להיות נשיא בארצות הברית זו משימה מסוכנת. ארבעה מנשיאי ארצות הברית קיפדו את חייהם כאשר מתנקשים ירו בהם למוות במהלך תקופת כהונתם: אברהם לינקולן, ג'יימס גרפילד, ויליאם מקינלי וג'ון קנדי. עוד מספר נשיאים חוו ניסיונות התנקשות בחייהם במהלך כהונתם או זמן-מה לאחר סיומה, אך הצליחו לשרוד: אנדרו ג'קסון, תיאודור רוזוולט, ג'רלד פורד ורונלד רייגן.
בתמונת הפתיחה נראה הנשיא ויליאם מקינלי נכנס למופע בהיכל המוזיקה בחודש ספטמבר שנת 1901. מספר דקות לאחר שצולמה תמונתו זו הוא נרצח על-ידי אנרכיסט ממוצא פולני-אמריקני.
ויליאם מקינלי הוא הנשיא שבימיו החלה ארצות הברית להיחשב למעצמה עולמית לאחר הניצחון הגדול במלחמה נגד ספרד בשנת 1898.
רצח ויליאם מקינלי, נשיא ארצות הברית ה-25, אירע ב-6 בספטמבר 1901 כאשר הוא ביקר בתערוכה הפאן-אמריקאית בהיכל המוזיקה שבעיר באפלו, ניו יורק. הנשיא מקינלי לחץ את ידי הקהל, כאשר ליאון צ'ולגוש, אנרכיסט, ירה בו פעמיים בבטנו. מקינלי מת שמונה ימים לאחר מכן, ב-14 בספטמבר, כתוצאה מנמק שנגרם מפציעותיו. הוא היה הנשיא האמריקאי השלישי שנרצח. קדמו לו אברהם לינקולן ב-1865 וג'יימס גרפילד ב-1881.
ויליאם מקינלי נבחר לכהונה שנייה בבחירות שהתקיימו ב-1900. הוא נהנה מהמגע עם הציבור, וסירב להשתמש באמצעי אבטחה. מזכירו האישי של הנשיא, ג'ורג' ברוס קורטליו, חשש מפני ניסיון התנקשות שיתרחש במהלך ביקורו של הנשיא בבית המוזיקה וביטל אותו פעמיים. הנשיא מקינלי החזיר את הביקור ללוח הזמנים שלו בכל אחת מהפעמים.
צ'ולגוש איבד את מקום עבודתו במהלך המשבר הכלכלי של 1893 ופנה לאנרכיזם, תורת מחשבה מדינית שרוצחיהם של מנהיגים במדינות שונות באותה תקופה דבקו בה. בראותו במקינלי סמל לדיכוי, היה צ'ולגוש משוכנע שזהו תפקידו כאנרכיסט להורגו. לאחר שלא עלה בידו להתקרב לנשיא בשלב מוקדם יותר של הביקור, הוא ירה בו פעמיים, כאשר הנשיא הגיע ללחוץ את ידו בשורת קבלת הפנים בהיכל המוזיקה. הקליע הראשון שרט את מקינלי, והשני הקטלני חדר לבטנו ומעולם לא אותר.
בתחילה נראה שהנשיא יחלים מפציעתו, אך ב-13 בספטמבר חלה תפנית לרעה, כאשר פצעיו הפכו לנמק, ולמחרת השכם בבוקר הוא נפטר. לאחר מותו של מקינלי ירש אותו סגן הנשיא תאודור רוזוולט. לאחר רצח מקינלי, שעליו נדון צ'ולגוש לעונש מוות בכיסא חשמלי, העביר הקונגרס חקיקה, שבאופן רשמי הטילה את האחריות על אבטחת הנשיא על השירות החשאי.
רקע
בספטמבר 1901 היה ויליאם מקינלי בשיא עוצמתו כנשיא. הוא נבחר ב-1896 במהלך השפל הכלכלי שנוצר כתוצאה מהפאניקה של 1893. הוא הביס את יריבו מהמפלגה הדמוקרטית, ויליאם ג'נינגס ברייאן. מקינלי הוביל את האומה הן בדרך שהשיבה אותה לשגשוג והן לניצחון במלחמת ארצות הברית–ספרד, בה היא סיפחה אליה מושבות ספרדיות כמו פוארטו ריקו והפיליפינים. הוא נבחר מחדש בקלות בהתמודדות חוזרת מול ברייאן ב-1900, ועל פי ההיסטוריון אריק ראוצ'וויי "נראה היה כאילו ממשל מקינלי ימשיך בנחת ללא הפסקה לעוד ארבע שנים, ממשלה המסורה לשגשוג".
סגן הנשיא בתקופת כהונתו הראשונה של מקינלי, גארט הוברט, מת ב-1899 והנשיא הותיר את הבחירה לשותפו למרוץ לוועידת המפלגה הרפובליקנית של 1900. בשלבים שלפני הוועידה, ראה האיש הדומיננטי של המפלגה בניו יורק, סנאטור תומאס סי. פלאט, את ההזדמנות לקדם את מושל ניו יורק וסגן מזכיר הצי, תאודור רוזוולט, כמועמד לתפקיד סגן הנשיא. רוזוולט קיבל על עצמו את המועמדות ונבחר כשותפו למרוץ של מקינלי.
