תקציר ספרו של פרופסור בני מוריס , הדרך לירושלים, גלאב פשה , ארץ ישראל והיהודים,  עם עובד , 2006 .

גרסה מס' 2 ,  20 למאי  2020 , ממצאים חדשים של פרופסור מאיר זמיר

סיכם : עמי סלנט , מידען  ועורך האתר "רגעים היסטוריים"

בצילום למעלה : גאלב עם המלך עבאללה , יום לפני הירצחו של המלך

מי היה הקצין הבריטי ג'ון בגוט גלאב (Glubb) אשר פיקד על הלגיון הערבי בירדן במלחמת העצמאות . הצלחתו של גלאב היית, בלי ספק, הישג צבאי גדול, ומה גם הישג משמעותי יחיד של כל הצבאות הערביים הפולשים, ואכן אפשר לומר, כי הלגיון של גלאב היה הצבא הערבי היחיד שנחל ניצחון על הישראלים במונעו מהם שליטה על לטרון, על חלק הארי של הגדה המערבית , ועל ירושלים המזרחית ובלבה האבן היקרה של העיר העתיקה.

הגנרל ג'ון גלאב, מפקד הלגיון הערבי בירדן  היה, ללא ספק,  רב ההשפעה שבכל הבריטים שנקלעו למזרח התיכון ושהו בארצותיו , וראש וראשון מקרבם בתרומתו ההיסטורית הן כיועץ והן כבונה וכמפקד כוחות מקומיים .

ג'ון בגוט גלאב (Glubb) בילה את רוב שנות חייו הארוכים ( 1986-1897) באנגליה , שם נולד ומת. אולם את שלושים ושש שנות פעילותו המקצועית העיקרית כאיש צבא עשה במזרח התיכון , רובן באמירות עבר-הירדן- אחר כך בממלכת עבר-הירדן – שב1948 הייתה לממלכה ההאשמית של ירדן. במקום זה הרים את תרומתו העיקרית להיסטוריה.

גלאב נולד בעיר פרסטון למשפחה מן המעמד הבינוני, שבניה היו משרתי ציבור ואנשי ציבור. כסגן בחיל ההנדסה נשלח לחפרות פלנדריה בשלהי 1915 , שם בילה את שלוש השנים הבאות ונפצע פעמיים (פעם קשה) . בחיילות ראה את האציל שבמקצועות . לדעתו  חיילים מבלים את רוב זמנם לא במשימות של הרג אלא ביחסי אחווה. "חיילים נשלטים על ידי אתוס נעלה של "אחווה" ורעות כתב בזיכרונותיו.

גלאב היה אדם מסוגר ובודד ביסודו, ידע במהלך חייו שלוש תקופות אחווה – בחפירות עם חבריו לנשק בני ארצו  במלחמת העולם הראשונה, עם חייליו הבדוויים ב"חיל הגמלים המדברי" בעיראק בשנות ה20, ולבסוף בין 1930 ו-1936 , בשורות צבא ירדן- הלגיון הערבי- תחילה כקצין בכיר ואחר כך כמפקד החיל.

חיי גלאב במזרח התיכון החלו בשלהי מלחמת העולם הראשונה. שעה שרובו של הצבא הבריטי סיים את השירות , התנדב גלאב לשירות במסופוטמיה (ארם נהריים , לימים עיראק), שנכבשה בידי הבריטים ועמדה להיות שטח מנדט בריטי. הוא הגיע לחבל ארץ זה – שהיה שסוע סכסוכים שבטיים ודתיים – ב1920 . באותם ימים לא היה לו שמץ מושג על המזרח התיכון , "תולדותיו או תרבותו" אולם הוא שיחר הרפתקאות והשתוקק לעבודה מעניינת . תחילה שירת כקצין הנדסה, אך ב1922 התמנה קצין מודיעין ושירת לאורך גבולה הדרומי של עיראק באזור מיושב שבטים, שהיה משופע בפשיטות מתוך שטחי ערב הסעודית שמעבר לגבול. הבריטים הפעילו נגד הפושטים את חיל האוויר המלכותי , וגלאב הנחה את המטוסים אל יעדיהם. בשלהי עשור ה-20   הקים גלאב את "יחידת הגמלים המדברית הדרומית", ופיקד עליה. היחידה פיטרלה לאורך גבולות ממלכת עיראק המנדטורית ופעלה בהצלחה נגד פושטים סעודים וסורים ונגד שוד אדמות.

גלאב למד בהדרגה את לשון ערביי המדבר ואת אורח חייהם והתאהב בהם- והם השיבו לו אהבה. "לגלאב היתה יכולת מצוינת לרכוש את אהדתם של הערבים ולשמר אותה, " אמר עליו אלק קירקברייד (Kirkbride ) , נציגה של בריטניה בעמאן שנים רבות.

במרוצת השנים רכש גלאב שליטה מוחלטת בערבית, פקיד ירדני אמר בשנות ה-50 על הערבית הצחה שבפיו שהיא " נהדרת ורהוטה, ומעטים הערבים היכולים להשתוות אליו" .

אין ספק , הישג לשוני זה סייע לגלאב ברכישת אהדתם של הערבים . ב1930 עבר גלאב לעבר-הירדן, שאזורי הספר שלה שימשו זירה לפשיטות שוד וגזל והיא עצמה הייתה יעד למזימות התפשטות סעודיות. הוא נתמנה בידי המלך עבדאללה לסגנו של פרדריק פיק (Peake), מייסדו ומפקדו של הלגיון הערבי ( פיק וכמה פקידים בריטיים התנגדו למינוי זה – גלאב נחשב בעיניהם לזר כל-כולו , ומה גם קצין לא-שגרתי, אולם טיעוניהם היו לשווא) .

