הילד מפרדסיה שמצא את ראשה של אלת הפריון: כאשר איתי הלפרין בן ה-8 יצא עם משפחתו לטיול בשפלת יהודה, הוא בטח לא שיער בנפשו שימצא חפץ עם משמעות ארכיאולוגית גדולה. אנשי רשות העתיקות שבדקו את הפסלון שהוא גילה, קבעו כי מדובר בראש של אלת הפריון מהמאה ה-8 לפני הספירה.
בסוף השבוע האחרון טיילה משפחת הלפרין בתל בית שמש, ובמהלך הטיול הבחין איתי בחפץ עגול באדמה. כאשר בחן את החפץ, העשוי חרס, הופתע לראות כי מדובר בראש של פסלון. בדיוק כמו שמצופה ממנה, המשפחה מיהרה לדווח על הממצא המעניין לרשות העתיקות שאנשיה הגיעו לפגוש אותם.
אלון דה גרוט, מומחה רשות העתיקות לתקופת הברזל, זיהה את הממצא כראש פסלון של אלת פריון. לדבריו, "צלמיות כאלו, בדמותן של נשים עירומות המסמלות פריון, היו נפוצות בבתיהם של תושבי ממלכת יהודה מהמאה ה-8 לפני הספירה ועד לחורבנה של הממלכה על ידי הבבלים בימי צדקיהו" (שנת 586 לפנה"ס). דה גרוט הוסיף ש"הצלמיות הללו משמשות במחקר כפריט מזהה של אזור השליטה של ממלכת יהודה".( מקור וקרדיט : אינדיאנה ג'ונס בן 8: מצא פסלון של אלת הפריון – חדשות)
הצלמיות הקדומות ביותר במזרח הקרוב הופיעו במהלך התרבות הנאטופית, כ-15,000-11,500 שנה לפני זמננו, וביתר שאת בתקופה הנאוליתית קדם-קראמית (מחצית האלף ה-9 לפנה"ס – ועד סוף האלף ה-6 לפנה"ס). באירופה ובצפון אסיה נמצאו צלמיות המתוארכות לתקופה הפלאוליתית העליונה (18,000-43,000 לפנה"ס) הנקראות צלמיות ונוס. אלה צלמיות של אישה שמנה או בהיריון מתקדם. משמעותן התרבותית אינה ידועה מהתקופה הפרהיסטורית ועד התקופה הרומית, התפתחו צלמיות החרס באופן שונה מאזור לאזור. במאה ה-5 חדל ייצור צלמיות החרס כמעט לחלוטין, ככל הנראה בעקבות השתלטות הנצרות וזיהוי הצלמיות עם האלילוּת.
בחפירות ארכאולוגיות נמצאו אלפי צלמיות בבתים, במבני ציבור, בקברים ובמקדשים. צלמיות נמצאו אף בבורות גניזה, שהיו קשורים למקומות פולחן. שכיחותן של הצלמיות בממצא מעידה על הפופולריות הרבה שלהן בעת העתיקה. הצלמיות היו זולות, פשוטות יחסית לייצור ונוחות לנשיאה. לאורך ההיסטוריה הן שימשו פסלונים להקדשה במקדשים, בפולחנים ביתיים וכמנחות קבורה. כן שימשו צלמיות צעצועי ילדים ואף חפצי נוי. בתרבות היוונית, שאחד מסממניה המובהקים היה התיאטרון, נמכרו צלמיות שתיארו דמויות מן המחזות המפורסמים. מלבד תיאורי אדם וחי נמצאו גם דגמי חרס של מבנים ושל רהיטים ששימשו את האדם בחייו. דגמים אלו נמצאו בעיקר בקברים והם נועדו לשרת את הנפטר בעולם הבא. בתקופות מסוימות ובתרבויות מסוימות שימשו צלמיות תחליף לקורבנות אדם ובהמה. יש צלמיות שנעשו בפיסול "חופשי", ויש שהיו אלמנט עיטורי של כלי חרס, לרוב כלי קיבול ששימשו בפולחן.
