האי ערב ומאז, היו השריפים של מכה ומדינה מתמנים על ידם. אפילו תימן העצמאית, שבראשה המלכים לבית רסול, נאלצה להעלות מס לקהיר. השולטנים הממלוכים שלחו מסעות צבאיים לנוביה והביאו משם עבדים. הח'וּטבה, דרשת יום השישי, היתה מושמעת לכבודו של השולטן הממלוכי. גם בערים מרוחקות כטריפולי ותוניס. מצרים היתה לגורם שיש להתחשב בו ברחבי העולם המוסלמי, אם כי סמכותו הממשית של השולטן לא חרגה מעבר לפרת בצפון מזרח ולאסואן שבדרום מצרים.
המורשת שהנחילו הממלוכים למצרים היא אולי אחת הייחודיות ואולי המוזרות בתולדותיה של ארץ זו. חברות עבדים, שהובאו מחוץ לארץ, כדי לחזק את שלטונם של נסיכים, דחקה את רגלי אדוניה ושלטה במדינה במשך שתיים וחצי מאות. הממלוכים, שהיו מעמד לוחמים מיומן, התבדלו מהעם המצרי בו שלטו. בדרך זו היוו אוליגרכיה צבאית במלוא מובן המילה. למרות שהם היו מסוכסכים בינם לבין עצמם, מעולם לא הצליחו המצרים לקרוא תיגר על שלטונם. הם היו כוח אשר תמך בשולטן, בשליט, אך לא בעם. נאמנותם של הממלוכיים היתה נתונה למפקדיהם בלבד ואלו מצדם, שמרו אמונים לשולטן כל עוד סיפק להם אחוזות. מכיוון שהממלוכים היו ארגון צבאי מופרד ומובדל, לא היה בידי הרעיונות שצמחו בארמונותיהם או בקסרקטינים שלהם כדי להשפיע על המבנה המסורתי של ההמונים.
0