גלאב, הקצין הממונה על אזורי המדבר, היה אחראי לשמירת הסדר ולהדיפת פושטים באזורים הגובלים בערב הסעודית ובסוריה. לצורך  משימה זו הקים כוח חדש , "הפטרול המדברי " של הלגיון. במרס 1939 ירש גלאב את תפקידו של פיק ושירת כמפקד הלגיון  הערבי שבע-עשרה שנה.

בשנות  מלחמת העולם השנייה הייתה עבר הירדן המדינה הערבית היחידה שהזדהתה כליל עם בעלות הברית ועמדה לימין בריטניה באש ובמים. בחודשי המלחמה הראשונים הורחב הלגיון הערבי, בחסות הבריטים, מחיל משטרה מדברי קטן וממוכן , ובאביב ובקיץ 1941 הוא השתתף בדיכוי ממשלתו הפרו-גרמנית של רשיד אל-כילאני בבגדד ובכיבוש הבריטי של סוריה מידי שלטונות וישי . כך היה הלגיון הערבי הצבא הערבי היחיד שרכש ניסיון קרבי במלחמת העולם השנייה, ואילו לגלאב הייתה זו התנסות ראשונה במלחמה כממלא תפקיד פיקודי בכיר. אחרי פעילותו בעיראק ובסוריה שימש הלגיון את פיקוד המזרח התיכון הבריטי בתפקידי שמירה וכחיל מצב באתרים בעלי חשיבות אסטרטגית . עד מאי 1948 פעלו יחידותיו בארץ ישראל בכפיפות לצבא הבריטי ומילאו משימות שמירה על בסיסים ומתקנים צבאיים ברחבי הארץ.

בשנת 1948, במהלך המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, פיקד גלאב על הלגיון במהלך השתלטותו על הגדה המערבית ועל מזרח-ירושלים, ובקרבות שניהול מול כוחות "ההגנה" ואחר כך מול צה"ל , ועשה זאת בהצלחה ניכרת. הוא נשאר מפקד הלגיון  בשנים 1956-1949 , שהתאפיינו בחשש מפני כיבוש הגדה המערבית בידי ישראל, שנים שבמהלכן התחוללו פעם בפעם עימותים קרביים לאורך הגבולות.

במרס 1956 , בלחץ גורמים לאומייים בירדן הדיח המלך חוסיין , נכדו של עבדאללה ושליט ירדן מאז 1953 , את גלאב בצעד נמרץ ולמעשה גירשו חזרה לאנגליה. גלאב לא ביקר אחר כך בירדן אף לא פעם אחת. את שלושת עשורי חייו הבאים בילה כגימלאי , ובמהלכם כתב ספרי זיכרונות, ניתוחים מדיניים, ביוגרפיה של מוחמד וספרי היסטוריה פופלאריים על המזרח התיכון בהווה ובעבר. בתקופה זו התחזקה אמונתו הנוצרית הדתית  (הוא שימש כנשיא "האגודה לילדים" של הכנסייה האנגליקנית) . הוא מת ב17 במרס 1986 בביתו שבמפיילד בססקס , אנגליה.

גלאב מילא תפקיד חשוב בזירת המזרח התיכון בין השנים  1930  ו1956 . כסגן מפקד הלגיון העבר-ירדני סייע בביצור האמירות וגבולותיה. אחר, בימים שמצבן הצבאי של בעלות הברית היה בשפל המדרגה , עמד כמפקד הלגיון בראש יחידותיו שסיעעו לצבא הבריטי בכיבוש עיראק  וסוריה ב1941. ב1948 פיקד על הלגיון בשיא הישגיו כאשר נחל ניצחון מוגבל במלחמה הערבית-ישראלית הראשונה. הצלחה זו , פרי הכנה צבאית היעילה שעליה ניצח ופיקודו האישי היעיל, חוללה שינוי קיצוני , גיאוגרפי ודמוגרפי בהווית ממלכת ירדן.

בשמונה השנים הבאות המשיך גלאב לפקד על הלגיון, אשר למעשה, באמצעות מערך המושלים הצבאים , המשטרה ושירות המודיעין הירדני (כולם גופים של הלגיון) , שלט על הגדה המערבית ופעם בפעם התכתש עם הישרלים לאורך גבולותיה. בעמאן היה הלגיון הערבי משענתו העיקרית של המשטר ההאשמי: בדצמבר 1955 ובינואר 1956 הוא קיים למעשה את המשטר המלוכני בתקופת משבר פנימי חמור. באותם ימי משבר , שעה שהפוליטיקאים הירדניים איבדו עשתונותיהם, ניצב גלאב כצוק איתן מכל בחינה.

השנים 1949-1956 שהתאפיינו במחזורי הסתננות ערבית לתוך ישראל ובפשיטות גמול ישראליות לתוף ירדן ( ולרצועת עזה) קיבעו משני עברי הגבול מרקם התנהגות שנתן אותותיו ביחסים הישראליים-ערביים במהלך עשרות שנים. אפשר מאד שבשנים אלה , בהנהגתו הנבונה את הלגיון הערבי סייע גלאב בדחיית כיבושה של הגדה המערבית בידי ישראל עד 1967.

בצד תפקודו בעצוב ירדן המודרנית וחלקו בסכסוך הישראלי-ערבי , מעורר גלאב עניין כמי שהיה אחד מאחרוני חבורת " האוריינטליסטים" הבריטיים , קצינים כפקידים – וכבעל ההשפעה הרבה יותר מביניהם- שבחשו בקלחת המזרח תיכונית מאז ימי מלחמת העולם הראשונה ועד מכשלת סואץ ב1956. סיפור חייו – ובכלל זה המדינויות שהיה לו חלק בעיצובן והשפעותיו על יוזמות שבהן היה מעורב- מלמד רבות על גרסה ייחודית של "שליחות האדם הלבן" ושל האנגלי-המאוהב-בערב, וכן גם משהו על הגאות והשפל של מעמד בריטניה במזר התיכון.