צלמיות שנמצאו במקדשים ובבורות גניזה הובאו למקומות המקודשים בידי המאמינים. בבבל ובאשור נמצאו צלמיות ולוחיות חרס ועליהן לחשים שנועדו להגן על הבית ועל המשפחה מפני כוחות רעים. אלו ככל הנראה התרפים המוזכרים במקרא, שהיו גם קשורים להגדת עתידות (בראשית לא, לד; יחזקאל כא, כו; זכריה י, ב). בבראשית רחל לקחה את התרפים מבית אביה לבן שם נאמר "וְרָחֵל לָקְחָה אֶת-הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת-כָּל-הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא". המילה היא במקורה חתית (tarpi). המילה ייצגה בתחילה את הרוח המגנה, ואחר-כך כוונה גם לחפץ שייצג אותה, הצלמית או הפסל.
צלמיות בכנען
במחצית השנייה של האלף ה-2 לפנה"ס, בתקופת הברונזה המאוחרת, הופיעה שיטת הייצור בתבנית בכנען, תבליט על גבי לוחית פתוחה. תקופה זאת עשירה יותר מקודמותיה בצלמיות ובפסלים.[7] צלמיות אלה היו זולות לייצור ולכן גם עניי העם יכלו לרכוש אותן, כתוצאה מכך הפכו הצלמיות לחפץ המוני שלא נמצא רק בידי בעלי האמצעים, שיכלו לרכוש צלמיות של ברונזה וזהב.[8] בצלמיות הכנעניות ניכרת השפעה מצרית לצד השפעה מסופוטמית, וזו באה לידי ביטוי בעיקר בפרח הלוטוס שאוחזת הדמות, ובעיצוב שיערה המזכיר את תסרוקתה של האלה המצרית חתחור. הדמויות הנשיות מתוארות ניצבות או שרועות על מיטות, וידיהן מונחות לאורך הגוף, או תומכות בשדיים, או מכסות את איבר המין, מונחות על הבטן או אוחזות בתינוק. הצלמיות, שהכילו כנראה את דמויותיהן של אלות הפריון קֶדֶש ועשתורת, היו קמעות לפריון וללידה מוצלחת. צלמיות החרס, המתארות נשים, הן אחד המוצרים האופייניים ביותר בכנען בתקופה זו. ייצור צלמיות בתבנית פתוחה התמיד במזרח מאות שנים ובכלל זה בתקופה הרומית.
בסוף האלף ה-2 ובמחצית הראשונה של האלף ה-1 לפנה"ס הופיעו בכנען כני חרס, מהם בדמות היכלים, מעוטרים בצלמיות אדם ובעלי-חיים.
צלמיות במזרח הקרוב ובעולם האגאי הקדום
בתמונה: צלמית חרס דמוית פעמון, מנגנת בטמבורין. כלי נגינה זה היה נפוץ בקרב הנשים ושימש לליווי שירה וריקודים. תקופת הברזל ב2 המאה ה-8 לפנה"ס. משקמונה.
פסלון עתיק שנמצא בדרום הארץ מערער את תפיסות הארכיאולוגים …
מציאת הצלמית בדמות אלת פריון, שמזוהה עם התרבות הירמוכית שהתקיימה לפני כ-7,400 שנה בצפון הארץ, מעלה את שאלת הקשר בינה לבין תרבות הדרום השונה ממנה, שהתקיימה במקביל.
פסלון קטן יכול לשנות את תפיסת הארכיאולוגים לגבי הפולחן בארץ, לפני 7,000 שנה. הפסלון, בדמות אלת הפריון, נמצא בחפירת הצלה לקראת הנחת קו מים חדש על ידי חברת מקורות סמוך למושב בית חלקיה שבדרום.
בחפירה איתרו ממצאים משלוש תקופות פרה־היסטוריות. הממצאים הקדומים ביותר מתוארכים לתקופה הניאוליתית הקרמית, כ-5,000 שנה לפני הספירה. בין ממצאי חרס רבים מצאו חוקרי רשות העתיקות גם פסל קטן בדמות אשה בריאת בשר עשוי טין (בוץ) שנצרף באש.
הצלמיות הללו משויכות לרוב לתרבות המכונה בשם התרבות הירמוכית שהתקיימה בצפון הארץ לפני כ-7,400 שנה. זו תרבות שונה מזו שנמצאה בחפירה סמוך למושב בית חלקיה בדרום, המכונה תרבות "יריחו 9". ההבדלים בין התרבויות ניכרים בעיקר באופן ייצור כלי החרס.