ליאון צ'ולגוש נולד בדטרויט, מישיגן ב-1873 כבנם של מהגרים פולנים. משפחת צ'ולגוש העתיקה מספר פעמים את מקום מגוריה, כאשר אביו של ליאון, פול, חיפש עבודה במערב התיכון. כבוגר, עבד ליאון צ'ולגוש בבית חרושת בקליבלנד עד שאיבד את משרתו במסגרת סכסוך עבודה ב-1893. לאחר מכן הוא עבד בצורה בלתי סדירה ונכח באספות פוליטיות ודתיות, תוך שהוא מנסה להבין את הסיבות לקלחת הכלכלית שהובילה לפאניקה של 1893. בעשותו זאת, הוא החל להתעניין באנרכיזם. ב-1901 כבר התעוררו החששות מתנועה זו בארצות הברית ובית המשפט העליון של מדינת ניו יורק פסק שאדם שמזהה עצמו כאנרכיסט מהווה איום על שלום הציבור. באירופה ביצעו אנרכיסטים מעשי רצח וניסיונות רצח של לא מעט פקידי ממשל או חברי בתי מלוכה והם הואשמו באחריות למהומות היימרקט ב-1886 בשיקגו.
צ'ולגוש התגורר בחווה של הוריו ליד קליבלנד החל מ-1898, עבד באופן מצומצם, שכן הוא סבל מהתמוטטות עצבים. ידוע שהוא נכח בנאום שנשאה אמה גולדמן במאי 1901 בקליבלנד. הוא התקרב אליה לפני הנאום וביקש ממנה להמליץ לו על ספרים על אנרכיזם. השיחה בין השניים, שבה לא עודדה גולדמן אלימות, אך הביעה את הבנתה לאלו שנגררו אליה, השפיעה עמוקות על צ'ולגוש. מאוחר יותר הוא ציין שמילותיה בערו במוחו. ביולי הוא הגיע לראותה בביתה שבשיקגו כאשר היא עמדה לצאת יחד עם בתה לבאפלו לצפות בתערוכה ושני האנרכיסטים נסעו יחדיו אל תחנת הרכבת. גולדמן הביעה את דאגתה בפני אחד הפעילים הרדיקליים האחרים מכך שצ'ולגוש (שעשה שימוש בכינוי "פרד ניימן") מסתובב סביבה.
לאחר רצח מקינלי, מתחו מאמרי המערכת של העיתונים ברחבי ארצות הברית ביקורת על הכשל באבטחת הנשיאים. אף על פי שעדיין לא היה לכך בסיס חוקתי, ב-1902 כבר היה השירות החשאי (שהיה יחידה של מחלקת האוצר), עסוק בהיקף מלא באבטחתו של הנשיא תאודור רוזוולט. מהלך זה לא יישב את הוויכוח. חלק מחברי הקונגרס המליצו שמשימת אבטחת הנשיא תוטל על צבא ארצות הברית. ב-1906 העביר הקונגרס חקיקה רשמית שהסמיכה את השירות החשאי כסוכנות האחראית על ביטחונו האישי של הנשיא.
תגובת הנגד נגד האנרכיזם
התקופה שלאחר הרצח עמדה בסימן של תגובה חריפה כנגד האנרכיזם. משטרת באפלו הודיעה זמן קצר לאחר הרצח שהם מאמינים שצ'ולגוש לא פעל לבדו וכמה אנרכיסטים נעצרו בחשד למעורבות במעשה. צ'ולגוש הזכיר במהלך חקירתו את קשריו עם אמה גולדמן. הרשויות עצרו את בני משפחתה כדי להפעיל עליה לחץ להסגיר את עצמה וכך היא אכן עשתה ב-10 בספטמבר. גולדמן הייתה עצורה כמעט שלושה שבועות. היא, כמו כל העצורים האחרים בפרשה נחשדו כמי שקשרו קשר עם צ'ולגוש לביצוע הרצח, אך בסופו של דבר היא שוחררה מבלי שהואשמה. קהילות ומערכות עיתונים של האנרכיסטים הותקפו על ידי קבוצות נקם. אף על פי שאיש לא נהרג בתקיפות, נגרם נזק רב לרכוש. החשש מפני האנרכיסטים הוביל לתוכניות מעקב שבסופו של דבר התגבשו ב-1908 על ידי ה-FBI. חוקים נגד האנרכיסטים שהועברו בתקופה שלאחר הרצח לא יושמו עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה כמה שנים לאחר מכן, זאת לצד חוקים נוספים כנגד תושבי חוץ שדעותיהם נתפסו כאיום. בין אלו שגורשו מארצות הברית בדצמבר 1919, הייתה אמה גולדמן שלא החזיקה באזרחות אמריקאית.
3