לאורך שנותיו בירדן הזין גלאב במישרין ובעקיפין את לונדון – את משרד המלחמה, המושבות והחוץ – במידע ובבערכות שהיה להן חלק בגיבוש המדיניות הבריטית המזרח תיכונית. דוחותיו העובדתיים התקבלו על פי רוב בהערכה, לעתים בהתפעלות,והוא הדין בחשיבותו הפורה שהתבטאה בזרם בלתי פוסק של ניתוחים ופתרונות למגוון בעיות , אולם הוא גם נטב להגזמה ולחרדה בתזכיריו.

תכונות אופי

הנציג הבריטי בעמאן קירקברייד סבור כי גלאב היה קצין מוכשר , "אך אחד האנשים הבלתי יציבים ביותר במזגם , הוא נע בין מעמקי הייאוש  או נישא על גלי אופטימיות . הוא מסוגל לזרוק הכול בהתפרצות דיכאון" ( ואמנם כמה פעמים איים גלאב בהתפטרות לאחר שממשלת בריטניה דחתה בשנת 1949 את בקשתו להגדלת תקציב

אנטישמיות

גלאב ייחס את אישוש תמיכתו של הציבור בארצות המערב בישראל , ומכוח זה את תמיכת הממשלות המערביות בה, לשליטת היהודים בתקשורת המערבית. הרהוריו בנושא זה מתובלים ביותר מקורטוב אנטישמיות.

בעיני רוב מכיריו נחשב גלאב אדם פשטני כלשהו , אם גם נבון ודבק בעקרונות מוסריים , הגיוני וישר.

אולם היו גם שראו בגלאב קודם כל , קצין אנגלי טיפוסי מכף רגל ועד ראש, אשר במרוצת תפקידיו הטמיע בהתנהלותו את העורמה ואת שיטות הסחור סחור של לוחם המדבר.

אחד הקצינים  הבריטיים בלגיון הגדיר זאת כך :

" מעולם לא ידעת מה התרחש בלבו, והוא התחיל לחשוב כערבי. כל כולו ערמומיות. היה לו מוח שיכול להבין את ההגיון של הערבים ולצפותו מראש. בארמון המלך הוא תמרן כערבי, במגעיו עם השבטים כבדווי , וכלפי לונדון כקצין בריטי. לאיש זולותו לא היה מושג על כל התמונה כולה. "

מבחינת ישראל נתפס גלאב כשכיר חרב פר- ערבי  , אם גם חידתי. בחודשים המכריעים של 1948 הוא נראה בעיני יהודי ארץ ישראל כאויב הציבור מספר אחת. בשנות ה40 המאוחרות ובשנות ה-50 הוא נחשב לאנגלי אנטישמי. במאי 1948 דיבר דוד בן גוריון אפילו על העמדת גלאב לדים באשמת פשעי מלחמה.

דברים שכתב גלאב אחרי אחרי 1956 מתאפיינים בבירור , במידה זו או זו בהטייה ובמגמתיות וסלידתו מישראל הייתה מגמתית. גלאב הוקיע את כיבוש הגדה המערבית בידי צה"ל במלחמת ששת הימים והוקיע את הפצצת חיילי הלגיון הערבי התמימים , דלי החימוש, שוחרי הטוב, בפצצות נפלם- ללא אזכור העובדה כי הירדנים הם שפתחו בפעולות האיבה לאורך גבולות הגדה המערבית, וכי ישראל חזרה וביקשה מירדן לחדול מן הירי ( הירדנים התעלמו תחילה מבקשות אלה, ואחר כך סירבו להיענות להן ) .

זיכרונותיו מ1948 נעשו אנטי-ציוניים יותר ויותר ולבשו גוון אחיד יותר.

לדעת פרופסור אבי שליים , " גלאב פשה היה באמת פרו-קונסול של האימפריה הבריטית, נאמנותו הראשונית הייתה נתונה לבריטניה" ערבים לאומיים , ירדנים ואחרים, הוקיעו את גלאב בשנות שירותו בעמאן כלא פחות מאשר "סוכן בריטי" , ורוב העיתונאים וההיסטוריונים בימנו הולכים בעקבותיהם.

אולם גלאב עצמו חזר והדגיש לאורך שנותיו בלגיון את נאמנותו המלאה להאשמים ולירדן. גלאב שנהג תדיר לחבוש לראשו כאפייה ועקאל בדויים , נהג לפתוח קטעים בנאומיו הפומביים במילים "אנחנו הערבים" (נחנא אל-ערב) . שר החוץ הישראלי משה שרת אמר עליו באמצע יולי 1948 : הוא יותר ערבי מאשר בריטי" .

שרת היטב לקלוע לאמת ממבקריו וממוקיעיו הערבים של גלאב , שכן בצומתי המפתח ההיסטוריים פעל גלאב כמשרת נאמן של הכתר ההאשמי , ולאו דווקא כסוכן ממשלת לונדון. ב1946 -1947 הוא תמך ( כאדונו המלך עבדאללה) בחלוקת פלשתינה , לפני שהממשלה הבריטית עצמה  הגיעה להכרה זו , ובאמצע מאי 1948 הוא שיגר את חייליו לכיבוש ירושלים המזרחית- צעד בעל משמעות אסטרטגית עצומה , ששר החוץ הבריטי בווין ואנשיו הזהירו מפניו זה חודשים , ובמרס 1956 , כאשר האינטרסים הבריטיים והירדניים עמדו בסתירה סביב הדחתו של גלאב- נשאר הוא עצמו שלו ורגוע ונמנע מהטחת ביקורת כלשהי במלך חוסיין הצעיר, בשקפו בכך בעליל , כמשרת המשפחה , נאמנות שאין דומה לה.