בעבר חשבו החוקרים כי שתי התרבויות נבדלות זו מזו כרונולוגית וכי "יריחו 9" החליפה את התרבות הירמוכית. הסברה המקובלת היום היא ששתי התרבויות התקיימו במקביל באותה התקופה, אך נבדלו זו מזו במרחב: התרבות הירמוכית בצפון ו"יריחו 9" בדרום. מציאת הצלמית, שמזוהה באופן מובהק עם התרבות הירמוכית, והצטרפותה לשתי הצלמיות האחרות שהתגלו בדרום, מעלה שוב את שאלת הקשר בין שתי התרבויות הללו.
"אני חושב שזו בסופו של דבר תרבות אחת עם הבדלים באופן ייצור הקרמיקה", אומר ד"ר אדווין ואן דן ברינק, שניהל את החפירה יחד עם יצחק מרמלשטיין, "בשבילנו החוקרים זה עניין גדול, אבל בעבור האנשים שחיו באותה התקופה ההבדלים לא היו מאוד חשובים. כנראה שהייתה להם מערכת אמונות אחת".
מקדש ומצבור נדיר של כלי פולחן מתקופת המקרא נחשפו בתל מוצא
עדויות נדירות לאופי חיי הדת והפולחן מראשית ימי ממלכת יהודה נחשפו לאחרונה בתל מוצא שממערב לירושלים. בחפירות שעורכת רשות העתיקות בימים אלה באתר הארכיאולוגי תל מוצא לפני עבודות לביצוע כביש 1 החדש
הממצאים, המתוארכים לראשית ימי המלוכה, ובהם – בין השאר, צלמיות חרס של גברים ושל סוסים, מהווים עדות נדירה לפולחן בסביבות ירושלים של ראשית תקופת המלוכה
נחשפו בחפירה של רשות העתיקות לפני עבודות לביצוע כביש 1 החדש ע"י חברת נתיבי ישראל
עדויות נדירות לאופי חיי הדת והפולחן מראשית ימי ממלכת יהודה נחשפו לאחרונה בתל מוצא שממערב לירושלים. בחפירות שעורכת רשות העתיקות בימים אלה באתר הארכיאולוגי תל מוצא לפני עבודות לביצוע כביש 1 החדש משער הגיא אל ירושלים ע"י חברת "נתיבי ישראל" (מע"צ לשעבר), נחשפו מבנה פולחני (מקדש) ומצבור של כלי פולחן בני כ-2,750 שנה.
לדברי אנה אייריך, ד"ר חמודי חלאילה ושועה קיסילביץ, מנהלי החפירה מטעם רשות העתיקות, "המבנה הפולחני בתל מוצא הינו ממצא יוצא דופן ובולט על רקע היעדרם הכמעט מוחלט של מבני פולחן בני התקופה ביהודה בתקופת קיומו של בית המקדש הראשון. ייחודו של המבנה בולט אף יותר בשל קירבתו לבירה ירושלים, המשמשת כמרכזה הפולחני המרכזי של הממלכה באותה עת". לדברי החוקרים, "בין השאר, נמצאו במקום צלמיות חרס של גברים, האחד מזוקן, שפשרם עדיין אינו ידוע".
לסקירה המלאה המלאה של רשות העתיקות
הפולחן המואבי הקדום והצלמיות
מקדש עתיק בן 3,000 שנה שנחשף בירדן, מעניק הצצה לפולחן המואבי הקדום. …חשפו בירדן מקדש בן 3,000 שנה מתקופת הברזל ובו אוצר של צלמיות עתיקות .
חפצי הקדושה שהתגלו במקדש נוצרו מאבני סיד, בזלת, חימר וברונזה, ומלמדים לפי אל-סעד על הפולחן הדתי המורכב של ממלכת מואב התנ"כית: "היום יש בידינו עדות חומרית, הוכחה ארכיאולוגית ברורה לקדמה הטכנולוגית הגבוהה של אותם ימים".
הארכיאולוגים חשפו במקום כ-300 קדרות, צלמיות וכלי קודש ששימשו לפולחן באתר. אל-סעד אומר כי נדיר לגלות כל-כך הרבה פריטים מתקופת הברזל במקום אחד. החפירות במקום החלו כבר בשנת 2000 בשיתוף עם אוניברסיטת לה-סיירה שבקליפורניה, אך מרבית הממצאים התגלו רק בחודשים האחרונים.
3
