קהילת קורפו חרבה בשואה
רגעיה האחרונים של קהילת יהודי קורפו
באפריל 1941, כבש צבא איטליה הפאשיסטית את קורפו, אך האיטלקים לא הבחינו בין יהודים לגויים, ולא נקטו שום פעולה נגד היהודים.
התפנית לרעה הגיעה באוקטובר 1943, כאשר האיטלקים עזבו והצבא הנאצי כבש את האי. יחידות הס"ס, בפיקודו של יורגן סטרופ, שקודם לכן שירת בפולין, ודיכא באכזריות נוראה את מרד גטו ורשה, הורו ליהודים להירשם בספר מיוחד, ולהתייצב בפני פקיד בעיריית קורפו שלוש פעמים בשבוע. כמו כן, הוטל על היהודים מס כבד, כדי לממן את צרכיהם של הגרמנים.
במאי 1944 הגיעה לקורפו משלחת של ה"גסטאפו", שתפקידה היה לתכנן את גירוש היהודים למחנה המוות בירקנאו.
ב-9 ביוני 1944 רוכזו כל היהודים בכיכר העיר, וחיילים נאצים, בסיוע שוטרים יוונים, דחפו אותם באיומי נשק אל המבצר המקומי. במקביל, פורסמו באי כרוזים שהודיעו כי "קורפו השתחררה מהמפלצת היהודית" ודרשו מאלו שמסתירים יהודים או רכוש יהודי, להסגירם מייד, אחרת יוצאו להורג. בעקבות האיום, הוסגרו לנאצים עוד 100 יהודים שהסתתרו אצל תושבים נוצרים.
נטה אוסמו-גטניו העידה כי באותו זמן פלשו היוונים הנוצרים לשכונה היהודית, ובזזו את בתיה. מקורפו גורשו היהודים בספינות למחנה הריכוז חיידרי סמוך לאתונה, ומהר מאד שולחו ברכבות למחנה בירקנאו, שם מרביתם נרצחו. מתוך כ-1,700 יהודים שחיו בקורפו בעת שהנאצים כבשו את האי, רק 200 נותרו בחיים.
ב-9 ביוני 1944, אסרו הנאצים, בסיועם של שוטרים יוונים, את רוב היהודים באי קורפו ושילחו אותם להשמדה במחנה בירקנאו. מתוך כ- 1,700 יהודים בקורפו, 80 הצליחו להימלט מציפורני הנאצים, ועוד 120 חזרו מהתופת בפולין. השאר נרצחו.
בשנת 1864, לאחר שהאי קורפו עבר לשליטתה של ממלכת יוון, זכו היהודים המקומיים לאמנציפציה וזכויות אזרח. הם חיו בחופש יחסי ובתנאים נוחים, והתאמצו מאד לשמור על יחסים טובים עם אוכלוסיית הרוב הנוצרית, למרות זאת, הם סבלו מדי פעם מגילויי אנטישמיות סמויים וגלויים.
במהלך שנות ה-30, חרף גילויי לאומנות ואנטישמיות ביוון, החיים היהודיים בקורפו התנהלו כסדרם. בקהילה פעל רב, והתקיימו בה בתי כנסת, חברה קדישא, חברות צדקה וחסד, מקוואות, וגם בית ספר יסודי, בעל תוכנית לימודים מודרנית, שכללה את לימוד השפה היוונית.
למאמר המלא בבלוג הספרייה הלאומית ( נכתב ע"י נמרוד געתון )
ראו גם :
טרגדייה יוונית -יהודית
"באותו יום מר, כל יהודי קורפו נדרשו על ידי שלטונות הכיבוש הגרמניים להתאסף באחת מכיכרות העיר, והובלו ממנה אל המבצר העתיק שהפך עבורם לכלא אחד גדול", מספר ההיסטוריון אלכסיוס מנקסיאדיס, מומחה לתולדות הקהילה היהודית של האי. "כאן, במבצר, הכריחו אותם למסור את כל חפצי הערך וגם את המפתחות של הבתים והדירות, שנבזזו כבר באותו היום".
כעבור יומיים, הועמסו 300 מהנשים היהודיות שנכלאו במבצר על דוברה, שהשיטה אותן מן האי לנמל הקרוב ביוון ומשם הובלו במשאיות לאתונה. ב־14 ביוני הגיע תור הגברים והנשים הנותרות – ואלו הושטו לפיראוס וממנה הועברו למחנה הריכוז היידרי. כשכל הקהילה התקבצה שוב במחנה זה, נדחסו אנשיה אל קרונות משא המיועדים להובלת בקר, ויצאו בדרכם האחרונה לאושוויץ־בירקנאו. כשמסע הרכבת המסויט בן תשעת הימים הסתיים, הוצאו 1,800 יהודי קורפו אל רחבת הסלקציה הידועה לשמצה. 1,600 מהם נשלחו ישירות לתאי הגז. בתוך שבועיים בלבד מיום האיסוף במבצר העתיק של קורפו, קהילה יהודית מפוארת בת מאות שנים פסקה להתקיים.
איך התקבלה "העלמת" היהודים על ידי האוכלוסייה היוונית של קורפו? לדברי מנקסיאדיס, על קירות הבתים בעיר הבירה של האי הודבקו כרזות מטעם הרשויות, ובהן תמיכה בגירוש היהודים. הרכוש של היהודים שנטבחו, בתיהם וחפציהם, נתפסו במהרה על ידי השכנים, שככל הנראה לא הזילו דמעה על ביש המזל של מי שהתגוררו לצידם במשך דורות רבים.
למאמר המלא של אריאל בולשטיין , 2921
0