במשך רוב שלושים ושש שנות פעילותו בעיראק ובעבר הירדן סבר גלאב בבירור כי האינטרסים הבריטיים והערביים שלובים וחופפים , וכי כל שעשה עשה בשירות לונדון והערבים כאחד. בין האינטרסים הללו התקיימה זהות מוחלטת כמעט, אולם כאשר אינטרסים אלה או המדיניות הללו לא עלו בקנה אחד- כפי שאירע לרגע באביב 1948- הלך גלאב בעקבות המלך עבדאללה ושירת אותו. בעשור ה40 ובראשית עשור ה-50 של המאה העשרים עד שנת 1956 , הזין גלאב דרך קבע את ממשלת לונדון במידע מודעיני על ירדן ובעצות לגבי המדיניות הבריטית הרצויה. היו פעמים שעלה בידו לסייע בעיצוב המדיניות הבריטית כפי שאירע כאשר שכנע את בווין ואת משרד החוץ הבריטי בשלהי 1947 ובראשית 1948 לתמוך בכיבוש הגדה המערבית בידי הלגיון אבל בסיכומם של דברים , גלאב היה , מעל לכל, נושא כלים נאמן וממושמע של ההאשמים – והמצביע המוצלח ביותר של הערבים.

גלאב גדל על ברכי אליטה כפרית משרתת , בסביבה ספוגת אנטישמיות שטחית , מאופקת ומסורתית. יהודים נתפסו בסביבה זו כזרים וכלא מהוגנים ביותר. התעמתויותיו של גלאב עם הישראליים בשדה הקרב ב1948 ובהתנגשויות לאורך הגבול בשנים 1949-1956 , חידדו והחריפו את נטיותיו האנטישמיות.

גלאב והבדווים

גלאב , כערביסטים אנגלים אחרים ראה בבדווי את התכונות הנעלות ביותר של אצילות אנושית.  לדידו של גלאב , לא ניתן להפריד בין הבדווים ובין המדבר. הוא עצמו נשבה בקסמו של המדבר והבדווים . רגשות אלו נבעו אצל גלאב מעומק הלב , ועל כך מעידה העובדה כי אימץ שני ילדים בדווים פליטים ( בנוסף ליוצא חלציו היחיד גודפרי ,ולבתו המאומצת נעמי , יתומה בדווית עבר-ירדנית) .

כאשר הקים גלאב ב1930 את "משמר המדבר" שלו בעבר הירדן , גייס לכוח זה רק מבני השבטים הבדוויים , וכעבור עשר שנים , בקבלו את הפיקוד על הלגיון ואחר כך בהרחיבו אותו , שוב פנה אל השבטים הבדווים כמקור העיקרי לכוח האדם שלו . בשנות ה-50 לא הגביל גלאב את עצמו לבני השבטים של ירדן, אלא גייס גם בני שבטים  בדווים מחלקים שונים של חצי האי ערב בהרחיקו לצורך זה אפילו עד  "המפרץ הפרסי". גלאב הוא שעשה את הלגיון הערבי ואת הבדווים למושגים זהים – הבדווים הם התורמים עד היום את עיקר כוח האדם ללגיון , בייחוד לעוצבות הכוח הלוחם שלו , הרגלים והשריון .

פיקודו הממושך והמוצלח על הלגיון הערבי נתאפשר מכוח הערצתו את הבדווים .

בניית הכוח הצבאי של הלגיון

לאחר שהתרשמו הבריטים מיעילות הכוח הממוכן של גלאב (הגדוד הממוכן המדברי) שהגיע במדבר העבר –ירדני לעיראק והצליח בהתגברות מהירה על מורדי הצבא העיראקי (מרד רשיד עלי אל כילאני) החליטו הבריטים להרחיבו ולשכללו במידה ניכרת. ב1939 מנה הלגיון אלף איש, בהדרגה הורחב הכוח של הלגיון לגודל של אוגדה קטנה ( 16,000 לוחמים) ונוספו לו שריוניות וסלולות תותחים ומרגמות. אולם מרבית משימותיו היו בביטחון שוטף ומשימות אבטחה. גלאב המשיל ללחוץ על הממונים עליו בלונדון להשתתף בקרבות ולדאוג לאימונים רציפים של לוחמי הלגיון . בהדרגה ובשקט הוא הצליח להוציא יחידות של הלגיון לאימונים צבאיים ממושכים. גלאב היה נחוש להפוך את יחידות הלגיון לכוח לוחם מנוסה ויעיל והשיג את מטרותיו אלו גם ללא הסכמת הממונים הבריטיים .

במהלך החודשים שקדמו לפלישה ביקר גלאב בארץ ישראל כמה פעמים בלוויית קציני מטה שלו במטרה לאסוף מודיעין על כוחות "ההגנה" . ב1947 סייר ביפו , לוד ורמלה וביישובים ערביים אחרים.  הלגיון גם סיפק לחלק מהיישובים  הערביים כלי נשק. בינואר 1948 קיבל גלאב מהצבא הבריטי מפות מפורטות של כל היישובים היהודיים בארץ ישראל ומידע מודיעיני נוסף. האם הייתה לו כוונה לפלוש ליישובים היהודיים ?

גלאב בשדות הקרב במלחמת העצמאות 1948

ההתקפה על גוש עציון

בניגוד לדיווחים כי קציני הלגיון באזור חברון הם שיזמו את ההתקפה על גוש עציון , הרי עדויות שמביא בני מוריס בספרו מלמדות כי גלאב עצמו הוא שהורה על ביצוע ההתקפה. אישוש לכך נמצא ברישום של מפקד הגדוד הראשון של הלגיון , ארשיד מרשוד, מדצמבר 1948, שם נאמר שהפקודה ניתנה על ידי "ראש המטה" של הלגיון ( גלאב). יתר על כן , , נוכח המשמעת הקפדנית ששרה בלגיון , אין זה סביר כי תל , מפקד הגדוד האחראי על כביש ירושלים –חברון , או מפקד הפלוגה שהוצבה בחברון פעלו בלא לקבל את הרשאתו של גלאב. גם אין ספק , כי מרגע שהחלו פעולות האיבה בגוש עציון ב12 במאי 1948 נדרש אישורו של גלאב להמשכן ולהשלמת כיבושם הסופי של היישובים למחרת היום.

גלאב פחה וכיבוש גוש עציון , עובדות חדשות

"כיבוש גוש עציון על ידי כוחות ערביים בלתי סדירים בשיתוף יחידות הלגיון הערבי, שהושלם בשעות הבוקר של 13 במאי, שיכנע גם את המהססים בין המנהיגים הערבים שבכוחם של צבאותיהם להביס את הכוחות היהודיים ולשחרר את פלסטין. הכיבוש, שלווה בטבח של רבים מתושבי כפר עציון ובנפילתם בשבי של מאות אחרים, שהוסעו במשאיות ברחובות עמאן למצהלותיו של קהל מריע, היווה הוכחה ניצחת לכך. זו היתה אחת ממטרות הפעולה שמאחוריה עמד גלאב פאשא, המפקד הבריטי של הליגיון, שקיים קשר ישיר עם המפקדה ושירותי המודיעין הבריטיים במצרים.

אך היתה לכיבוש גוש עציון גם מטרה צבאית מיידית — להבטיח את דרכי האספקה ממחסני הצבא הבריטי בתעלת סואץ ללגיון הערבי. יצוין, כי ממסמכי מודיעין בריטיים ומדוחות של המודיעין הצבאי הסורי, עולה שגלאב היה מעורב בפעילות מודיעינית בריטית בעבר הירדן ובסוריה, ובכלל זה גיוס בני שבטים בדואיים במדבר הסורי לכוחות סיוע בלתי־סדירים ללגיון הערבי. חלקם השתתפו מאוחר יותר בקרבות לטרון נגד צה"ל " ( מקור , פרופסור מאיר זמיר  2020 ) . .

 

מי היה קצין הלגיון עבדאללה אל-תל ?

מפקד הרגימנט ה-6 של הלגיון הערבי, עבדאללה א-תל. בימי מלחמת העצמאות מילא א-תל תפקיד של מפקד הרגימנט השישי של הלגיון והיה מפקד כוחות הלגיון הערבי בירושלים. כיקירו של המלך עבדאללה, הועלה א-תל בדרגה שלוש פעמים במהלך המלחמה הוא החל את המלחמה כסרן, וסיים אותה בדרגת סגן אלוף.

בעת שניטש הקרב על גוש עציון בחודש מאי 1948, נתקל מפקד כוחות הלגיון במקום בקשיים והזעיק את א-תל לעזרתו. א-תל נטל לידיו את ניהול הקרב, הפריד את חיל הרגלים הסדיר של הלגיון מן הכוחות הבלתי סדירים, וערך מחדש את משורייני הלגיון כדי לרכז את כוח האש שלהם. גוש עציון נפל ב-13 במאי, יום לפני הכרזת המדינה.

ירושלים והלגיון הערבי

ירושלים, אפילו חלקה הערבי, לא שובצה כלל בתוכניותיו של גלאב בימים שקדמו לפלישה , ואין ספק כי תקיפת ירושלים המערבית היהודית לא נכללה בתוכניותיהם המקורית של גלאב או של המלך עבדאללה, שניהם הבינו שהלגיון הערבי פשוט אינו חזק דיו לצורך זה. אבל בסופו של דבר, בין ה18 וה28 במאי 1948, המלך עבדאללה – וגלאב בעל כורכו- שיגרו את הלגיון הערבי להשתלטות על ירושלים המזרחית, לרבות על העיר העתיקה, גם הפעם כדי להגן עליה מפני כיבוש ישראלי, שכן היא הייתה אבן ראשה במערך הלגיון בגדה המערבית. לגלאב התחוור כי אם תיפול ירושלים בידי "ההגנה"/צה"ל, תיפול כל הגדה המערבית בעקבותיה.

הקרב על ירושלים

גלאב לא רצה לקדם את כוחות הלגיון לירושלים , אך נאלץ לבצע זאת בעקבות פקודתו של  המלך עבדאללה. הוא מיאן לחייב את הלגיון האהוב עליו , נרתע מהסתבכות יקרה וחסרת הכרעה בלוחמת רחוב עירונית (שבה לא היה אפשר לנצל את עדיפות הלגיון  בניידות ובכוח אש) , אבל הלחץ על גלאב , גם מצד גייסותיו שלו , שהתאמצו להתיר את הרסן , היה כי בסופו של דבר, הוכנסו שני גדודים של הלגיון בפיקוד בריטי לירושלים.

גלאב סיפר בזיכרונותיו כיצד חנה הלגיון ב14 למאי 1948 על גדות הירדן בהמתנה לשעת חצות , כאשר נכבדים ערבים ממזרח ירושלים מטלפנים לעמאן שוב ושוב וקוראים לעבדאללה להציל את העיר.  המלך עבדאללה ועוזריו התלבטו מה לעשות, גלאב התנגד להעסקת הצבא בירושלים ," היהודים מיומנים בלוחמת רחוב, הלגיון הערבי יאבד את מרבית יתרונו הבולט בטקטיקה ובניידות".

גלאב, אז בן חמישים ואחת ,תואר באותם ימים כ"קטן קומה, בעל שער לבן בגוון חולי, מפוסק באמצע , שפם עב קטן וקול רך ונעים.  זאת הייתה הפעם הראשונה שהנהיג צבא במלחמה. במלחמת העולם הראשונה פיקד על מחלקת הנדסה. בארם נהריים עמד בראש יחידת סיור מדברית מקומית בסדר גודל פלוגתי. ב1941 פיקד על טור לגיונרים בגודל גדוד מופחת על הדרך לבגדאד ונע עמו אחר כך לתדמור. אבל אלו היו לא יותר מאשר פעולות סיור משניות בתוך מסגרות  קרביות גדולות הרבה  בפיקוד בריטי. עכשיו הוליך גלאב צבא בסדר גודל של אוגדה בריטית מופחתת, שמשימתה הייתה להשתלט על שטח ניכר – כ5,500 קמ"ר ( הגדה המערבית) מאוכלס בתושבים שידידותם מוטלת בספק ואחר כך להחזיק בו מול כוחות גדולים יותר של  צה"ל .

אולם בסופם של דברים, עלה בידי גלאב להחזיק במרבית הגדה המערבית- וכך היה עבדאללה חופשי לספח את האזור לממלכתו כפי שעשה בשנים 1949-1950.  הצלחתו של גלאב הייתה, בלי ספק, הישג צבאי גדול, ומה גם הישג משמעותי יחיד של כל הצבאות הערביים הפולשים, ואכן אפשר לומר, כי הלגיון של גלאב היה הצבא הערבי היחיד שנחל ניצחון על הישראלים במונעו מהם שליטה על לטרון , על חלק הארי של הגדה המערבית , ועל ירושלים המזרחית ובלבה האבן היקרה של העיר העתיקה.

הקרבות על לטרון

נוכח השתלשלות  המאבק על ירושלים, עמד גלאב במהרה על הצורך להשתלט על לטרון- הצומת  החיוני באמצע הדרך בין תל אביב לירושלים, שדרכו היו חייבים כוחות ואספקה יהודיים לעבור כדי להגיע לבירה- ולהחזיק בה. הוא שלח ללטרון את גדוד 4 , החדש שהקים בפיקודו של חביס אל מג'אלי מפקד הגדוד הרביעי של הלגיון הערבי.

כדי למנוע מצה"ל  את הדרך הראשית לירושלים.  ניתוק כביש תל אביב ירושלים בלטרון לא היה חלק מתוכנית –האב של הלגיון, אבל הקרב המתפתח בירושלים אילץ את גלאב , על יסוד הערכתו את המצב ,לנתק את הדרך כאמצעי: א. למנוע מצה"ל להעביר תגבורות ואספקה לעיר ב. להסיט כוחות של "ההגנה" הרחק מן העיר כדי שהערבים יוכלו להמשיך ולהחזיק בירושלים המזרחית.

השפעת כיבוש לוד-רמלה  ע"י צה"ל על מעמדו של גלאב

הכישלון הצבאי של פלוגת הלגיון הערבי בלוד-רמלה וגירוש תושבי שני הערים פגע במעמדו של גלאב בירדן . הגנת הלגיון הערבי על לוד רמלה הייתה קלושה ביותר , למרות שהיישובים הללו היו תחת חסותו . בריחת הפליטים לירדן גרמה להשמצות נגד גלאב בכל רחבי ירדן. הגדה המערבית ועבר הירדן נשטפו בגל הפגנות רחוב חסרות תקדים נגד הלגיון , גלאב והבריטים.

מבחינה צבאית לא הייתה הצדקה לביקורת נגד גלאב . הלגיון הערבי הצליח לבלום את התקדמות צה"ל אחרי כיבוש לוד , בלם את התקדמות צה"ל לאורך קו ההר ומנע בעדו את כיבוש יעדיו הנוספים : לטרון ורמאללה.

מבצע "דני" וכמה מבצעים נוספים של צה"ל באזורים סמוכים , מתחו את משאבי הלגיון כליל. כמעט כל כוחו היה פרוס בלטרון , לאורך הצלע המערבית של הרי יהודה, על פסגות ההרים שמצפון לכביש תל אביב ירושלים ובירושלים עצמה. החלשת כוח הלגיון  בלטרון לשם  תגבור  לוד רמלה , כתב גלאב בזיכרונותיו , "היה בגדר מעשה טירוף". אמנם , במהלך ההפוגה הראשונה שוגרו כמה מחלקות לגיון נוספות וכמה מתנדבים לתגבור שתי הערים, אבל ,לבד מזה נותרה הגנתן בידי כמה מאות לוחמי מיליציה מקומיים.

החל מחודש ספטמבר 1948 הקדיש גלאב את החודשים הבאים לתגבור הלגיון במתגייסים חדשים , לרבות בריטים והוא התמסר גם לשיקום עמדתו שלו, שעורערה הן בשל פרשת לוד-רמלה ( שאיכשהו האפילה לגמרי על ההישגים הצבאיים הממשיים ביותר שלו ושל הלגיון בשליטה על מזרח-ירושלים, על לטרון ועל האזור ההררי שביניהן ) , והן בשל גילויים על הוצאות-יתר של הלגיון , שבוצעו ללא אישור.

גלאב טען בהגיון רב, כי המלחמה הייתה כרוכה בהוצאות בלתי צפויות וכי במגעיו עם משרד המלחמה חלו אי הבנות לגבי כמה פריטים.

בינתיים נקטה מועצת השרים הירדנית צעדים להטלת פיקוח הדוק יותר על גלאב ועל הלגיון.

במשך אוגוסט- ספטמבר 1948 , בעוד התותחים דוממים , התמקד גלאב בעיקר במחסור  בתחמושת. המחסור בתחמושת סיכל את יכולת הלגיון לחדש את פעולות האיבה ולכן הלגיון הערבי נותר בלתי פעיל בסבבים הנוספים ( באוקטובר –נובמבר ואחרי כן בדצמבר 1948-חנואר 1949) של הלחימה המצרית-ישראלית

התחזקות השפעתו של גלאב בעקבות רצח המלך עבדאללה (1952)

לאחר רצח המלך עבדאללה בשנת 1952 גברה השפעתו של גלאב על בית המלוכה הירדני. גלאב החל להיפגש עם המלך חוסיין כמעט מדי יום ביומו. השפעתו של גלאב גברה גם בחוגי הממשל הבריטי ומשרד החוץ הבריטי . החל מאוגוסט 1954 גלאב השתתף בהתייעצויות על "ההיערכות החדשה של הכוחות הבריטיים במזרח התיכון", משרד החוץ הבריטי נועץ בו בנושאים שונים הקשורים למזרח התיכון וגבולות ירדן וישראל.  מסמכים שנאספו בידי המודיעין  הישראלי איששו הערכה זאת( מעורבותו של גלאב הרחיקה לכת עד כדי עיסוק בתחומים חצי-אזרחיים , כגון ההצעה שהעלה באמצע 1953 לתפעל מחדש את תחנת הכוח ההידרו-חשמלית שבנהריים) .

גלאב בעימותים בין ישראל לירדן בשנים 1949- 1956

יהיו מי שטענו שהוא לא פעל בשקידה לבלימת ההסתננות הערבית לישראל כמתחוור מתוך מסמכי הלגיון (המצויים בארכיון הלאומי של בריטניה) והמסמכים הבריטיים, אבל אי אפשר לחלוק על חלקו המכריע בבלימת גלגלי המלחמה על ידי שנמנע מתגובה על תקיפות הגמול הישראליות.

                      King Abdullah of Jordan and John Glubb Bagot.  1947.

משרתם של שני אדונים

גלאב פשה המשיך להיות משובץ ברשימת קציני המילואים של הצבא הבריטי והמשיך לשרת דה-פקטו הן את ממשלת הוד-מלכותו ואת האינטרסים שלה כפח שהוא תפס אותם ( וכפי שתפסו רבים בממשלת בריטניה) – והן את המלך עבדאללה ואת האינטרסים שלו.

הקצינים הבריטיים בלגיון הערבי

נוכחות קצינים בריטיים בלגיון הערבי בתקופה שקדמה ל15 במאי 1948 , וכמובן לאחר תחילת הפלישה העמידה את ממשלת בריטניה לפני בעיה מדינית-דיפלומטית חמורה. העסקת קצינים אלה להבא נחשבה חיונית לתפקודו היעיל של הלגיון, עולם נוכחות זאת עירבה את בריטניה בפלישת המלך עבדאללה, שלפחות על פניה הייתה הפרה מובהקת של סעיפי החלטה 181 של העצרת הכללית של  האו"ם. ב26 למאי 1948 שירותו בלגיון 37 קצינים בריטיים ועשרות מש"קים. חלקם היו קצינים בריטיים שהוצבו לשירות בלגיון וחלקם היו אנשי צבא לשעבר שחתמו על חוזים אישיים עם ממשלת ירדן . הבריטים חששו גם מהתגובה האמריקאית נוכח מעורבותם האפשרית במלחמה נגד ישראל ובלחימה בשטח ישראל – דבר שיעמיד את ממשלת בריטניה במצב מדיני קשה עלפי וושינגטון ( שאמנם לא סיפקה לישראל נשק אך הייתה מתומכיה המדיניים העיקריים ) .

ב31 למאי 1948 הורתה בריטניה לנתיניה המשרתים בלגיון הערבי לעזוב ולצאת את עבר הירדן . אבל גלאב מצא דרך להחזיר אותם אחר כך ליחידותיהם בלגיון שממערב לירדן כאשר הוא מדווח באופן שקרי ללונדון על שחרורם מהלגיון הערבי. כל קציני המטה המבצעיים של הלגיון, 3  מג"דים  מתוך ארבעת גדודי הרגלים , וכל קציני התותחנים המאומנים היו בריטיים. גלאב לא יכול היה לוותר עליהם.  לאמיתו של דבר , הם הוצאו מתפקידיהם לכמה ימים והוחזרו לתפקידם. למעשה התעלם הלגיון הערבי מההוראות הרשמיות של משרד החוץ הבריטי בהקשר זה, ואכן במסגרת ההתרחבות הכללית של הלגיון בחודשי המלחמה הראשונים, גייסו קציני הקישור שלו בבריטניה , בחשאי, טכנאים וקצינים יוצאי הצבא הבריטי. עשרות מגויסים בריטיים חדשים הגיעו במאי 1948 לעמאן ומשם עשו דרכם ליחידות הלגיון שבגדה המערבית. סוגיית קציני הצבא הבריטי שהוצבו לשירות בלגיון , ושירתו ביחידותיו בגדה המערבית , הועלתה מפעם בפעם בידי צירים פרו-ישראליים וגם בעיתונות הבריטית, אך שר החוץ בווין הכחיש חד וחלק ובאופן אבסורדי כי "גלאב פשה עומד בראש הלגיון הערבי בארץ ישראל " וגם מסר כי כל הקצינים הבריטיים עזבו את הלגיון.

קצין בריטי מבצעי מנוסה מאד שפעל לצדו של גלאב היה מייג'ור קוקר , ראש המטה של גלאב. לא מעט מההחלטות המבצעיות של הלגיון במלחמה נגד ישראל היו פרי תכנונונו של מייג'ור קוקר. בניגוד לגלאב  מייג'ור קוקר השתתף בקרבות משולבים באיטליה ובמדבר המערבי בימי מלחמת העולם השנייה.

הפיקוד הבריטי של הלגיון הערבי והרגשות האנטי-בריטיים של הקצונה הערבית הזוטרה בירדן

ירדן , כמדינה מסובסדת באורח ניכר ביותר בידי בריטניה , מדינה שבראש צבאה עומדים קצינים בריטיים , נחשבה באופן מסורתי בעיני לאומנים ערבים כמכשיר למימוש האינטרסים של האימפריה הבריטית . המהומה  סביב ברית ברית בגדד ב1955 העלתה את מצב הדברים לנקודת רתיחה. ההסתה והתסיסה נגד ההאשמים ונגד הברית , שתוזמרה בידי שגרירות מצרים בעמאן ותחנת הרדיו "קול ערב" בקהיר , הגיעה לשיאה בדצמבר 1955 , לאחר ביקור ראש המטה הקיסרי הבריטי , גנרל סר ג'רלד טמפלר ( Templer )  בעמאן , לשם בא כדי "למכור" את הברית , אשר הבטיחה לממשלת ירדן חיזוק בריטי ניכר ללגיון .

בירדן פרצו מהומות פרו-נאצריות שזעזעו את עמאן ואת הממלכה כולה. המשטרה הירדנית לא עמדה בפרץ , והלגיון הוזעק לדיכוי המתפרעים, שהעלו באש מבני ציבור ובזזו חנויות. הסדר הושב על כנו בתוך חודש ימים, אבל הממלכה הירדנית , ומלכה הצעיר חוסיין, זועזעו קשות, וכל הרהור בהצטרפות לברית בגדד נגוז.

במהלך השבועות הבאים הופעל על המלך חוסיין לחץ רב, הן מצד חסידי המשטר והן מצד יריביו, לפחות לעשות את צבאו ל"ערבי" יותר על ידי סילוק קציניו הבריטים הבכירים, שסימלו את כפיפות ירדן וחוסיין לתכתיבי האימפריה הבריטית.

גלאב תמיד על היות הלגיון צבא ערבי בשליטה ההאשמית, לא שלוחה של האימפריה הבריטית. העובדה שהסגל הבכיר שלו בין 1948-1956 היה רובו בריטי, נבעה מהיעדר קצינים ערבים כשירים למילוי התפקידים הדרושים, בעיקר בתחום הפעלת נשק מתוחכם יותר. גלאב הבהיר , כי לאחר שיגיעו קצינים ערבים לרמת תפקוד נאותה, הם יחליפו את הקצינים הבריטיים . דרגה וקידום בלגיון נקבעו , לטענתו , על פי יכולת , "בלי קשר לגזע" .

ככל שהופעל לחץ מתוך ירדן ל"סערב" את הלגיון, הופעלו גם לחצי-נגד מתמשכים מצד הממסד הצבאי הבריטי. לונדון חזרה והזהירה את גלאב כי קיומה ( או הגדלתה) תלויים ביעילותו ( הממשית) של הלגיון, וכי יעילות זאת תלויה במידת מה בקיומו המתמשך של גרעין גדול יחסית של קצינים  בריטיים וברמת כשירותם הגבוהה. החלפתם בערבים כשירים פחות- עקב לחץ "לאומני" או בשל שיקולי קריירה פנימיים- תצמצם את יעילותו של הלגיון, ומכאן את שמישותו לבריטניה במקרה של מלחמה. כך במהלך 1956-1949 נלכד גלאב בין הצורך לקיים צבא יעיל (כלומר, בפיקוד בריטי) ובין אילוצים לאייש צבא זה בקצינים ערביים בכירים.

היו יותר ויותר קצינים ערבים בלגיון שחפצו בקידום – וראו בקצינים הבכירים הבריטיים מכשול על דרכם.

ההדחה המשפילה של גלאב

בשלהי 1955 ובתחילת 1956 השתלבו שיקולים אלה עם הלך הרוח האנטי-מערבי, האנטי-אימפריאליסטי והאנטי ממלכתי הכללי שטלטל את ספינת הממלכה. כל אלו החישו את מפלת גלאב. ב-1 למרס 1956 המלך חוסיין עשה זאת – הוא הדיח לפתע את גלאב וציווה עליו לעזוב את המדינה מיד. בד בבד עם סילוק גלאב פיטר המלך חוסיין כמה קציני לגיון בריטיים בכירים (אחד מהם היה קולונל פטריק קוגהיל ,  Coghill, ראש זרוע המודיעין של הלגיון ) ומספר קצינים ערבים בכירים שהיו חשודים בנאמנות-יתר לגלאב.

חוסיין , מדורבן בידי קציני לגיון צעירים, שוכנע בהדרגה להקשיב יותר לתביעות הלאומניות , ורבים טענו כי "סערוב" הלגיון חיוני להבטחת המלוכה בפני ביקורת לאומנית ונאצרית.

הדחת גלאב הצטיינה ברישול , בגסות ובחוסר טעם בוטים ואפילו בהשפלה. ראש הממשלה הירדני הודיע לו כי עליו לצאת את הממלכה בתוך שעתיים. גלאב סירב. אחרי מיקוח קצר הסכים ריפאעי לאפשר לו להישאר בירדן עד שבע בבוקר למחרת היום.

התערבותם של השגריר הבריטי בעמאן צ'רלס דיוק ,  Dukeושל רקש ממשלת בריטניה אנתוני אידן – שבאה ברגע האחרון – לא גרמה למלך חוסיין לחזור בו מהחלטתו .

עלי  אבו-נוואד , קצין מטה צעיר ורדיקלי , שהיה שלישו האישי של חוסיין , החליף את גלאב .

ב14 במרס 1957 ביטלה ירדן באורח צדדי את החוזה האנגלי-ירדני, וכך הושם קץ לתמיכה הכספית הבריטית , שתפחה לסך 12 מיליון ל"יש בשנה, ושימשה בעיקר לאחזקת הלגיון ולפיתוחו.

קבוצת קצינים צעירים, כנראה בראשות אבו נוואר , יזמה הפיכה וניסתה להפיל את חוסיין ומשטרו המלוכני. פעולה נמרצת ואמיצה מצד חוסיין , שנתמך בידי יחידות צבא נאמנות, הסתיימה בניצחונו. אבו-נאוור הודח והוגלה מירדן. כעבור שנה , ביולי 1958, אחרי שהפיכה צבאית שמה קץ למשטר המלוכני ההאשמי בבגדד , הטיסה בריטניה שני גדודי צנחנים לעמאן כדי לאבטח את כס חוסיין.

אף על פי כן, על היחסים המיוחדים שנתרקמו בין בריטניה וירדן והסתמלו בפיקודו של גלאב על הלגיון – הקיץ הקץ מכל בחינה מעשית.

מקורות המידע

בני מוריס , הדרך לירושלים, גלאב פשה , ארץ ישראל והיהודים,  עם עובד , 2006

Arab Legion – Wikipedia, the free encyclopedia

Bevin Tells Parliament British Officers Will Serve with Arab …

The Glubb Reports: Glubb Pasha and Britain's Empire …

2